ברכת הסליחה - בין מקרא ללשון חכמים

ברכת הסליחההיא הברכה הששית בתפילת "שמונה עשרה"  -

סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ. 

מְחול לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ. 

כִּי אֵל טוב וְסַלָּח אָתָּה:  בָּרוּךְ אַתָּה ה', חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוחַ: 

התקבולת ס.ל.ח / מ.ח.ל  מורכבת משורש מקראי שחדל להתקיים בתקופת המשנה- ס.ל.ח, ומחלופתו החז"לית שלא מופיעה כלל במקרא – מ.ח.ל.

הסליחה, המאפיינת את האל בעולם המקראי,  "כִּי עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּלַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ" (שמות לד 9) , היא היפוכו של החטא שמאפיין את ההוויה האנושית מאז סיפור קין והבל.

השורש ס.ל.ח  מופיע במקרא לרוב עם שם העצם- עוון או חטאת, וה' הוא הסולח - "...נְאֻם-יְהוָה--כִּי אֶסְלַחלַעֲוֹנָם, וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד" (ירמיה לא 33), וכן "לְמַעַן-שִׁמְךָ יְהוָה; וְסָלַחְתָּלַעֲוֹנִי,

 כִּי רַב-הוּא" (תהלים כה 11).  בספרות חז"ל, לעומת זאת, השורש  ס.ל.ח  לא מופיע , פרט לפעם אחת בלבד בתוספתא בשם העצם 'סליחה': "כשהיה ר' עקיבה מגיע לדבר זה היה אומר ומה [נתכוון] לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ואכלו צריך כפרה וסליחה" (נזיר, ג, ו). זאת למרות המשכיותו במקורות בתר מקראיים: 

במגילות מדבר יהודה – "סלחה יהוה לחטאתי / וטהרני" (11Q5 XIX,13) ," ולוא יסלחלכפר עוונכה"  (4Q256 III,2) וכן בספר בן סירא – "ואמרת רחמיו רבים לרוב עונותי יסלח  כי רחמים ואף עמו ונושא וסולחעל רשעים" (טז יא).   

אמנם יום הכיפורים נקרא בתלמוד הבבלי 'יום סליחה ומחילה' (ב"ב, דף קכא,א), אך 'סליחה' מופיעה רק ביחס לפסוק מקרא שמופיע בו השורש 'ס.ל.ח.' כמו- "אמר קרא וכפר ונסלחזו היא כפרה זו היא סליחהאימא וכפר" (זבחים לח,א) בהקשר של-"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, וְנִסְלַח לוֹ" (ויקרא ד 31)

מ.ח.ל , כאמור, הוא החלופה המשנאית ל-ס.ל.ח המקראי- "אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחללו, עד שיבקש ממנו"(בבא קמא ח,ז), וכן "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד אינו חייב לשלם מן הדין ואין השמים מוחלין לו עד שישלם" (תוספתא שבועות ג,ב). במגילות מדבר יהודה  השורש מ.ח.ל מופיע רק פעם אחת- מחוללוא יביאנו  (4Q267 4,4).

מ.ח.ל החליף לא רק  את הפעלים מהשורש ס.ל.ח. גם שם העצם 'סליחה', שמופיע במקרא רק שלוש פעמים (בספרים המאוחרים)- "כִּי-עִמְּךָ הַסְּלִיחָה-לְמַעַן, תִּוָּרֵא" (תהלים קל 4), "לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ, הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת" (דניאל ט 9), "וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹתחַנּוּן וְרַחוּם" (נחמיה ט 17), פינה את מקומו בלשון חז"ל ל-'מחילה' – "ומברך עליהן שמונה ברכות--על התורה, ועל העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילתהעוון" (יומא ז,א). במקורות הבתר מקראיים נשמר השימוש בשם העצם של השורש המקראי דווקא- במגילות: "תשפטם בהמון רחמים ורוב סליחה" (1QHa XIV 9),  "ורוב סליחות / לכפר בעד שבי פשע" ( (CD11, 4), וגם בספר בן סירא- "אל סליחה אל תבטח להוסיף עון על עון". (ה,ה).

הנטייה של חטאנו/ פשענו בגוף ראשון רבים כמו - אשמנו, בגדנו וכו' שבוידוי בתפילת יום הכיפורים, מעידה על כך שהחטא הוא נחלת הכלל.  ההודאה בחטא- "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן, חָטָאתִי לַיהוָה"  (שמ"ב יב 13) מאפשרת תשובה, שהיא התנאי לסליחה – "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, גַּם-יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ--לֹא תָמוּת" (שם). שורשים אלו –ח.ט.א / פ.ש.ע  מופיעים כצמד מקביל כבר במקרא, בגוף שלישי-  "וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ-לָךְ, וּלְכָל-פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ-בָךְ" (מל"א ח 50), וכן כשם עצם- "וְכִפֶּר עַל-הַקֹּדֶשׁ, מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִפִּשְׁעֵיהֶם, לְכָל-חַטֹּאתָם" (ויקרא טז 16). כך גם במשנה - "וכך היה אומר, אנא ה'--עוויתי פשעתיוחטאתילפניך, אני וביתי ובני אהרון עם קדושך; אנא ה'--כפר נא לעוונות ולפשעיםולחטאיםשעוויתי ושפשעתיושחטאתילפניך, אני וביתי" (יומא ד,ב). אלא שבלשון המשנה ח.ט.א שימש כפועל וכשם עצם "מן המניין"- "כוהן משיח שעבר ממשיחותו, ואחר כך חטא" (הוריות ג ב), "וכל המרבה דברים, מביא חטא"(אבות א יז); ואילו פ.ש.ע מופיע רק במסכת יומא. מכיון שעניינה של מסכת זו הוא יום הכיפורים , אפשר להסיק  ש-פ.ש.ע שימש רק בהקשר זה, כמטבע קפוא, ולא כחלק מהמאגר הלקסיקאלי של לשון חכמים. גם במגילות מדבר יהודה נשמר השימוש בצמד זה בתקבולת - 

"נעוינו / [פ]שענו [חט]אנו הרשענו" (1QS I,25) ,  וכן-  "ולפשעיםדרכיך/ וחטאיםהשב אליך" ((4Q393 1ii-2,7, "וכול פשעי אשמתם וחטאתםבממשלת / בליעל" ((1QS I,23.

בתלמוד הבבלי (יומא לו ב) מתפרשת האבחנה שמופיעה כבר במקרא בין  עוון ופשע " אלו המרדים", שהם עבירה בכוונה תחילה למרוד באל, ובין חטאשהוא עבירה על מצווה בשוגג, "אלו השגגות" , וכך- "נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה" (שמות לד 7),  "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם" (ויקרא טז 21). 

'מלכנו' משמש במקרא רק פעמיים כפניה לה' – "כִּי יְהוָה שֹׁפְטֵנוּ, יְהוָה מְחֹקְקֵנוּ; יְהוָה מַלְכֵּנוּ, הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ" (ישעיה לג 22 ), "זַמְּרוּ אֱלֹהִיםזַמֵּרוּ; זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּזַמֵּרוּ." (תהלים מז 7). שימוש זה מופיע גם במגילות- זמרו ידידים שירו למלכ , גדול לאלנו וכבוד למלכנו   ((4Q427 7i13,15, ברוך את]ה אלי מלך הכב[ו]ד  ( Q491 8-10i64) , אך נעדר מהמשנה.

          

מאחורי "כִּי אֵל טוב וְסַלָּח אָתָּה" שבברכה,  עומד הפסוק המקראי – "כִּי-אַתָּה אֲדֹנָי, טוֹב וְסַלָּח" (תהלים פו 5). 'סַלָּח' היא מילה יחידאית במקרא. מילה זו לא קיימת במשנה בגלל היעדרותו המוחלטת של שורש זה בתקופה זו. בימי הביניים תפש 'סַלְחָן' את מקומו של 'סַלָּח'.

סַלָּח, מורכב מהשורש ס.ל.ח במשקל קַטָּל, שהוא מן המשקלים המועטים שיש בהם יחס קבוע בין המשקל ובין המשמעות, לציון תכונה קבועה. מתוך כ-40 שמות משקל זה, רק מעטים מתועדים במקרא- "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, לַטַּבָּח, תְּנָה אֶת-הַמָּנָה, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ"(שמ"א ט 23), וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף, נֹשֵׂא סַבָּל ; (מל"א ה 29). בלשון חז"ל ניתן לראות התרבות של מילים במשקל זה שלא מצויות במקרא, כגון- גבאיצדקה (קידושין ד,ה), הסייד ששכח עציץ בבור(מקוות ב,ח).

לתיאור האל במשקל זה מופיע גם התואר 'קַנָּא'- "כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲו

ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים" (דברים ה 8). כך גם האדם שנוהג לחטוא בדרך קבע הוא חַטָּא (רע, רשע, פושע) – "וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַיהוָה, מְאֹד" (בראשית יג 13), "אַשְׁרֵי הָאִישׁ- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַתוּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד" (תהלים א 1). ובמגילות- ולפשעים דרכיך/ וחטאיםהשב אליך

 ((4Q393 1ii-2,7

חַנּוּן מופיע בכל המקורות רק כתואר ליהוה. מילה זו לא שינתה או הרחיבה את שימושיה ומשמעויותיה, אלא נשארה אידיום קפוא, צמוד ל-יהוה. במקרא זהו אחד מיג' מידות האל, שמשה מונה לאחר חטא העגל, בבקשתו ליהוה שיסלח לעם- 6 וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן-אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת 7נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה-פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים (שמות לד).

'חנון' מופיע בעיקר בצמד  'רחום וחנון' , שסדר המילים בו התהפך בספרים המאוחרים ל- 'חנון ורחום' -  "כִּי יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּןוְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד" (יונה ד 2), "וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּןוְרַחוּם, אֶרֶךְ-אַפַּיִם וְרַב-וחסד (חֶסֶד)-וְלֹא עֲזַבְתָּם" (נחמיה ט 17).

ליהוה, הַמַּרְבֶּה לִסְלוחַ, בניגוד לאדם שמתקשה לסלוח, אין גבול למידת הרחמים, שכן זוהי אחת ממידותיו הקדושות-  "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ, וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו; וְיָשֹׁב אֶל-יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל-אֱלֹהֵינוּ כִּי-יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ" (ישעיה נה 7)

ברכת הסליחה היא פניה ובקשה לאל, באמצעות שימוש בתקבולת נרדפת. מחבר הברכה שיבץ מילים שמופיעות בתפוצה משלימה בתקופות שונות לצמד שנראה "טבעי" זה לצד זה- ס.ל.ח המקראי עם מ.ח.ל המשנאי. השימוש הנדיר ב-אבינו / מלכנו - בפניה ליהוה הפך לכינוי נפוץ, כמעט נרדף, לשם ה'. התקבולת ח.ט.א / פ.ש.ע שמוכרת כבר במקרא כצמד, הן בנטיה פועלית והן כשם עצם (פושעים וחַטָּאים), משמשת להדגיש את הרעיון של העוון הקולקטיבי שעליו מבקשים סליחה ומחילה. הפסוק המקראי החותם את הברכה ("כִּי-אַתָּה אֲדֹנָי, טוֹב וְסַלָּח")  עבר שינוי בעיקר בסדר המילים (כִּי אֵל טוב וְסַלָּח אָתָּה) , ובהחלפת 'אדני' ב-'אל'. פועל בבינוני (מרבה) הפך, כמו בשאר הברכות, לתואר שחותם את הברכה.