פרופ'אלכסנד רופא, האוניברסיטה העברית
המגילות של ספרי המקרא שנמצאו במערות קומראן הן ברובן הגדול מאוחרות יחסית,
מן השליש האחרון של תקופת הבית השני, ולפיכך, יש בהן הרבה גרסאות הנובעות משיבושיהם של מעתיקים או מתיקונים שבו להתאים את הכתוב המקראי לאמונה היהודית של התקופה המאוחרת. אף על פי כן, המגילות משמרות לעיתים גרסאות שהן לפי כל הסימנים עתיקות מאוד. בשתי גרסאות כאלה הבאות בשירת האזינו נעסוק להלן.
 |
| קומראן |
נוסח המסורה נו"ק
הרנינו גויים עמו הרנינו שמים עמו והשתחוו לו כל אלהים
מה טיבם של "שמים"אלה שנזכרים בנו"ק מול "גוים"שבנוסח המסורה? על פי מקומות אחרים במקרא נראה, כי "שמים"מובנו "האלים שבשמים", כפי שעולה למשל מן התקבולת בירמיה יד, כב: "היש בהבלי הגוים מגשימים / ואם השמים יתנו רבבים"? (וראה גם תהילים פט, ו-ז – שם "שמים"עומד בתקבולת מול "קהל קדושים"ו"בני אלים").
משמעות זו של התיבה "שמים"מוכרת לנו גם מכתבי העיר אוגרית, תרבות עתיקה הקרובה בלשונה ללשון המקרא, שם מוצאים אנו בתקבולת את המילים "בני אלים / שמים / כוכבים". מתברר שבנו"ק ישנה הודאה בקיומם של אלי שמים שונים. ואפילו יועד להם תפקיד: לשבח בנוכחות ה' ("עמו"). בנוסח המסורה ניתן התפקיד השבח לגויי הארץ, ומסתבר לומר, שמעתיק של השירה מצא לפניו יסוד אלילי, "שמים"וביקש לסלק אותו על ידי החלפתו ביסוד אנושי, "גוים". כך נדחקה אמונה פוליתיאיסטית (אמונה באלים רבים) מן הטקסט, לאחר שאמונת ישראל נעשתה מונותיאיסטית.
תהליך דומה אירע בין שני מזמורי תהילים שונים, והשווה:
כט, א: "הבו לה'בני אלים / הבו לה'כבוד ועז"
צו, ז: "הבו לה'משפחות העמים / הבו לה'כבוד ועז"
מה שנעשה בשירת האזינו במישור הטקסטואלי, בין נוסח קדום של פסוק אחד למאוחר ממנו, נעשה כאן במישור הספרותי, בין מזמור למזמור: נוסח תהילים כט לא שונה, אבל סופר אחר, מחבר תהלים צו, ציטט מתהלים כט ביצירתו החדשה והחליף בה את הניסוח הפוגע בניסוח כשר.
נשוב אל שירת האזינו ואל הצלע השנייה בנו"ק: "והשתחוו לו כל אלהים". אף צלע זו כוללת הודאה בקיומן של ישויות אלוהיות נוספות על יד ה'. כאן העדיף המעתיק לבער את זכרם של האלילים על ידי השמטתם המוחלטת, אפילו אם נפגעה מכך התקבולת שבפסוק.
תופעה דומה לזה נמצא במקום אחר בשירה, בפסוקים ח-ט: "בהנחל עליון גוים / בהפרידו בני אדם / יצב גבולות עמים / למספר בני ישראל". קטע קומראן אחר, שמספרו [4Qdeut[j גורס כאן "בני אלהים"במקום "בני ישראל", ובקריאה זו הוא נתמך גם בתרגום היווני של התורה, תרגום השבעים, הגורס (בשחזור לעברית): "למספר מלאכי אלוהים". גם כאן לפנינו גירסה פוליתיאיסטית בנו"ק למול גירסה שדוחה אמונה זו וקוראת "למספר בני ישראל". כיצד נפרש את שינוי הגירסה הזה?
נוסח המסורה מתפרש כאן כך: כאשר עליון נתן נחלה לגוים – וזה היה כאשר הפריד את האנושות לפי זהויות לאומיות - אז הוא קבע את גבולות העמים לפי מספרם של בני ישראל. היגד זה מוזר למדי. כיצד יהיה מספר הגוים שקיבלו נחלה כמספרם של בני ישראל? היש כאן רמז עמום לשבעים בני ישראל שירדו מצרימה (בראשית מו, כז; שמות א, ה)? אם כך, יהיה מספר האומות שבעים, כמו שקבעו חז"ל במדרשיהם. אבל הרמז הזה הוא באמת דק מדי, מה עוד ששירת האזינו סוקרת את תולדות העם מראשיתו, אבל אינה מספרת, לא על ירידת ישראל מצרים ולא על היציאה משם. פגישה ה'וישראל החלה על פי השירה "בארץ מדבר" (פסוק י).
לעומת זאת יתפרש נו"ק (בסיוע התרגום היווני) כך: כאשר עליון נתן את הגויים נחלה – וזה היה כאשר הפריד את האנושות על פי זהויות לאומיות – אז הוא קבע את גבולות העמים לפי מספרם של בני אלוהים. פירוש הדבר שעליון (הוא ה') חילק את הגויים בנחלה לאלים; כל אל קיבל עם. נוסח זה קשה מבחינה תיאולוגית, משום שהוא מודה בקיומם של אלים, אך ברור מבחינה פרשנית. היפוכו של דבר בנוסח המסורה: הוא קל מבחינה תיאולוגית, כי אין בו אלים, אבל קשה מבחינה פרשנית. במצב זה יש לומר, שהטקסט הקשה מבחינה תיאולוגית הוא הראשוני, והוא תוקן משום שדורות מאוחרים לא השלימו עם ההודאה בקיומם של אלים. מסתבר כי שירת האזינו הקדומה לא נרתעה מן האמונה הפוליתיאיסטית, המעמידה עם זאת את אלהי ישראל בראש הפנתיאון. עם התפתחות האמונה באל אחד והתחזקותה חלו בשירה שינוים, אותם עלה בידינו לחשוף בעזרת הטקסטים מקומראן והתרגום היווני. התגברות הרעיון המונותיאיסטי בישראל – תהליך מורכב וארוך המצריך עיון רחב לעצמו – מתבטא בספרות המקראית בדרכים רבות ומגוונות: דחיקת מסורות שונות אל שולי הספרות הקאנונית; פרשנויות חדשות של מסורות קדומות; "הורדת"אלים ממעמדם לדרגת משרתי האל האחד, מלאכים; והכנסת שינויים בנוסח המקרא, כפי שראינו בדוגמות שהובאו לעיל.
מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, האזינו (תשס“א 2001)
לקריאה נוספת: א'רופא, 'אמונת ישראל והטקסטים מקומראן', ל'מזור (עורכת), על מגילת ספר, ירושלים תשנ"ז, עמ' 66-72