הנאמנות כמפתח להבנת מגילת רות

השיבה ממואב

פרשנים וחוקרים חשפו במגילת רות מסרים שונים. במאמר זה מובאת הצעה לעוד מסר, כזה המנסה לתת מפתח אחד לכול המגילה.

דעה נפוצה היא, שאחת המגמות החשובות במגילה היא ההתנגדות לאיסור נישואים עם נשים נוכריות, איסור שהובילו עזרא ונחמיה. כידוע, הם פעלו להתבדלות מ"עמי הארצות" ולמניעת נישואים בין יהודים לנשים נוכריות. מגמתם באה לידי ביטוי בשני רבדים. האחד גלוי והשני סמוי:

ברובד הסמוי. התכונה הבולטת ביותר של רות היא נאמנות, והיא עומדת בניגוד לתכונתו של אלימלך, הנוטש את הארץ, יוצא למואב, ודואג רק לעצמו ולבני ביתו בעת שקהילתו שרויה במצוקה, כפי שיוסבר להלן. יתר על כן, נטישת משפחת אלימלך את ארצה משתמעת  גם כנטישת אלוהיה. רות לעומתו, נאמנה לחמותה, ומקבלת על עצמה גם את הנאמנות לקהילתה ולאלוהיה: "עמך עמי ואלהיך אלהי" (א  16). כך חושף המספר את השקפתו, שקנה המידה להשתייכות לעם ישראל הוא לא מוצא משפחתי אלא תכונות ראויות.

את הלגיטימציה לנישואים לנוכרייה, ומה גם למואבייה (בבמ‘ כה המואביות מתוארות כנשות זימה), אורג המספר בעלילת הסיפור. הנאמנות החפה מכל אינטרס היא המפתח לשערה ולחדריה של המגילה. סביב תכונה זו מארגן המספר את העלילה, שיש בה התנגשות נאמנויות ועימות בין ערכים מנוגדים. היעדרה או הימצאותה של תכונת הנאמנות מסבירים את המניעים להתנהגות הדמויות הפועלות, את מהלך חייהן ולבסוף גם את מהלך ההיסטוריה – עליית דוד למלוכה.

‘נאמנות’ מציינת במקרא דבקות באלהים (למשל דב‘ ז 9) או באדם. אמנם, שם התואר ’נאמן‘ אינו מצוי במגילה, אבל מצויות בה מילות דבקות ("ואתם הדבקים בה' אלהיכם" דב' ד 4) ואהבה ("ואהבת את ה' אלהיך" דב' ו' 5; יא 1) השייכות לאותו שדה סמנטי: בתחילת המגילה נאמר: "ורות דבקה בה" [בנעמי] (א' 14) ודברי השכנות לנעמי בסופה מסבירות את הכוונה: "כלתך אשר אהבתך" (ד' 15).        

ראשית העלילה במבחן נאמנות: אלימלך, אבי המשפחה, יוצא עם משפחתו למואב מפאת הרעב שבבית לחם עירו. הוא אינו נאמן לקהילתו ולנחלת אבותיו: בתחילה נאמר שהמשפחה באה "לגור בשדה מואב" (א' 1) ובהמשך: "ויהיו שם" (שם, 2). המגורים הזמניים הפכו לבסוף להשתקעות של קבע: "וישבו שם" [במואב] (שם, 4). המסר הוא ברור: כל אנשי עירו נשארים נאמנים לקהילה, ונצמדים לביתם – בית לחם, אפילו הוא חסר לחם. לעומת האחד היורד, הלא נאמן. הגנאי משתמע גם מהשימוש במושגים המעבירים את הגיבורים מ'בית' ("בית לחם") ל'שדה' ("שדה מואב"). המקרא עשיר במשמעויות של בית ושדה. 'בית', על הסתעפויותיו ונגזרותיו הוא כמעט תמיד חיובי. ה'בית' הוא תרבות. ל'שדה' יש משמעות כפולה, התלויה בהקשר. הפן השלילי של ה'שדה' הוא ההפקר, הפרא. ה'אין-תרבות'. 'שדה מואב' הוא שלילי. חוסר הנאמנות של אלימלך מוליך אותו מן החיובי אל השלילי.

אלימלך מעדיף  את האינטרס האנוכי שלו על הנאמנות לקהילתו (לפי חז"ל לפי סמליות שמו, הוא היה ממנהיגי הקהילה). נעמי חוזרת לבית  לחם לא בגלל ערך הנאמנות אלא משום שנותרה 'ריקם'. שאלת הנאמנות עומדת בפני ערפה ורות: להיות נאמנות למשפחותיהן  או לאם המשפחה שאליה הצטרפו עם הנישואים. זוהי גם הכרעה בין נאמנות לקהילה שלהן לבין המרת הנאמנות לקהילה אחרת. ערפה, לאחר התלבטות, נשארת נאמנה למשפחתה ולקהילתה. רות בוחרת בנאמנות  לחמותה. אומנם, רות אינה נאמנה לקהילתה, אבל היא מעבירה את נאמנותה לנעמי בניגוד לאינטרס האישי שלה, שלא כאלימלך והגואל, שפעלו מאינטרס אישי והפרו את חובת הנאמנות לנורמה הקהילתית. אנשי בית לחם דבקים בנאמנותם ובאמונתם ונמנעים מלסייע ל'יורדת', אפילו שחזרה (למעשה: הוחזרה) בתשובה, תרתי משמע ("אני מלאה הלכתי ו[אבל]ריקם השיבניה'", א' 21). מה גם שנלווית אליה כלה מואבייה, הממחישה את עברה 'הבוגדני'.

יש לתת את הדעת לכך, כי נשות בית לחם מתעלמות מנוכחות רות כאשר הן מקבלות את פני נעמי בשובה ממואב הן קוראות: "הזאת נעמי"? אך לא שואלות מי היא הבאה עם נעמי? דעת הקהל עוינת את נעמי ואת רות. מי שמייצג את דעת הקהל בבית לחם הוא "הנער הנצב על הקוצרים", המתאר את רות כ"נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב" (ב 6). רבע ממילות המשפט מזכירות את נוכריותה. הוא גם מתעלם מנישואיה: 'נערה' ולא 'אלמנה', מעין הכחשה של הקשר של רות למחלון ולנעמי. בסך הכול: עובדת זרה חרוצה. 'הגואל', המשתייך לאותו בית אב, מוותר על זכות הגאולה, כי גם הוא מעדיף את האינטרס האישי על פני הנאמנות להמשכיות בית האב. גם האיש הקרוב מאוד למשפחה מתנכר לנעמי ולמואבייה. אם אין זו התנכרות, איך אפשר להסביר את התנהגותו של בעז - מניעת סיוע לקרובת משפחה שירדה מנכסיה? כי הרי עד שהגיעה רות לשדותיו לא נקף אצבע למען נעמי, למרות ששמע וידע על חזרתה. גם לאחר שהתוודע אל רות בשדה, אין המשך לאירוע. בעז לא יוצר קשר עם נעמי ולא מתעניין בגורלה של רות. בדילמה שבין נאמנות לקהילה ולערכיה, לבין נאמנות למשפחה, הוא בוחר בראשונה.

נעמי שרויה בכי רע. היא קשישה מכדי לפרנס את עצמה, וכבודה העצמי לא מניח לה לבקש סיוע. רות פורצת את מסגרת ההתנהגות הנורמטיבית של האישה בקהילה כדי לגאול את חמותה וכדי לגאול את המשכיות המשפחה. נאמנות כזו מבטיחה לבעז שהיא ראויה לבוא בקהילת בית לחם וגם תהיה נאמנה לאל, שכדברי בעז, באה 'לחסות בצל כנפיו'. בעז נאמן לנורמות ואינו שוכב עם רות, למרות הנסיבות. המספר יצר מציאות עמומה, אבל הידיעה של בעז כי יש גואל קרוב ממנו היא הוכחה שלא שכב עמה, כי אולי יסכים הגואל לשאת את רות ואז תיווצר תסבוכת ללא תקנה.
רות עוברת חבלי קליטה. היא יכולה להתפרנס, גם אם בדוחק, או לחילופין לחזור לבית הוריה במואב. אבל היא לא תיטוש את חמותה. היא זאת שמציעה להתגבר על העוני המיידי וללכת ללקט בשדה - מלאכה בזויה ומשפילה החושפת אותה להטרדה מינית, כפי שמשתמע מאמירות בעז ונעמי ("ולא יפגעו בך" ב 9. ושם, 22). נאמנותה לנעמי היא שמרשימה את בעז (ובהמשך גם את 'השכנות'). למרות קשיי הקליטה רות לא חוזרת בה מדבקות בחמותה ומהצמדות לקהילתה החדשה. בעז לא מתרכך בקלות, אלא כאשר רות 'נשברת' ואומרת לו: "ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה" (ג 9), מעין תביעה לפירעון האמירה של בעז: "אשר באת לחסות תחת כנפיו" [של אלוהי ישראל] (ב 12). זהו קש ההצלה האחרון, ההזדמנות האחרונה של רות, הניצבת על סף ייאוש.רק כך אפשר לפרש את התנהגותה הפרוצה/הנועזת/הלא מקובלת ("כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר", יר' לא 22). גם פה ניכר המאבק בין נאמנות לאם בעלה, לנאמנות לערכי החברה המקובלים. 

ומה גרם למהפך? עוצמת הנאמנות שאינה אינטרסנטית. רק נאמנות כזאת יכולה  למרק את חטא אי הנאמנות. מידה כנגד מידה: אלימלך מאבד 'שֵם' ואילו רות עושה 'שֵם'. הגאולה של משפחת אלימלך ושל נעמי שחָטְאו מושגת דווקא בזכות הנאמנות החדשה, הבלתי אינטרסנטית של רות המואבייה.

בועז נאמן לנורמות החיים של הקהילה. האזכור כי הוא 'גואל' יוצר עימות בין נאמנותו לערכי קהילתו לבין נאמנותו למנהג הגאולה המקובל. בעימות הזה, הנאמנות למנהג הגאולה מכריעה את הכף והיא מתעצמת מכוח נאמנותה של רות לחמותה. בועז, שבניגוד לאינטרס שלו, נתן את זכות הסירוב הראשונה לגואל, מבקש את אישור זקני העיר לזיווג עם רות, שמשמעותו: קבלת רות לקהילה, למרות נוכריותה. מרגע שבעז החליט לגאול את רות הוא פועל להתגבר על מכשולים שונים, אבל המכשול הראשוני היה 'עקרותה' של רות, כי הלא עשר שנים שהתה עם מחלון ולא ילדה לו ולכן יש חשש שתימשך עקרותה. למרות זאת הוא מתמיד במאמציו. והנה, דווקא רות העקרה נפקדת: "ויתן ה' לה הריון ותלד בן" (ד 13) ללמדך כי רק מי שראוי זוכה לבן. רות של בעז יולדת לעומת רות של מחלון, שהייתה עקרה.

הגואל, שאינו נאמן למנהגי הקהילה ומעדיף את האינטרס האישי, מאבד את שמו מישראל.  כל היתר, הנאמנים, זוכים בחשוב מכול – בשם. כלומר בהמשכיות וָזֵכר. כך, מבין שלושת ענפי המשפחה – אלימלך, הגואל ובועז - הענף של בעז הוא שנבחר להמשיך את השושלת. הוא יעשה זאת תוך חיבור בין נאמנויות. שיקוליו אינם אינטרסנטיים. הוא ממזג את נאמנותו לערכי הקהילה עם מחויבותו להמשכיות המשפחה, כפי שנראה בהמשך. 

החיבור בין בעז לרות מבטל את הסתירה שבין חובת הנאמנות לקרובת המשפחה, נעמי, המואביהכלתה עמה השבה משדי מואב" (א 22). נעמי מקבלת לגיטימיות מחודשת באפוטרופסות על הבן של בועז - איש בית לחם, הנאמן לקהילה: "ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל" (ד' 14). גאולת רות היא גם גאולת נעמי. באופן פרדוקסאלי, ייחוס שושלת דוד  למשפחה ישראלית מתאפשר דווקא בזכות מואבייה. כך, תוך נפתולי נאמנות וניצחונה חוזרת ונשמרת המשכיות המשפחה והקהילה.
לחובת הנאמנות לערכי הקהילה, שהיא היצמדות לנחלה ולקהילה. בזכות נאמנותה של רות סולחות 'השכנות' לנעמי על התנהגותה. הן מסבירות את שינוי יחסן לנעמי בנאמנותה של רות: "כלתך אשר אהבתך", וכבר אינן מזכירות את מוצאה הנוכרי, וזאת בניגוד לנקודת המבט של נשות בית לחם בשוב נעמי ארצה, שם נאמר: "ותשב נעמי ורות

הזכות לקבלת מלוכה הוא העניין החותם את המגילה. 

הנאמנות למשפחה, לקהילה ולאמונה היא התכונה והתנאי למלכות טובה וצודקת. רק מי שהוא צאצא של אנשים שנֵחַנוּ בתכונת הנאמנות, דוד, זכאי וראוי למלוכה. זהו תנאי הכרחי, אך לא תנאי מספיק. הרבה אנשים מתנהגים בנאמנות, אך רק התלאה הכרוכה בקיום הנאמנות יכולה לזַכּות במלוכה. 

 והערת שוליים: דוד ממגילת רות נולד לאנשי חסד – נאמנים. הציפייה היא שדוד יהיה המלך העתידי האידיאלי. אין זה דוד מספר שמואל, שבו הוא מוצג כמלך בשר ודם, על כוחו ועל חולשתו. זוהי דמות דוד כפי שהיא מתוארת בספר דברי הימים: מלך מושלם ואדם מושלם.

*גירסה קודמת פורסמה בהארץ, ספרים, 22/5/2012

*תמונה:

 Acrylic on canvas. This is a painting inspired by by the story of Ruth and Naomi: "And Ruth said, Entreat me not to leave thee, or to return from following after thee: for whither thou goest, I will go; and where thou lodgest, I will lodge: thy people shall be my people, and thy God my God."  faith goble