ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
| סבינה סעד, יוצרת ותוהה: למה? איך? |
הטלאי הצהוב היה אות קלון שנצטוו היהודים מבני שש ומעלה לשאת על בגדיהם בפקודת הנאצים, כדי שניתן יהיה לזהותם בכל עת ובכל מקום. היתה זו גזירה שנועדה לבזות את היהודים ולבדלם משאר האוכלוסיה. בטלאי הצהוב, שגם כונה ״הכוכב היהודי״, שובצה המילה ״יהודי״ - בגרמנית: Jude - בצבע שחור ובגופן (פונט) שנראה כלקוח מספרים עתיקים, ללמדנו שבעיית היהודים היא עתיקת יומין. סימון היהודים היה חלק מתהליך היסטורי סוער, שהובילו בשלב מאוחר יותר לפתרון הסופי - גירוש היהודים למחנות הריכוז והשמדתם.
הציירת והפסלת סבינה סעד, בת לניצולי שואה, מעניקה לטלאי הצהוב, שהפך לאחד מסמליה המובהקים של השואה, פרשנות אישית נוקבת דרך מגוון צבעים, קומפוזיציות, טקסטורות וחומרים, והכל בסגנון מופשט, תמציתי וחד. הדיאלוג עם הטלאי הצהוב העסיק אותה עת ארוכה, ואת פירותיו היא הציגה בכמה תערוכות.
בזמן מלחמת העולם הראשונה יהודים אזרחי גרמניה לחמו בעד "ארצם". כשהנאצים עלו לשילטון אותם יהודים לא האמינו שהמדינה "שלהם"מסוגלת להרוג אותם. טעות מרה. הם קיבלו "מדליה"חדשה: הטלאי הצהוב. המדליות שבעבודה המצ״ב הן מדליות גרמניות של מלחמת העולם הראשונה ובמרכזן הציבה סעד את ״מדליית״ הטלאי הצהוב.
 |
| הגרמני והיהודי. לא טוב למות בעד ארצנו |
 |
| נס לא היה שם |
סמל יהודי נוסף בו משתמשת סעד בדיאלוג שהיא מקיימת עם הטלאי הצהוב, הוא סמל המזרח. כותל המזרח הוא הכותל הנכבד ביותר בבית הכנסת. בבתים רבים נהגו לתלות על הקיר המזרחי לוח מעוטר שבו נכתב באותיות גדולות ״מזרח״ בלווית הפסוק מִמִּזְרַח־שֶׁמֶשׁ עַד־מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְהוָה (תהלים קיג 3), כדי לסמן את הכיוון שאליו יש לפנות בעת התפילה. ה״מזרח״ היה על כן מקובל מאד באומנות היהודית. בציבור רווח הפירוש ש״מזרח״ הוא ראשי תיבות של ״מצד זה רוח חיים״. בתקופת השואה הופיעה מילת ״מזרח״ במשמעות שונה לחלוטין - יעד הגירוש של היהודים למזרח-אירופה אל חיים קצרים בגטאות או, וזה לרוב, אל מחנות הרצח.
סעד המירה את הפסוק המקראי המשבח את האל בכיתוב ״מצד זה רוח חיים״ והוסיפה עליו את ניגודו ו״מצד זה רוח מוות״. בסלקציות במחנות לא היה אלהים ולא היו ארבע רוחות לשמים אלא שני צדדים: צד אחד שאיפשר, לפחות באופן זמני, לשמר את רוח החיים וצד נגדי ששיגר אל המוות. את צד החיים צבעה סעד בגווני תכלת שמימיים, שהם צבעי דגל ישראל, ואת צד המוות בצבעי הטלאי הצהוב על רקע אפל. רוח החיים מצויה למעלה על פני התהום האפילה, הסימטרית לה. בחלק העליון, הוא חלק החיים, כתובה ברקע פעמים רבות מילת ״ירושלים״, ובחלק התחתון, הוא חלק המוות, כתובים ברקע שמות מחנות ההשמדה (קשה להבחין בכך בצילום שבכאן).
 |
| מצד זה רוח חיים ומצד זה רוח מוות |
ביצירותיה של סעד מופיעים לא פעם משולשים בצבעים שונים, במקום הטלאי הצהוב או בנוסף לו. המשולשים מעלים בזכרון את משולשי הבד שנתפרו על בגדי האסירים במחנות הריכוז הנאציים כדי לחלקם לקטגוריות. הנאצים בחרו בצורת המשולש בהשראת צורת תמרורי האזהרה שבדרכים, והצבעים השונים שניתנו להם נועדו במקורם לשדר מידע על האסירים: פוליטיים, פליליים, צוענים, הומוסקסואלים ועוד.
כמו שקורה פעמים רבות ביצירות אומנות טובות, לתופעה מסויימת אפשריים כמה הסברים. בחלק מעבודותיה של סעד המשולשים נוצרו מטלאי צהוב שהתפרק. ויש בכך אירוניה. צורתו של הטלאי הצהוב היא צורת מגןדוד, אלא ש״מגן״ זה לא נועד להגן על נושאו, אלא להפך.
הנה מוטיב המשולשים מכמה מעבודותיה:
כמו שקורה פעמים רבות ביצירות אומנות טובות, לתופעה מסויימת אפשריים כמה הסברים. בחלק מעבודותיה של סעד המשולשים נוצרו מטלאי צהוב שהתפרק. ויש בכך אירוניה. צורתו של הטלאי הצהוב היא צורת מגןדוד, אלא ש״מגן״ זה לא נועד להגן על נושאו, אלא להפך.
הנה מוטיב המשולשים מכמה מעבודותיה:
 |
| מתוך התערוכה ב׳יד לבנים׳ בראשון לציון. בצילום: הני שקולניק, אמה של סבינה סעד |
היהודים נכלאו בצפיפות קשה מנשוא בגטאות ובמחנות ההשמדה. בעבודה הבאה יוצרת סעד דימוי מרחבי של הטלאי הצהוב. כוכב למטה וכוכב למעלה הסוגר עליו, והם מחוברים זה אל זה בסורגים צפופים. בתוכם כלואות ארבעת אותיות ה-Jude. כלוב זה, שאילו היה משמש לציפור, לא היה מאפשר לה פרישת כנפיים ובוודאי שלא מעוף. הכלוב הזה בודד את ה-Jude מהסביבה, דחק אותו מכל עבריו - מלמטה מלמעלה ומהצדדים - למרחב לא אנושי שאינו מאפשר תנאי קיום בסיסיים. כתוצאה מכך ה-Jude נותר ללא גוף וללא זהות אישית. מה שנותר ממנו הוא אותיות שחורות דקות, מעין אודים מוצלים מאש.
 |
| כלוא |
בדימוי הבא משורטט בטלאי הצהוב מבוך שאין ממנו מוצא. מה שנדמה לרגע כפתח מילוט מתגלה מהר מאד כאשליה מרה שמובילה לקיר אטום. מבוך האין-מוצא, שבליבו ה-Jude, מעוצב על רקע שחור ללא גוונים, אות לרוע המוחלט שחנק אותו מכל עבריו.
 |
| מבוך ללא מוצא |
כוכב לא דרך ביעקב. הכוכבים הצהובים נפלו תחת שמים שחורים מעיקים, שמעליהם מעין ענני כבשים (כצאן לטבח יובל?) המעוצבים כענני הדיבור שביצירות קומיקס. הקומיקס נקרא באיטלקית, שהיא שפת אימה של האומנית, FUMETTO, שפירושו עשן קטן. ענני הלובן המסולסלים מעלים בהכרח בתודעה את זכרון עשן גופות הגברים, הזקנים, הנשים והטף שנשרפו במחנות. בטרבלינקה, בלז׳ץ, סוביבור וחלמנו שרפו את גופות הניספים במדורות ענק, במיידנק הקימו לשם כך משרפות ייחודיות, ובגדול מחנות ההשמדה, אושוויץ-בירקנאו שבדרום פולין, בקע עשן מארובות המשרפות יומם ולילה.
בענני הדיבור שבקומיקס נוהגים לשבץ טקסטים המביעים דיבור או מחשבה. ביצירתה של סעד ענני הדיבור ריקים. השמים שתקו, העולם שתק, קולם של היהודים נדם, והכוכבים הצהובים נשרו על הארץ כערימה של Jude, ועוד Jude, ועוד אחד, ערימה גדולה מאד, כערימות הגוויות של הנספים או כערימות החפצים שנשדדו מהמובלים אל מותם במחנות ההשמדה.
בענני הדיבור שבקומיקס נוהגים לשבץ טקסטים המביעים דיבור או מחשבה. ביצירתה של סעד ענני הדיבור ריקים. השמים שתקו, העולם שתק, קולם של היהודים נדם, והכוכבים הצהובים נשרו על הארץ כערימה של Jude, ועוד Jude, ועוד אחד, ערימה גדולה מאד, כערימות הגוויות של הנספים או כערימות החפצים שנשדדו מהמובלים אל מותם במחנות ההשמדה.
 |
| בלי מילים |
סעד באה חשבון עם אומות העולם ששיתפו פעולה עם אידאולוגיית הטלאי הצהוב, והיא מציגה את ביקורתה הנוקבת על התנהגותן באמצעות קריעת דגליהן ופגימתם. היא פערה בדגליהן חללים (חורים), לזכר היהודים שנפלו בהן חלל. הדגלים הפגומים מסמלים את האומות הפגומות. האומות שתרמו להשמדת היהודים שבארצן הן אומות שיש בהן חורים שחורים ערכיים. רצף הדגלים הפגומים מראה על התלכדות העולם נגד היהודים. הדגלים מוצגים כמלבנים מדוייקים (אין דגלים המתבדרים ברוח) דבוקים זה לזה, ללא מרחב מילוט ביניהם. אין כמעט אומה מאומות העולם שהפגם לא דבק בה. יוצאת הדופן היא בולגריה ש-50000 יהודיה נרדפו ועונו, אך בגלל נסיבות ייחודיות ניצלו מהגירוש אל מחנות ההשמדה. סעד יצרה בדגל בולגריה חור, שהוא לא לגמרי שלם, כי החללים שם לא היו חללים יהודים אלא ״רק״ חללים של הארצות הנספחות.
הטלאי הצהוב נועד לסמן את היהודים, הכוכבים שנקרעו מהדגלים שביצירתה של סעד, לעומת זאת, נועדו לסמן את המסמנים. את העמים שהזדהו עם מסריו של הטלאי הצהוב.
הטלאי הצהוב נועד לסמן את היהודים, הכוכבים שנקרעו מהדגלים שביצירתה של סעד, לעומת זאת, נועדו לסמן את המסמנים. את העמים שהזדהו עם מסריו של הטלאי הצהוב.
 |
| האומות משתפות הפעולה והאידאולוגיה |
אחת מיצירותיה של סעד מוקדשת לדגל גרמניה בעל צבעי הטריקולור האופקיים: שחור-אדום-זהב. ביצירתה מתפרק פס הזהב למפל טלאים צהובים מטילי צל, שעל אחד מהם גם צבע הדם. השינויים בפס הזהב מקרינים על פרשנות פסי השחור והאדום שמעליו, והם נדמים עתה כשמים שחורים הפרושים מעל נהר הדם הזורם מתחתיהם.
 |
| דגל גרמניה |
ליצירה הבאה קראה סעד, ׳המחיר׳. על הטלאי הצהוב מופיעים קווי ברקוד, שמשמשים במציאות הצרכנית בת זמננו לסימון מסחרי של מוצרים. הברקוד מאפשר לסרוק את המידע על המוצר ומחירו, באופן אוטומטי, יעיל ומהיר. כסמל לשואה הוא מבטא את הרעיון של מכונת ההשמדה שהכניסה בני אנוש לפס ייצור משומן שייצר מוות ביעילות מירבית. על טלאי הברקוד ישנה שורת מספר, שמציפה מיד בתודעה את מספרי האסיר שקועקעו בגופם של המגיעים למחנה. שלילת זהותם האנושית היתה חלק מהותי מתהליך קליטתם בו.
המספר שמופיע על טלאי הברקוד היה כמובן ששה מליון. 6000000. חייהם של הבאים בשערי התופת הפכו מערך למחיר. מי שהיו קודם לכן בני אנוש אינדיבידואליים הפכו למוצרים שאפשר להפיק רווחים כלכליים מרכושם, מכוח עבודתם ואפילו מגופם (שיניהם, שערם, עורם וכו׳). במחיר הטבוע על הברקוד שולטת הספרה אפס. אפס ערך לחיים.
 |
| המחיר |
ההבט הטכנולוגי-חרושתי של השואה בא לידי ביטוי גם בדימוי המציג את הטלאי הצהוב כסרגל מידה מתקפל היוצר צורת מגן דוד. הקיפולים המדוייקים וסימוני השנתות מצביעים על הדייקנות הגרמנית הידועה, שהתבטאה כאן בתכנון הקפדני של מכונת הרדיפה, ההתעללות וההשמדה.
 |
| מדידת הזוועה |
גם אחרי השואה, בהוויה הישראלית הנוכחית, ממשיך הטלאי הצהוב להתקיים, אף שצבעיו השתנו ומילת Jude נעלמה ממנו. לא צריך לגרד הרבה בציפוי רקמת החיים הישראלית כדי לגלות את סמל הטלאי הממשיך להתקיים בה כפצע פתוח. התכול הרגוע כביכול של החיים בארץ נקרע בסכין חדה כהד למנהג הקריעה היהודי בעת אבל, ומתחתיו נחשף הפצע המסרב להרפא. במעמקי ההוויה הישראלית שולט הצבע הצהוב הישן שהפך כתום אחרי שנטבל בדם:
 |
| פצע פתוח |
סמל הטלאי הצהוב ממשיך להתקיים גם בדגל ישראל. הדגל אינו שלם, חסרים בו חלקים. האומנית חתכה שישה משולשים מהדגל, לזכר ששת המליונים שניספו. החללים הם חלק מאתנו גם אם אינם עוד. ברקע הדגל כתוב אינספור פעמים ״עם ישראל חי״. החלקים החסרים בדגל צריכים לשמש לנו אות אזהרה.
 |
| עם ישראל חי |
גם בעולם לא נכחד הטלאי הצהוב אחרי מלחמת העולם השנייה. שד האנטישמיות יוצא היום מן הקופסא, שדפנותיה נצבעו בצבעי דגלי גרמניה (אין ״גרמניה אחרת״) ואיטליה (סעד היא ילידת איטליה).
 |
| שד האנטישמיות |
העבר לא נמחק וראוי ללמוד את לקחו. עבודת ״ראי הטלאי הצהוב״, בה משתקפת דמותו של הצופה בתערוכה, נועדה ללמד אותו שבכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו כאילו הוא ענד את הטלאי הצהוב המדיר, המסמן והמסוכן.
 |
| צופים בתערוכה עוברים לפני הראי עם הטלאי הצהוב |
יצירתה של סבינה סעד היא ציונית, ובולט בה הקשר שבין השואה לתקומה. עם ישראל לא הוכחד, והוא חי וקיים בעולם בכלל ובישראל בפרט.
נבואת החוטר של ישעיהו: וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (יא 1) נתנה את אותותיה בעבודה המציגה גזע כרות, שמקום גדיעתו נושא את צורת ״כוכב היהודים״. עין השמש אינה שוזפת אותו, ובאפילה הסמיכה הוא שולח שלושה זוגות שורשים אל הקרקע (ששת המיליונים), וראה זה פלא, מצידו מלבלב ענף חדש וצעיר המצמיח שישה עלים חדשים! יש תקוה!!
נבואת החוטר של ישעיהו: וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה (יא 1) נתנה את אותותיה בעבודה המציגה גזע כרות, שמקום גדיעתו נושא את צורת ״כוכב היהודים״. עין השמש אינה שוזפת אותו, ובאפילה הסמיכה הוא שולח שלושה זוגות שורשים אל הקרקע (ששת המיליונים), וראה זה פלא, מצידו מלבלב ענף חדש וצעיר המצמיח שישה עלים חדשים! יש תקוה!!
 |
| תחיה |