עדי אביטל־רוזין, סופרת, חוקרת ספרות ומורה
רוּת, הָאִשָּׁה שֶׁבָּחֲרָה אֶת דַּרְכָּהּ: קריאה והגות מגדרית במגילת רות
"כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ", אומרת רות ברגע של מסירות נפש ודבקות בנעמי, כשהיא נשבעת בה כי רק -הַמָּוֶת- יפריד ביניהן. מה יש בו, במוטיב הַמָּוֶת, שהיכה משפחה אחת ללא רחם, שלוש פעמים, בזו אחר זו? שהפך את עָרְפָּה ורוּת מנשים נשואות לשתי אלמנות ולא זו בלבד שלקח מנעמי את אֱלִימֶלֶךְ, אִשָּׁהּ, אלא אף נטל ממנה את שני בניה מַחְלוֹן ו-כִלְיוֹן, והנה כי, כשהמילה "הַמָּוֶת"מתגלגלת שוב על לשונה של רות, היא זוכה לנוֹכְחוּת ונִרְאוּת ומשמעוּת אחרת. מה, אם כן, מזהה רות במוטיב הַמָּוֶת, אשר אם לשפוט לפי מילותיה, ניכר שהן מכילות את הבנתה באשר לַיְּכֹלֶת המְגֻלֶּמֶת בְּחֻבּוֹ, של הַמָּוֶת, להסמיך ולהרחיק, להצמיד ולנתק, להדביק ולהתיר, לקרב ולהפריד?
הלא,"כְּעֶשֶׂר שָׁנִים"חיתה רות עם מַחְלוֹן אִשָּׁהּ. עשר שנים, שהיא כברת דרך שעשתה עמו עד אשר זו נגדמה, ורות מצאה עצמה ריקה מבעל וחשוכת ילדים. יחד עם זאת, סיפור המגילה מביא לידי ביטוי את יכולתה של רות לבחון מחדש את מצבה, תוך הבנת המציאות שלה, ולבחורלהמשיך את דרכה באופן שונה מרגע שזו נגדעה. ולמרות שרות נישאה בהיותה נוכרייה, חיה עם בעלה כנוכרייה והתאלמנה כנוכרייה, מהדהדים ברקע דברי הרמב"ם באשר לשחרורה של אישה מהיותה קניינו של בעלה, קניין אשר נכנס מתוקף הקידושין ופג עם "מיתת הבעל", וניתן להניח שהיה ברי לרות כי קשר הנישואין שלה לאִשָּׁהּ, הותר ובא אל קצו עם מותו.
וכשם שהיה ברי לרות שהַמָּוֶת הוא זה שהפריד בינה לבין אִשָּׁהּ והתיר את קשר הנישואין ביניהם, כך היה בוודאי היה נהיר לה, וזאת בהתבסס על המונולוג יוצא הדופן והצהרתה המיוחדת בפני נעמי, לפיה: "כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ", כי היא רואה בנעמי, בָּאִשָּׁה שבחרה להיוותר עמה כשותפתה לחיים וכאלטרנטיבה אחרת לנישואיה.
ואם הדגש המשמעותי ממוקד ב-"כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ", הרי שהדבר מעיד על תפיסתה לפיה החיים הם אלה אשר חיברו ביניהן באופן כה משמעותי, עד כי רקהַמָּוֶת יצליח לנתקן, "וכל עוד הדברים תלויים בה, האיחוד בינה לבין נעמי לא יחדל אלא רק בהתערבותו של Force Majeure, הלוא הוא הַמָּוֶת, שבן תמותה אינו יכול לשלוט בו, אלא רק להיכנע לו", ואין זו בלבד דרך חדשה שכורתת רות מול נעמי ואִתָּהּ , אלא היא אף יוצרת סוג של ברית חדשה ואחרת, שלא נולדה עד לאותו רגע ולא הייתה כמותה מלפנים, ברית בין שתי נשים.
ולמה הדבר דומה? הדבר דומה לברית אשר התעקש דוד לכרות עם יהונתן, סוג של ברית אחרת שיש בה עומק, אהבה ורגש, ברית בין שני גברים: בפרק ס”ב בספר "קדמוניות המקרא"אנו מתוודעים אל הברית לאמור: "הקימו ברית ביניהם", כשהיוזם אותה הוא דוד, האומר ליהונתן: "בוא נקים ברית לפני אשר ניפרד איש מרעהו". דבריו של דוד נובעים מנקודת שבר שבה הוא מצוי שכן, חשש עמוק מקנן בו לפיו "שאול מבקש להרגני", ומכאן כי הם הופכים, למעשה, לבקשתו לכרות ברית עם איש שיחו וסודו, יהונתן, ולאחר שהוא שוטח בפניו, במונולוג מרתק, את כל המניעים השגויים לקנאתו של שאול, ולפני שידו של שאול תשיג אותו, הוא מבקש להיפרד מיהונתן בדרך של אהבה, ולראייה היא כי פעמיים הוא אומר ליהונתן: "כי אתה אוהב אותי".
בניגוד לתרחיש שבין רות לנעמי, לפיו נעמי נותרת שותקת, יהונתן משיב לדוד באותה מטבע לשון של חיבה עמוקה ואהבה יתירה, ואומר: "כי עתה נפרד איש מרעהו, אולם נזכור איש את רעהו יומם ולילה". בתשובתו לדוד, יהונתן מדבר ביתר שאת על "האהבה אשר אהבתיך", ומעיד עליה אף באופן מטאפורי: "ועתה כתינוק הנלקח מחלב אמו כן תהיה לנו פרידתנו", וּכְרוּת, אף הוא מגייס את איתני הטבע כעדים חיים להצהרתו ואומר: "עדים השמיים ועדה הארץ בדברים אשר דיברנו בינינו". לעומת זאת, בניגוד לתרחיש בין רות ונעמי אשר בולטת בו היעדרותו של כל מגע פיזי, דוד ויהונתן מתרפקים איש על רעהו, בוכים ונושקים זה לזה, ככתוב: "ויבכו איש אל רעהו הרבה וישקו איש את רעהו".
ונשוב למוטיב הַמָּוֶת, המאפיין את שני הדיאלוגים: בהשוואה לרות החוששת ממנו משום כי ידוע לה שרק זהיצליחלהפרידבינה לבין נעמי, ניכר כי הַמָּוֶת אינו טורד את שלוותו של יהונתן, והוא אינו חושש מפניו כי ידוע לו שגם זה לא יצליחלהפרידביניהם, ועל כך ניתן ללמוד מדבריו לדוד, לפיהם: "ואם הַמָּוֶת יפריד בינינו, ידעתי כי נפשותינו תדענה אישה את רעותה", לאמור גם אם הַמָּוֶת יפריד בין נשמותינו, בעולם הבא הן תפגשנה שוב.
 |
| עדי אביטל-רוזין |
ובחזרה לרות ונעמי, ברית בין שתי נשים? כן.ועובדה היא כי שלוש פעמים פנתה נעמי כשבפיה הפועל הַמְּצַוֶּה "שֹּׁבְנָה"כלפי "שְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ"וביקשה בלשון פשוטה ומפורשת: "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ", "שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי"ו-"שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ", וברגע שנשקה "עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ"נהוג היה לסבור כי גם רות תפעל כמותה, אלא שרות נוהגת בניגוד לעָרְפָּה , ועל אף שהיא מודעת לעקירה ולפירוד ממשפחתה, ממולדתה ומעמה, היא בוחרת מרצונה להישאר עם נעמי, ככתוב "וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ", ולא זו בלבד, אלא היא גם מתאמצת "לָלֶכֶת אִתָּהּ", אפילו במחיר של הליכה לצד שתיקתה של נעמי, ככתוב "וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ". במילים אחרות, רות יוצרת מהפיכה.