הימים הנוראים: שיר

אלחנן בלומנפלד, מחנך ומשורר

וְכָכָה הִתְחִילוּ הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים, שֶׁל הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל לְפָחוֹת

מֶה עָשְׂתָה הָגָר בֶּאֱלוּל,

לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה?

נוּ, מַה כְּבָר עוֹשִׂים בֶּאֱלוּל?

הָלְכָה לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה מִגְּבִרְתָּהּ,

"אִם, בְּטָעוּת, פָּגַעְתִּי בִּכְבוֹדָהּ,

אוֹ, לְלֹא כַּוָּנַת זָדוֹן, הוֹצֵאתִי דִּבָּתָהּ רָעָה,

אוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, דִּבַּרְתִּי בָּהּ סָרָה,

אָנָא תִּמְחַל לִי עַל עֲוֹנוֹתַי

וְתוֹאִיל, בְּרֹב טוּבָהּ, לְהַרְשׁוֹת

לִי וְלִבְנִי יִשְׁמָעֵאֵל הַגָּר אִתִּי,

לְהִשָּׁאֵר וְלַחֲסוֹת בְּצֵל קוֹרָתָהּ הַנְּדִיבָה",

כָּךְ בִּקְּשָׁה הָגָר,

אֲבָל כַּכָּתוּב, שָׂרָה הָיְתָה סָרָה וְזוֹעֶפֶת

(בִּפְרָט אַחֲרֵי שֶׁהָגָר זִלְזְלָה בָּהּ),

וְכֹל תַּחֲנוּנֵי הָגָר אֶצְלָהּ, לֹא הוֹעִילוּ.

הָלְכָה שָׂרָה אֵצֶל אִישָׁהּ (בַּעְלָהּ) אַבְרָם

וְשִׁכְנְעָה אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אֶת הַזָּרִים הַלָּלוּ

אֶל הַמִּדְבָּר, לְחוּ"ל,

אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנוּ בָּאוּ.

וְכָכָה הִתְחִילוּ הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים,

שֶׁל הָגָר וְיִשְׁמָעֵאל לְפָחוֹת

(וְאוּלַי גַּם שֶׁלָנוּ, אִתָּם).

אלחנן בלומנפלד