לפרשת בהר - בחוקותי (ויקרא כה, א - כז, לד)
![]()
ידועה היא שאלתם של חז"ל: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" (ספרא, בהר, א), שאלה שיסודה בפסוקי הפתיחה של פרשת "בהר": וידבר ה'אל משה בהר סיני לאמור ... כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, א-ב). אחרי הכול, כל המצוות נאמרו למשה בסיני, ומדוע מודגש דווקא כאן כי עניין השמיטה נאמר גם הוא בסיני? בלשון אחרת: מה ניתן ללמוד מן העובדה שהתורה הזכירה כאן, לכאורה ללא צורך, את "הר סיני"? ומכאן השימוש שנעשה בשאלה "מה עניין שמיטה אצל להר סיני"? בכל מקרה שבו מבקש הדובר להצביע על שני עניינים העומדים זה בצד זה ואשר הקשר ביניהם דורש ביאור.
שאלה זו אופיינית לאחת הדרכים הפרשניות שבהן דנים חז"ל במקרא: "סמיכות פרשיות". מאחורי דרך פרשנית זו עומדת האמונה, כי התנ"ך אינו אוסף מקרי ובלתי מסודר של פסוקים, פרקים ועניינים, אלא יצירה אלוהית, אשר גם סידורה נושא בחובו משמעות. חובה על הקורא בתנ"ך, יאמרו חז"ל, לשאול למשמעות הנוספת העולה מקשרו של פסוק אחד לפסוק העוקב לו, מקשרה של מצווה אחת לרעותה הסמוכה לה, מסמיכותם של שני מזמורים או שני סיפורים שונים. דרשות כאלה נמצא מאות פעמים בכל ספרות חז"ל ובדרך כלל יש להן מטבעות לשון מיוחדות, כגון "מה עניין זה אצל זה"או "למה נסמך זה לזה". לעיתים הדרשות נראות כקולעות לפשט הכתוב, אולם פעמים רבות יותר ניכר כי המטרה היא לתת באמצעותן ביטוי לעולם האמונות והדעות של חכמים, באגדה ובהלכה גם יחד. והרי שתי דוגמאות פשוטות לדרשת סמיכות:
ידועה היא שאלתם של חז"ל: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" (ספרא, בהר, א), שאלה שיסודה בפסוקי הפתיחה של פרשת "בהר": וידבר ה'אל משה בהר סיני לאמור ... כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, א-ב). אחרי הכול, כל המצוות נאמרו למשה בסיני, ומדוע מודגש דווקא כאן כי עניין השמיטה נאמר גם הוא בסיני? בלשון אחרת: מה ניתן ללמוד מן העובדה שהתורה הזכירה כאן, לכאורה ללא צורך, את "הר סיני"? ומכאן השימוש שנעשה בשאלה "מה עניין שמיטה אצל להר סיני"? בכל מקרה שבו מבקש הדובר להצביע על שני עניינים העומדים זה בצד זה ואשר הקשר ביניהם דורש ביאור.
- רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה – לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (בבלי, ברכות סג ע"א). פרק ה בספר במדבר דן בעניין האישה הסוטה, אשר בעלה חשד בה כי היא בגדה בו. כדי לאשר את החשש או, לחילופין, כדי להניח את דעתו של הבעל, מובאת האישה אל הכוהן ושאלת התנהגותה נבדקת בטקס מורכב ורב פרטים, אשר בסופו מתברר אם אכן היה צד של אמת בחשדו של הבעל ואם כן הוא, "האישה ההיא תשא את עוונה" (פסוק לא). מייד לאחר מכן מתחילה התורה לדון בשאלת אדם המקבל עליו מרצון את עולה של הנזירות, שעיקרה אי-שתיית יין (ו, א ואילך). מן הסמיכות שבין סוף סיפור הסוטה לעניין הנזירות לומד רבי יהודה הנשיא, כי היין הוא שהיה הגורם העיקרי להתנהגותה של הסוטה, ועל כן ראוי להימנע משתייתו.
- מן הסמיכות שבין סיפור עקידת יצחק (בראשית כב) לסיפור מות שרה (שם, כג) לומד המדרש (בראשית רבה נח, ה) כי שרה מתה בשל צערה על אירועי העקידה, ו"לפיכך נסמכה עקידה ל'ויהיו חיי שרה' [הוא הפסוק הפותח את סיפור מותה]".
מתוך: א'שנאן (עורך), י'זקוביץ וד'פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, בהר-בחוקותי, (תשס"א 2001)