ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
 |
׳אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע׳ (סנהדרין, ט ע״ב).
אחת הסוגות הספרותיות המסקרנות ביותר היא האוטוביוגרפיה - סיפור החיים שהאדם מספר על עצמו, בהבדל מהביוגרפיה שהיא סיפור חיים של אדם הנכתב בידי אדם אחר שהוא הרבה פעמים היסטוריון או ביוגרף מקצועי.
האוטוביוגרפיות המפורסמות הן סיפורי החיים של אישים בולטים שנכתבו על ידם אחרי פרישה מתפקידם: מנהיגים, הוגים, מדענים, אמנים, אנשי דת, צבא ועסקים, שהגיעו להשגים מעוררי השתאות. אבל למרות שמן - אוטוביוגרפיות - וניסוחן בגוף ראשון, הן לא התחברו בהכרח על ידי גיבוריהן אלא לרוב על ידי סופרי צללים מוכשרים שנשכרו על ידם במטרה להאדיר את דמותם ולקבעה בזכרון הקיבוצי כשהיא זוהרת באור יקרות.
האוטוביוגרפיה מבטאת את האופן שבו האדם זוכר את חייו או רוצה לזכור אותם או מעוניין לשתול את רושמם בזכרונם של אחרים. היא חודרת לעולם המחשבה, הרגש והיצר שלו וכוללת לא פעם גם פרטים אינטימיים על חייו. מכאן ברור שהיא יצירה סובייקטיבית ומגמתית שאיננה יכולה להענות לקודים המחמירים של הכתיבה האקדמית. היא חופשית יותר מהביוגרפיה: איננה מחוייבת למבנה מוצק, לסדר כרונולוגי קשוח, ולדיוק מושלם בהצגת העובדות והתאריכים. היא גם איננה צריכה להקיף את כל תולדותיו של האדם, מלידה ועד בגרות וזקנה. היא יכולה להתמקד בקטעי חיים נבחרים. הרוב מעדיפים את שלבי הילדות והנעורים.
מבחינה היסטורית, האוטוביוגרפיות הקלאסיות היו נחלתם של המורמים מעם, אבל עם השתנות העיתים הן עברו תהליך של דמוקרטיזציה, והיום הדלת פתוחה גם לאנשים מן השורה לכתוב ולפרסם את סיפור חייהם. ואכן, התופעה הולכת ומתעצמת עד שלפעמים דומה שהארץ מלאה בספרי זכרונות.
הכותבים מתאפיינים בקשת רחבה של גישות, מטרות ואיכויות. יש המעלים את זכרונותיהם על הכתב ללא שום יומרות, יש העושים זאת במסגרת חוגי כתיבה ייעודיים, יש המסתייעים באנשי מקצוע המלטשים את תוצרתם, וישנם תמיד גם המושכים בעט ברוכי הכשרון שמוציאים תחת ידם יצירה ספרותית לכל דבר ועניין הראויה לפירסום ברבים.
המסתפקים במועט מספרים בקיצור את קורות חייהם, בעוד שהשאפתנים יותר מספרים אותם תוך מודעות לתהליכים ההסטוריים, החברתיים והאידאולוגיים של זמנם. יש והם מוסיפים תובנות על האישים שפגשו ועל הארועים שחוו, משבצים בדבריהם הגדים על טבע האדם והעולם ומתבלים את סיפורם בלקחים ערכיים.
מהם המנגנונים שאיפשרו, עודדו והביאו לשגשוג העצום של האוטוביוגרפיות הפרטיות עד כדי הפיכתן לתופעה חברתית-תרבותית?
הנתון הבסיסי שאיפשר ומאפשר זאת הוא ההתארכות הדרמטית בתוחלת החיים של האדם והופעתו של ׳זמן פנאי׳ מיוחד בשלב האחרון של החיים.
חוקי העבודה של השכירים בעולם המערבי מסמנים קו גבול תעסוקתי המתבסס על גילו הכרונולוגי של האדם. זה סימון אובייקטיבי רודני שאדיש ליכולותיו, לרצונותיו ולתחושותיו הסובייקטיביות של האדם ולעובדה שהוא ממשיך להשתנות ולהתפתח. המגיע לקו הגבול הכרונולוגי נתפס כמי שסיים את דרכו התעסוקתית והוא מרגיש לא פעם כאילו אומרים לו: ׳איש זקן, הכבד ושב בביתך. פנה את הדרך לצעירים!׳ הפרישה מרצון או מאונס ממעגל העבודה, כשמצבו הגופני, המנטלי והכלכלי של האדם הוא עדיין סביר, מעלה אותו לא פעם על מסלול המוליך למדבר הזמן הפנוי.
אחת הדרכים להפריח את שממת הזמן היא להפיק סיפור חיים: לקבץ זכרונות, תצלומים, מסמכים וחפצים, לשוחח עם אנשים על מה שהיה ולסייע לנכדים בעבודת השורשים. ממאגר החומרים הזה מתגבש סיפור שנחשב לבעל ערך ואפילו ליוקרתי. לפחות במעגל המשפחתי והחברתי הקרוב. הפקת ספר בהוצאה עצמית היא היום תהליך פשוט מבחינה טכנית, בגלל הזמינות של המחשב המקל מאד על מלאכת הכתיבה והארגון של החומר, ובגלל קיומם של בתי דפוס, גרפיקאים ומעצבים שכבר התמקצעו בתחום והם מיומנים בהפקה איכותית מהירה של הספרים.
ולמה לספר את סיפור חייך? למען הנכדים? שידעו? למען המעגל המשפחתי הרחב יותר? למען החברים שהיו ואינם עוד, לבל ישקע פועלם בתהומות הנשיה? למען ההסטוריה ולקחיה? ואולי למען חשבון הנפש - מאזן המטרות וההישגים של חייך לפני בוא האין הגדול והנורא? וישנה גם השאיפה הטבעית להשאיר חותם, ולו קטנטן, בעולם שימשיך להתקיים בלעדיך.
במקרא אנו קוראים שסמוך לקץ החיים נושא הזקן מבט מסכם על חייו. יעקב למשל, מספר ליוסף בנו על פרק כאוב בחייו: ׳וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם׳ (בראשית מח 7).
וישנם גם נאומי פרידה הגדולים של המנהיגים לפני שהם יורדים מעל בימת ההיסטוריה: יעקב, משה, יהושע, שמואל או דוד. המנהיגים שעיצבו עידנים מפקידים בידי הדורות הבאים את הנרטיב שלהם על העידן שבו פעלו וקוראים לנמעניהם להפנים את לקחיו לעתיד, וזו בעצם צוואתם.
עניין הנרטיב הוא מרכזי גם באוטוביוגרפיות הפרטיות הצצות לאחרונה כפטריות אחר הגשם. חשוב לכותב להבין שחייו לא היו בליל כאוטי של אילוצים וארועים מקריים אלא זרימה עם קו מנחה כלשהו, שהעניק להם כיוון ומשמעות.
השלד הנרטיבי של הסיפור קושר אליו אנשים וארועים, והם ממלאים את העבר האוטוביוגרפי בזכרון אהבות וקנאות, בגעגועים ובחרטות, בסיפוקים ובכשלונות. ההחלטה את מי להכליל בסיפורך ואת מי להעלים, את מי להעצים ואת מי לעמעם, את מי ללטף ובמי לעשות נקמות, היא החלטה סובייקטיבית קרדינלית שנקבעת במודע או בתת-מודע. הזכרון האוטוביוגרפי הוא על כן זכרון מסונן אבל לא רק. הוא גם הלחם של זכרונות העבר עם חוויות ההווה והציפיות לעתיד. והוא גמיש בהוויתו, מלא כשלים, תלוי במצב הרוח ובצרכים. פונקציה של האקלים הנפשי של הזוכר, בן לוויה לזכרון הקיבוצי, ומשתנה תדיר יחד אתו.
כל אוטוביוגרפיה היא ברב או במעט ביוגרפיה מתוקנת ומתקנת. קשת הגישות אליה נעה בין שאיפה לדיוק עובדתי לבין יצירה כמעט בדיונית שמתארת את חיי כותבה לא כפי שהיו אלא כפי שהיה רוצה שיהיו. ידוע שלגבי לא מעט אנשים יש ערך תרפויטי לבניית שלד נרטיבי אלטרנטיבי לתולדותיהם, שונה ממה שהיו רגילים להחזיק בו ברוב חייהם, ושיצירתו עשוייה לתרום לרווחתם הנפשית.
כל הדברים דלעיל נכונים לגבי מחברי האוטוביוגרפיות הפרטיות באשר הם, ונכונים שבעתיים לגבי מחבריהן הישראלים. אלה אנשים שחוו דרך הוריהם את השואה או את הפרהוד ואת העליה ארצה. אלה האנשים שהתחילו את חייהם המודעים עם הקמת הפלא הזה הקרוי מדינת ישראל, ושחוו את התפתחותה מאז ועד היום. שנות המדינה הן גם שנות ההתפתחויות הדרמטיות המהירות בעולם כולו: ההתפתחויות בתחום המיחשוב והתקשורת, הטכנולוגיה, הגלובליזציה, השינויים בארגון החברתי בעולם כולו וטיב ערוצי ההתקשרות בין יחידים וקבוצות. סיפורי החיים של האנשים הללו הם השתקפות של התהליכים הגדולים הללו בחיי הפרט.
המחקר ההסטורי של עשרות השנים האחרונות ביטל את ההתמקדות הבלעדית של החוקרים בפוליטי ובהגמוני ומבטו הופנה בסקרנות גם אל חיי היום-יום של הפרטים: אל תחומי עיסוקם, דפוסי צריכתם, יחסם למשפחה, לטבע ולתרבות ואופני התחברותם והתאגדותם. מכאן שלאוטוביוגרפיות הפרטיות עשוי לפעמים להיות גם ערך היסטורי. הרי הן זורות אור על התקופה והסביבה הפיזית והתרבותית שבה חיו מחבריהן.
בחקירת העבר האישי-משפחתי, במיוחד של תקופת הילדות והנעורים, יש מענה לצרכים נפשיים עמוקים של האדם הזקן. לפענח את יחסיו לעצמו, לקרוביו, לחבריו, לחברה בכלל ולעולם. באירגון המבט על חייו הוא מצפה למצוא חיזוק ואישור לדימוי העצמי שלו הנובע משורשי הוויתו; נקודת ארכימדס לפרשנותו את ההווה; ודלק לעיצוב תמונת העתיד שלו.
במקום להיות סביל ופרוש מהחיים, הוא משתקע בעברו, בו היה בעל זהות מקצועית, סדר יום עמלני, מעמד, כח והשפעה מסויימת במשפחה ומחוצה לה. תמונת העבר מעלה את ערכו בעיני עצמו וסביבתו. כביכול היה אומר: ׳לא תמיד הייתי כזה, מוגבל ומקומט. פעם הייתי צעיר, יפה, אנרגטי, וסולל דרכים!׳
וישנה גם הסקרנות לגבי הילד, הנער והבוגר שהיית. רצון להכיר אותו, לשוחח אתו, להתידד אתו, אף שזה אינו אפשרי במלואו, שהרי הכל זורם, וההתבוננות בעבר היא לעולם דרך העדשות של ההווה.
הזכרון האוטוביוגרפי הוא גם דרך להתמודדות עם המוות הבלתי נמנע, המוחק סופית את קיומו הפיזי של האדם בעולם. משהו שישאר אחריך. אולי. שאתה הגיבור הראשי שלו. שהיתה משמעות לקיומך. להשאיר משהו ממורשתך לבאים אחריך.
לאוטוביוגרפיה מניעים ומטרות רבות. והאדם יוצא למסע האוטוביוגרפי בשבילי חייו כשהוא מרגיש ויודע שהגיע זמנה של ציפור נפשו לזמר!