״ואני זוכר, שבתערובת של תמימות ויוהרה של סופר צעיר, אמרתי לעצמי שאני רוצה לכתוב ספר שירעד על המדף. שהחיות שבו תהיה שקולה להרף-עין של חיי אדם אחד. ולא סתם חיים... חיים... שיש בהם החייאה בלתי-פוסקת של בני-האדם שאני פוגש, ושל הרגע שחלף, ושל המראה שראיתי כבר אלפי פעמים, ושל המלה שאמרתי וכתבתי כבר אינסוף פעמים״.
דויד גרוסמן, אחרית-דבר, בתוך: ברונו שולץ, חנויות קינמון, בית-המרפא בסימן שעון-החול, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשע״ח 2018, עמ׳ 314-313