פרופ'יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
פרשת שמיני: ויקרא ט 1 - יא 47
![]()
יום מיוחד, חנוכת המשכן. מה יותר שמח מזה. לאחר ההכנות המרובות והמפורטות הגיעה עת הקרבת הקרבן המיוחד. והנה אסון. בני אהרון הכהן הגדול, הם נדב ואביהוא, באו להקריב אלא שנאמר שהקריבו לפני ה'"אש זרה" , והנה יצאה אש מלפני ה'והם מתו. יש כאן גם נימה אישית של עצב האב השכול: "וידם אהרון" (י 3). אי אפשר היה לעבור לסדר היום ולהתעלם מכאב האב, ששותק, שאיננו מתקומם אלא שותק, וזו היא הבעה עמוקה של רגש, שהתורה שלא כמנהגה משחררת.
מה עשו הכוהנים שהומתו? הכתוב לא מפרש ממש. עם זאת, ברור שעשו דבר חמור ביותר שדרש מיתה. ומשורת צווי האיסור, המלווה את המעשה, ניתן להסיק שמדובר ביין ושכר ושאלת הבדלת הקדוש מהחול. זו היא הבחנה עקרונית. קודש הוא מיוחד, נפרד. הוא עולם בפני עצמו, עולם של התבדלות מהסובב. אינך יכול לערבב בין התחומים: קודש מול חול. הטמא מול הטהור.
עולמנו מושווה לטמא. אי אפשר לשמר את רמת הטהור, הקודש, בדרגה עליונה רצופה. קיימת מציאות והיא החול. אבל יש רגעים, אפילו ימים מסוימים כשבת, המבדילים בין הקודש לחול וחיים את המצב או את היום המסוים בטוהרה, בקדושה. נדב ואביהוא כנראה הביאו למשכן את החול, את הטמא לקדוש, ונענשו בעונש הכבד ביותר, מוות.
הפרשה מסתיימת בהפרדה בין חיות המותרות באכילה ואסורות. צריך להבדיל את הטמא ולאוסרו לאכילה. וההבדלה היא העושה את העם לקדושים. בני ישראל קדושים כי ה'קדוש: "והתקדשתם והייתם קדשים כי קדוש אני" (יא 44). חיים בארץ באשר הם אינם מאפשרים להגיע לדרגת הקדושה והטהרה בחייהם השוטפים. אבל אפשר באכילה המסוננת – המציינת גם התרחקות מתאוות האכילה, מהבהמיות – בהתייחדות עם אלוהים במקום המיוחד, בהקרבת קרבן המקרב לטהרה, לקודש, ולכן יש להקפיד על כך כל כך. ומקרה נדב ואביהוא בא להעיד.
אלה הם עיקרים של טוהר וטומאה, המייחדים את הדת. ההפרדה היא כלל מנחה בהשגת הקדושה. העיון בסוגיה מדריך אותנו בכמעין מבוא עמוק להבנת מהות הדת.
ראו גם:נדב, אביהוא ועוזה