Quantcast
Channel: ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך
Viewing all 3096 articles
Browse latest View live

טעם הבירה: יצור בירה מהחומרים המקוריים של תקופת המקרא

$
0
0
ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

בירה שקמה לתחיה, משמחת לבב אנוש
צילום: יולי שורץ, רשות העתיקות

יין ושכר נזכרים במקרא כמשקאות משכרים. איש האלהים, למשל, הזהיר את אשת מנוח שייחלה לבן לא לשתות ׳יַיִן וְשֵׁכָר׳ (שופ׳ יג, ז). הנביא ישעיהו הוכיח את העם על התמכרותו ליין ולשכר ואמר: ׳הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם׳ (ה, יא), ו׳הוֹי גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן וְאַנְשֵׁי־חַיִל לִמְסֹךְ שֵׁכָר׳ (ה, כב). מדברי אמו של למואל מלך משא משתמע שמלכים הרבו לשתות יין ושכר, והיא הזהירה את בנה לא לעשות כן: ׳אַל לַמְלָכִים לְמוֹאֵל אַל לַמְלָכִים שְׁתוֹ־יָיִן וּלְרוֹזְנִים אוֹ [אֵי] שֵׁכָר׳ (משלי לא, ד). 
אם יש שתי מילים: יין ושכר, וידוע שיין הופק מפרי הגפן, אז מהו השכר? האם הוא הבירה ששתייתה היתה נפוצה בכל רחבי המזרח הקדום, לפי הכלים שנמצאו?


בדיקה במעבדות המרכז הרפואי הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים.
צילום: יניב ברמן, באדיבות רשות העתיקות.

בני אדם תמיד רצו לדעת איך היו החיים לפניהם. לפני עשרות, מאות ואפילו אלפי שנים. הארכיאולוגיה מנסה להשיב על כך באמצעות חשיפת שרידי התרבות החומרית של ימים עברו. אבל האם ניתן לשחזר את הטעמים של המשקאות העתיקים? את טעם הבירה? 
האם תמיד הסתקרנתם לדעת מה היה טעמה של הבירה שלגם פרעה? או מה היה טעמה של הבירה שנפוצה בארץ בתקופת המקרא? 
עכשיו יש לכך תשובה ברורה. הבירה הזאת קמה לתחיה! מדענים ישראליים ייצרו אותה, בפעם הראשונה בעולם, ומתברר שטעמה היה לגמרי לא רע. והיכן נחשפה התגלית לציבור הרחב? ב׳בירתנו - מרכז הבירה הירושלמי׳!


בירה מחפירות תל צפית / גת, שמהן הופק בירה פלשתית.
 צילום: יניב ברמן, באדיבות רשות העתיקות

איך קרה הפלא הזה? הבסיס למחקר היו כלי חרס ששימשו לייצור בירה בעת העתיקה.
צוות חוקרים מהאוניברסיטה העברית, מאוניברסיטת תל אביב, מאוניברסיטת בר אילן ומרשות העתיקות, הגיע לפריצת דרך אמיתית, ופעם הראשונה בתולדות העולם הצליחו לייצר אלכוהול משמרים עתיקים, דהיינו מהחומרים המקוריים שמהם ייצרו את האלכוהול לפני אלפי שנים. החוקרים הצליחו לגלות דרך ייחודית לבידוד שמרים מכלי חרס שנמצאו בחפירות, שמהם יוצרו בירות איכותיות. ד"ר רונן חזן מהאוניברסיטה העברית וד"ר יצחק פז מרשות העתיקות, ממובילי המחקר, ציינו שעכשיו אנחנו כבר יכולים לדעת מה היה טעמה  של בירה פלשתית או מצרית.


כלי הניסוי במעבדות שמהן הופק הבירה.
צילום: יניב ברמן, באדיבות רשות העתיקות

ד"ר רונן חזן וד"ר מיכאל קלוטשטיין, מיקרוביולוגים מבית הספר לרפואת שיניים של אוניברסיטה העברית בירושלים וד"ר יצחק פז מרשות העתיקות. בחנו מושבות של שמרים שהתיישבו בננו-הנקבוביות של כלי החרס. הם בודדות את הדגימות שמרים מן הפסולת העתיקה והגיעו למצב שבו הם היו מסוגלים להחיות את השמרים כדי ליצור מהם בירה באיכות גבוהה.
הארכיאולוגים, ד"ר יצחק פז מרשות העתיקות, פרופ‘ אהרן מאיר מאוניברסיטת בר-אילן והפרופסורים יובל גדות ועודד ליפשיץ מאוניברסיטת תל-אביב, נתנו לצוות שברי כלי חרס ששימשו לבירה, ובדרך נס נמצאו בהם דגימות שמרים התקועות בפנים.
החוקרים ניקו את הכלים ופענחו את הגנום המלא של כל דגימות השמרים והפנו אותם לד"ר אמיר שיטנברג במרכז למדעי ים המלח. שיטנברג גילה שתרבויות שמרים אלה הן של חמשת אלפים שנה, והן  דומות לאלו המשמשות לחטיפים אפריקאיים מסורתיים.
מומחה הבירה הישראלי, איתי גוטמן, סייע למדענים להכין את הבירה והתוצאה היתה בירה באיכות גבוהה ובטוחה לצריכה.




ד״ר שמאי גלנדר - יהי זכרו ברוך!

$
0
0
ד״ר שמאי גלנדר, חוקר מקרא דגול וסופר עברי הלך היום לעולמו והוא בן 88 שנה. 

אדם- נותן את זכרונו בבניו ותלמידיו.
והם לא יניחוהו לעבור בבוא העת
לעונות, ולמועד, ויום לדה ודין. 
עמו יהיו לנחול נאחדים את יד הזכרונות,
והאדם - נותן אותם לאות בבניו ותלמידיו

(מירה מינצר- יערי, אדם נותן את זכרונו)

הנה גלים מהים הגדול של פירסומיו:




 תחת השמש: תפיסת החיים וההווה אצל קהלת, הוצאת רסלינג, תל אביב 2016


החוויה הדתית במזמורי תהלים, ספריית האנציקלופדיה המקראית כט, מוסד ביאליק ירושלים תשע"ג



 ספר בראשית (בשני כרכים), האוניברסיטה הפתוחה, רעננה תש"ע 2009







כשרוח ה׳ התכוונה להקביל את פני משה - מדרש אגדה מודרני

$
0
0
אלי יונה, משורר

כשרוח ה׳

בעל הנס - מדרש אגדה

כְּשֶׁרוּחַ ה'הִתְכַּוְּנָה לָרֶדֶת אַרְצָה וּלְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, רָבוּ בֵּינֵיהֶם כָּל הָעֵצִים מִי רָאוּי יוֹתֵר לְאָרְחָהּ בֵּין עֲנָפָיו.

הִתְפָּאֵר הָאֵשֶׁל בְּפֹארוֹתָיו וְאָמַר: אֲנִי הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּחַר אַבְרָהָם, וְאֵין לִי סָפֵק שֶׁגַּם מֹשֶׁה יִבְחַר בִּי!

הִתְפָּאֵר הַזַּיִת בְּפֹארוֹתָיו וְאָמַר: אֲנִי הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּשְׁלַח לְנֹחַ, וְאֵין לִי סָפֵק שֶׁאֶשָּׁלַח גַּם לְמֹשֶׁה!

הִתְפָּאֲרָה הַתְּאֵנָה בְּפֹארוֹתֶיהָ וְאָמְרָה: אֲנִי הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּחַר אָדָם הָרִאשׁוֹן לְגוּפוֹ וּמָה שֶׁטּוֹב לַגּוּף טוֹב גַּם לָרוּחַ!

רַק הַסְּנֶה, אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן וְלֹא חָבִיב, הִשְׁפִּיל קוֹמָתוֹ וְלֹא אָמַר דָּבָר. וְדַוְקָא אֵלָיו יָרְדָה הָרוּחַ.

מַדּוּעַ בָּחַרְתְּ דַּוְקָא בִּי? שָׁאַל. מֵאוֹתָהּ הַסִּבָּה שֶׁבָּחַרְתִּי בְּמֹשֶׁה, הֵשִׁיבָה לוֹ, כִּי בְּךָ הַנֵּס.

שָׁאַל מֹשֶׁה מַדּוּעַ בָּחֲרָה דַּוְקָא בּוֹ. מֵאוֹתָהּ הַסִּבָּה שֶׁבָּחַרְתִּי בַּסְּנֶה, הֵשִׁיבָה לוֹ, כִּי בְּךָ הַשֵּׁם.


The miracle man 
Midrash Talmudic biblical legend 
Translated by Eitan Medini

As God’s spirit intended to descend to Earth and welcome Moses for the first time, all the trees were
 fighting who is worthier to host her between his branches.
The Tamarix boasted with his branches and said: I was the first Abraham has chosen, and having no doubt Moses too will chose me! 
The Olive tree boasted with his branches and said: I was the first one who was sent to Noah, and having no doubt will be sent to Moses too!
The fig tree boasted with her branches and said: I was the first one Adam have chosen for his body and what’s good the body is good for the spirit too! 
Only the Bush, the last and the least , lowered his stature and kept quite , and intentionally and unexpectedly God’s spirit descended upon him. 
Why have you chosen me? He asked , And she the spirit replied: from the same reason I have chosen Moses, Since in you – is the miracle. 
And Moses asked why she has chosen intentionally him. And she the spirit replied: from the same reason I have chosen the Bush, since in you – is God.

על ׳שירי סוף הדרך׳ של לאה גולדברג

$
0
0
למדני אלהי ברך והתפלל
היום, 29 במאי, בשנת 1911 נולדה המשוררת, המתרגמת, הציירת, וחוקרת הסיפרות, לאה גולדברג. לכבוד יום הולדתה, הנה קישורית למאמרי על ׳שירי סוף הדרך׳ שלה שמתסיימים במילים:

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

לאה מזור, לאה גולדברג מדברת עם קהלת, או: חכמת הציפור המזמרת



חנוכת קמרונות הורדוס והשקת מרכז המבקרים בקיסריה - רשמים אישיים

$
0
0
ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

חזית מרכז המבקרים

סידורי הבטחה כאלה לא נראו כנראה בנמל קיסריה מאז ימי הורדוס. כבוד נשיא המדינה, מר ראובן (רובי) ריבלין והברונית אריאן דה רוטשילד יגיעו עוד מעט קט לטכס חנוכת קמרונות המלך הורדוס בנמל קיסריה והשקת מרכז המבקרים החדשני. המפעל הארכיאולוגי-מוזיאלי הגדול הזה אמור להיות אטרקציה תיירותית בינלאומית והוא חלק מהשקעת הענק בסך כ-150 מיליון שקל של קרן אדמונד דה רוטשילד, ברוח חזונו של אבי היישוב, "הנדיב הידוע", הברון אדמונד בנג'מין דה רוטשילד.
קרן אדמונד דה רוטשילד מובילה את הפרוייקט באמצעות החברה לפיתוח קיסריה, בראשות סגן יו"ר הקרן, גיא סברסקי והמנכ"ל מיכאל כרסנטי. עבודות החשיפה, השחזור והשימור של קמרונות הנמל ושכיות החמדה הגנוזות האחרות באדמת קיסריה העתיקה, מנוהלות בפועל על ידי ארכיאולוגים ועובדי רשות העתיקות, בראשותו של ישראל חסון, ובתיאום עם מנהלת הגן הלאומי קיסריה - רשות הטבע והגנים, בראשותו של שאול גולדשטיין. 
מבצע החפירות, השימור והשחזור של נמל קיסריה כלל את שימור ושיקום בית הכנסת העתיק, הקמת טיילת בחומות הצלבניות, שיקום אמת המים הרומית  ושימור ושחזור קמרונות המקדש, בימת המקדש וגרם המדרגות שהוביל אליו.


נמל קיסריה (סבסטוס) נחנך בשנת 10 או 9 לפנה״ס. היה זה נמל מלאכותי מן המשוכללים בעולם בזמנו. בתהליך הקמתו חברו יחד מסורות בנייה מקומיות עם ידע הנדסי חדשני. שטחו של הנמל היה כ-240 דונם, והוא כלל רציפים באורך 1800 מטר, שוברי גלים, בריכת עגינה, רציף ומערך מחסנים עצום. הוא נועד לשרת מאות אניות. מגוון נתיבי סחר קישר אותו עם ארצות הים התיכון ומעבר לו.
את הקמרונות האדירים -  7.40 מטרים גובהם ו- 21 מטרים עומקם, הקים הורדוס ברוחב ממוצע של 5.2 מטר. הקמרונות היוו חלק ממערך האחסנה בנמל ושימשו כבסיס לבימת המקדש שהקדיש לפטרונו - הקיסר אוגוסטוס. המקדש היה לליבה הפועם של העיר המונומנטלית, שהיוותה צומת מרכזית של הכלכלה הגלובאלית והסחר בין מזרח למערב בעת העתיקה.

אחד הקמרונות במרכז המבקרים

הקימרונות שוחזרו והוקדם בהם מרכז מבקרים שמשלב עתיקות עם טכנולוגיה חדשנית רבת השראה. כשהם נחשפו הם עמדו לפני סכנת התמוטטות, עקב רעידות אדמה ומלחמות, ושיקומם ושיחזורם היה מפעל מורכב ביותר. 
ארכיאולוגים, מהנדסים ואדריכלי שימור עבדו במקביל לחפירה הארכיאולוגית. במקום נדרשה הקמת תמיכות הנדסיות, בדיקה מדוקדקת של יציבות הקירות ושכבות העפר בכל נפחם של הקמרונות ונעשה פירוק זהיר והרכבה מחדש של קירות המתחם. במהלך החפירה התברר שהקמרונות כבר התמוטטו בעבר ושוחזרו בתקופה הביזנטית. יצויין, כי גם המשחזרים הביזנטיים הקפידו לשמרם במתווה המקורי.
ונחזור לארוע. 
בקבלת הפנים הפנים המפוארת הוצע, בין השאר, לאורחים הנרגשים יין רוטשילד (אלא מה?) כיד המלך, ו… קדימה  למרכז המבקרים שבקמרונות המשוחזרים. הנכנס לקמרון מספר 1 אינו יכול שלא להבחין שאבני הקמרון הן כאבני הכותל המערבי. והוא נראה כמאין ׳מיני הכותל המערבי׳… רגלי המבקר מוליכות אותו למסך ענק, שבעה מטרים גובהו (!), המציג את דמותו המורכבת והמצמררת של הורדוס ואת מפעלותיו בקיסריה. תחילתו של הסרט היא בסגנון הוליוודי, וגם אלה שלא שמעו על הורדוס מעולם יבינו קל מהרה את מה שאמר אוגוסטוס, פטרונו של הורדוס, ש׳עדיף להיות חזיר של הורדוס מאשר בנו׳... הסרט, שקיים בגרסה עברית ובגרסה אנגלית, צולם בפורמט אנכי בהתאמה לקמרון המקושת שבו הוא מוצג. 

מסך עם תמונות מתחלפות שעליו מוקרן הסרט

בגוף התערוכה נמצאים ממצאים המעידים על פעילות המסחר העניפה שהתקיימה בנמל קיסריה במשך מאות בשנים. הוא שימש ליבוא וגם ליצוא של תוצרת מקומית כמו שמן, מלח, יין, אספלט, בושם האפרסמון וסיבי פשתה לארצות הים התיכון. 
בתערוכה מוצגים קנקנים שהותאמו להובלה ימית, והתגלו בחפירות או על קרקעית הים, במטענן של ספינות טרופות, וכן מטבעות זהב, נרות, כלי זכוכית, שברי זכוכית, עוגנים של ספינות, פסלים, עמודים ועוד ועוד, שמעידים לא רק על תרבות החומר וחיי המסחר והכלכלה אלא גם על חיי האמונה והפולחן של בני התקופה. 

מטבעות זהב
העיצוב המרשים של התערוכה הוא פרי החכמה, היצירתיות, הידע והיזע של העושים במלאכה. 
מאות שעות צילום ועריכה, עשרות רבות של ניצבים ואולפנים משוכללים באירופה נדרשו להשלמת החוויה הייחודית שמזמן המרכז החדשני הזה.  


בצאתנו ממרכז המבקרים, אמרה לי יולי שוורץ, דוברת רשות העתיקות, ׳בואי, יש לי משהו מרתק להראות לך׳. דלגנו על אבנים בחלקו היותר אפלולי של הארוע, שמענו קרקורי צפרדעים, ואז נגלה לעינינו קמרון נוסף ועל רצפתו פסיפס. יולי עוברת עליו ברגלה כדי שניתן יהיה לראות אותו טוב יותר (נהוג במקרים כאלה לשפוך מים על הפסיפס), ולעין נגלתה כתובת ביוונית. (זו כתובת הברכה מהמאה ה-5 לספירה שנאמר בה ׳היודע הכל הושע וברך׳.) על הקרקע, לא רחוק ממנה, מבצבץ מתוך קיר חלק מידית של כד. ממדיו מלמדים שהכד שאליו הוא היה שייך היה צריך להיות אדיר ממדים. 
הטכס עומד להתחיל. העתונאים אצים למקום, הצלמים מכוונים את עדשות מצלמותיהם שכבר מוכנות על חצובות, אל הבימה. בין המקומות השמורים למכובדים, במרכז השורה הראשונה היתה כורסה לבנה עם שלט ׳כבוד נשיא המדינה׳. ׳היבוא או לא יבוא׳ שאלו העתונאים הסקרנים זה את זה לאור הדרמה הפוליטית המתרחשת עתה בכנסת. אבל נשיא המדינה בא, כמובטח. הוא הודה לברונית ולכל מובילי הפרוייקט, ואמר שעוד ארוכה הדרך כי עוד ׳כל כך הרבה מהעיר העתיקה עדיין נמצא מתחת לפני האדמה, כמו מתנה מההיסטוריה המחכה שיגלו אותה׳. הברונית דה רוטשילד דיברה על הגיוון בחברה הישראלית ואמרה שחברה ששואבת את כוחה ממגוון חבריה, אמונותיהם ומסורותיהם ׳היא חברה איתנה, מרתקת ועשירה יותר. יש לנו יעד ומחויבות לשפר את עצמנו כבר היום ולסלול את הדרך לדורות הבאים׳.
ואז בא טכס גזירת הסרט האדום ושירת התקווה כשהקהל עומד על רגליו.


בחלק האמנותי של הטכס הופיעו זמרים מהאופרה הישראלית שהפליאו לשיר על רק התאורה המיוחדת שהוקרנה על קירות המתחם.

הזמרים והפסנתרן
וכשהגיע תור מסיבת הריקודים, חזרנו למיניבוס, שומעים בדרכנו את רחש גלי הים המלחכים את החול, ונהנים מן הבריזה הקלה.  
׳האם עד שנגיע הביתה תהיה ממשלה או שיוצאים לבחירות׳ תוהים העתונאים בנסיעה הביתה.  
חזרנו למציאות.


הטקסט הפורנוגרפי היחיד בספרות הרבנית והרב יונתן אייבשיץ כיוצרה של דת חדשה. סקירה על המהדורה המחקרית של: ואבוא היום אל העין

$
0
0

אלי אשד, חוקר תרבות עורך מגזין יקום תרבות

הוצאת כרוב

על הספר: ואבוא היום אל העין: קונטרס בקבלה לר׳ יונתן אייבשיץ, מהדורה מוערת ומבוארת מאת פאבל מצ׳ייקו. הוסיפו מחקרים: נועם לפלר, יונתן בן הראש ושי אליסון-גרברג, מהדורה שנייה, הוצאת כרוב, לוס אנג׳לס, תשע״ו 2016

 אחד  הספרים המוחרמים והנרדפים ביותר בתולדות היהדות "ואבוא היום אל העין"ומתאר יקום שבו הספירות האלוהיות מקיימות ביניהן יחסים הטרוסקסואליים והומוסקסואליים היה קיים עד לשנים האחרונות רק בתור כתב יד נדיר מאוד. זהו כנראה הספר המושמץ והמוזר ביותר שיצא לאור בידי רב יהודי אי פעם. האיש שנטען שהיה מחברו, הרב יהונתן אייבשיץ, מצא את עצמו בליבו של ויכוח אדיר שהסעיר את הקהילות היהודיות במאה ה-18.
יריבו העיקרי של אייבשיץ  בויכוח, הרב יעקב עמדן, האשים אותו על סמך  ניתוח של קמעות שונים שהפיץ וטקסטים  שונים שכתב, שהוא שבתאי נסתר. אייבשיץ הכחיש בכל תוקף וטען שמעולם לא היה שבתאי. 
אייבשיץ היה הרב היהודי שציור דמותו היה הנפוץ ביותר בעולם היהודי, עדות ברורה לפופולאריות הגדולה שממנה נהנה. כיום הוא נחשב בקהילות החרדיות לאחד מגדולי הרבנים ונטען שכל מה שנטען כלפיו היה שקר. 
בעולם  חקר הקבלה  של גרשום שלום ותלמידיו ובראשם פרופסור יהודה ליבס  יש  דעה שונה. לאחר מחקר יסודי נקבע שאייבשיץ אכן כתב את כל מה שיחס לו מתנגדו הגדול, עמדן, וממניעים לכאורה שבתאיים. השאלה הגדולה במחקר הייתה האם אכן אייבשיץ כתב את הספר השנוי במחלוקת מכל שיוחס לו "ואבוא היום אל העין"ספר שהחוקר פאבל מאצי'קו קובע שהוא "הספר הפורנוגרפי היחיד שנכתב כטקסט רבני“. והתשובה לאחר מחקר מפורט הייתה -כן! המחבר היה אכן אייבשיץ הצעיר.  
עד לאחרונה המחקר החשוב ביותר בנושא היה דיסרטציה משנת 1942 שיצאה לאור כספר בשנת 1947 בשם ׳ר’ יהונתן איבשיץ ויחסו אל השבתאות - חקירות חדשות על יסוד כתב היד של ס’ ואבוא היום אל העין׳ מאת משה אריה פרלמוטר, שיצא לאור בסדרת מחקרים ומקורות בתורת הסוד בישראל (ספרית שוקן), ספר ג, ירושלים ותל-אביב, תש"ז 1947, ובו הוכיח המחבר משה אריה ענת, שאכן אייבשיץ כתב את הספר המתועב והמוחרם. בכך הסתיים המחקר בנושא, להוציא התייחסויות ספורדיות של ליבס לספר זה, שהיה קיים אך ורק בכתבי יד בודדים.
אבל בשנת 2014 הוצאת כרוב שמוציאה מלוס אנג'לס מחקרים על קבלה, פירסמה את הספר  לראשונה בדפוס, ביחד עם מחקרים שונים. מאז הוא יצא במהדורה שנייה ומתוקנת שמאפשרת לקורא שאינו חוקר להבין על מה הייתה כל המהומה ומדוע זהו הספר היהודי המוזר, המושמץ והנרדף ביותר של כל הזמנים שנכתב בידי רב יהודי (מאז כתבי הרמב"ם) ומדוע הואשם הרב אייבשיץ, אחד מהרבנים היהודיים הנערצים ביותר במאה ה-18, בשבתאות האשמה שהחרדים עד היום מסרבים לקבלה. 
מהקריאה של הספר ושל ההקדמה הבהירה מאוד של החוקר פאבל מאצ'יקו באנגלית (שהיא הרבה יותר בהירה ומובנת מהמאמרים בעברית שמלווים את הספר) אפשר להבין על מה הייתה  המהומה. הבשורות הטובות - אפשר להרגיע את מי שחושש. הרב יהונתן אייבשיץ אכן לא היה שבתאי כלל כפי שטען ונשבע כל חייו. הוא דיבר אמת ונשבע אמת. 
הבשורות הרעות - על סמך הספר אפשר לקבוע כי הוא היה משהו אחר לגמרי. משהו רחוק הרבה יותר מהיהדות מהשבתאות או אף מהפרנקיזם שנוצר בערך באותו הזמן. 
אייבשיץ יוצר כאן דת חדשה, שאינה יהדות ואינה נצרות ובהחלט אינה שבתאות בניגוד למה שטענו כל מתנגדיו של אייבשיץ ובראשם הרב יעקב עמדן, שניהל נגדו מלחמה בקונטרסים שונים לאורך שנים רבות. אמנם מחבר הספר "ואבוא היום אל העין"בהחלט מתייחס לשבתאות ומקבל ממנה פה ושם השראה אבל לא יותר ממה שקיבל מהיהדות ומהנצרות הקונבנציונאליות יותר. לדעת החוקרים ולדעת קורא זה, מתנגדיו של אייבשיץ טעו טעות גדולה כשהאשימו אותו בשבתאות. "ואבוא היום אלה עין "כלל אינו שבתאי . וברור שגם קוראים שבתאיים היו מוצאים את עצמם נבוכים בידי  ספר זה , שהחוקר מגדיר אותו כספר הפורנוגרפי הראשון והיחיד בנכתב בניב הרבני. מדוע? משום שהוא עוסק ביחסי מין הומוסקסואליים ובמין אנאלי של ספירות אלוהיות שונות? 
המטרה היא אינה לגרות את הקורא אלא לתאר בצורה מדויקת כמעט קלינית סוגים שונים של מיניות אלוהית ומשום כך אין לראות בו פורנוגרפיה. 
וזה גם מסביר מדוע אייבשיץ נשבע לכאורה שבועת שקר שהוא אינו שבתאי. ספרו זה מוכיח מעבר לכל ספק שהוא אכן לא היה שבתאי אלא משהו אחר לגמרי.
מבחינת אייבשיץ היקום שלנו לא נוצר בידי בוראו במודע אלא כמעין סוג של צואה בלתי מודעת. והוא ממשיך להתקיים בידי אלוהי ישראל המקיים יחסי מין עם ישות אלוהית אחרת, יחסים שבהם אלוהי ישראל הוא הפעיל והנמרץ דהיינו הוא הדמות הנשית במערכת יחסי המין והיצירה. אלא שלאורך הדורות השתלטה על היקום הישות שהיא האלוהים הנוצרי. 
אייבשיץ חשב שהדת הנוצרית היא עליונה על היהדות של זמנו, אבל צרה צרורה היא, שהיא כל כך נשגבת שאינה ישימה לבני אדם רגילים ומיניים שזקוקים למיניות, והביאה לחורבן כללי במלחמות שאותן לחמה. לכן יש להחליף גם אותה באמונה טבעית יותר ורודפת שלום יותר. 
נראה שמה שהוא חשב עליו היה דת עתידנית שבה כל בני האדם יחיו באחווה אוניברסלית, שבה יהיה שיוון בין המינים ושבה מין הטרוסקסאולי והומוסקסואלי יזכו ליחס שווה של כבוד. שהרי יחס כזה יש גם כלפי הספירות האלוהיות שקיימו יחסי מין הן בצורה הטרוסקסואלית והן בצורה הומוסקסואלית. אולי אפשר לקרוא לדת החדשה הזאת "אייבשיציות"או ״אייבשיציזם”.  
ויש להודות שהדת המוזרה שאותה יצר יונתן איבשיץ הצעיר בעשורים הראשונים של המאה ה-18 נראית מקדימה ומקבילה לרוח הזמנים בעשורים הראשונים של המאה ה-21. 



כל אשה היא רחל ולאה

$
0
0
שושנה ויג, סופרת, משוררת, עיתונאית ופובליציסטית

דיקלה לאור, רחל ולאה

 
כמו רחל ולאה

 

כָּל אִשָּׁה הִיא רָחֵל וְלֵאָה
 
כָּל אִשָּׁה רְפַת עֵינַיִם
 
כָּל אִשָּׁה יְפַת מַרְאָה

וְכָל אִישָׁהּ הוּא יַעֲקֹב וְלָבָן

זֶה שֶׁקּוֹנֶה וְזֶה שֶׁמּוֹכֵר בְּעָרְמָה.



כָּל אִשָּׁה נֶאֱהֶבֶת וּדְחוּיָה

וְכָל אִשָּׁה כְּמִיהָתָהּ וְאַהֲבָתָהּ

כָּל אִשָּׁה הִיא לֵאָה הַמִּתְפַּלֶּלֶת לְאַהֲבָתוֹ

כָּל אִשָּׁה עוֹשָׂה כִּרְצוֹנוֹ
הָאַחַת הִיא הַמֹּהַר שֶׁשִּׁלֵּם יַעֲקֹב לְלָבָן
לֵאָה אֵם הַבָּנִים וְאִשְׁתּוֹ הַשְּׂנוּאָה

וְרָחֵל הָאֵם הָאֻמְלָלָה עַד בּוֹא יוֹסֵף
וּשְׁתֵּיהֶן חַיּוֹת יַחַד וּלְחוּד
בְּבֵית בַּעְלָן -

הַאִם הוּא יוֹדֵעַ אוֹתָן
כְּפִי שֶׁהֵן יוֹדְעוֹת אוֹתוֹ

בְּצַעַר וּבְשִׂמְחָה.

וְכָל אִישָׁהּ הוּא יַעֲקֹב וְלָבָן

זֶה שֶׁקּוֹנֶה וְזֶה שֶׁמּוֹכֵר בְּעָרְמָה.



וְהַיּוֹם הֵן עֲדַיִן חַיּוֹת
 
בִּכְפָר בֶּדְוִי בַּנֶּגֶב

שְׁתֵּי נָשִׁים, שְׁתֵּי אֲחָיוֹת
אַחַת שְׂנוּאָה וְאַחַת אֲהוּבָה

אַחַת צְעִירָה וְאַחַת בְּכוֹרָה

אֲחָיוֹת לַצָּרָה.

וְכָל אִישָׁהּ הוּא יַעֲקֹב וְלָבָן

זֶה שֶׁקּוֹנֶה וְזֶה שֶׁמּוֹכֵר בְּעָרְמָה.



שאול המלך בספרות העברית

$
0
0
ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

רסלינג
על: רחל עופר, משכמו ומעלה: שאול המלך בספרות העברית, הוצאת רסלינג, תל אביב 2019, 324 עמודים

איך בונים ספר על גלגוליה של דמות מקראית בספרות? האם על פי סדר הכתובים המקראיים פסוק אחר פסוק, כפי שיש למשל בספרה של עירית עמינוף, שמשון הלך אחר עיניו: שמשון בראי התלמוד והמדרש (2010), או על פי נושאי חתך, כפי שעשה דוד פישלוב בספרו מחלפות שמשון: גילגולי דמותו של שמשון המקראי (2000)? ד״ר רחל עופר, מרצה לספרות במכללה האקדמית הרצוג ובמכללת אפרתה, בחרה בדרך השנייה. ספרה שראה אור זה עתה עוסק בגלגולי דמותו של שאול המלך בספרות העברית החדשה, עם דגש על יצירות שיריות. הוא מתייחס לשיריהם של אלכסנדר פן, דן פגיס, אמיר גלבע, חיים גורי, יוכבד בת-מרים, רנה לי, זרובבלה פיין ועוד ועוד. בנוסף לשירה יש בספר קריאה גם ביצירות פרוזה כמו שתי המסות של ברדיצ׳בסקי על שאול או הרומן מלכים ג של יוכי ברנדס.
דמותו של שאול שבתה את דמיונם היוצר של סופרים ומשוררים עבריים בגלל מורכבותה ואנושיותה. דומני שאם יעשה משאל רחוב על שאול בספרות העברית, יסתמן רוב ברור שיצביע על שאול בשירתו של שאול טשרניחובסקי. טשרניחובסקי חיבר על שאול חמש בלדות, שהמפורסמת ביותר ביניהן היא ׳בעין דור׳, שבני דור המדינה יודעים אותה בעל-פה מראשיתה:  ׳… וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח / עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ. / וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ: / –"פֹּה תָגוּר"– הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׂ הִבִּיעַ׳ ועד סופה: ׳בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח / עַל סוּס קַל הַמַּחֲנֶה שָׁב שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ, / וּפָנָיו חָוָרוּ, אַךְ בְּלִבּוֹ אֵין מוֹרָא, / וּבְעֵינָיו מִתְנוֹצְצוֹת – הַיֵּאוּשׁ הַנּוֹרָא׳. אצל טשרניחובסקי שאול המלך הוא קורבן חף מפשע שהועלה על מזבח ההיסטוריה היהודית. משיכתו של שאול טשרניחובסקי לשאול המלך קשורה, בין השאר, למשיכתו של אדם לדמות מקראית הנושאת את שמו. כמו למשל אצל רחל בלובשטיין שכתבה על רחל המקראית ׳הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם, הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן׳. 
ספרה של עופר דן בדיאלוג המורכב שמנהלות הספרות העברית החדשה עם המקורות המקראיים. חלק מהיצירות קרובות למקרא והן מעין פירוש מדרשי לו וחלק מהן התרחקו מאד ממנו והן עוסקות במובהק בצרכי זמנם, מקומם ונפשם של היוצרים. 
עופר מביאה את התאוריה של הרולד בלום, מבכירי התאורטיקנים של הספרות בארצות-הברית במאה ה-20. כדי להסביר את נושא ההשפעה הספרותית השתמש בלום בדגם הפרואידיאני שבמרכזו האיבה האדיפלית שבין הבן לבין אביו. היא מיישמת זאת לזיקה הדיאלקטית שבין המשוררים והסופרים המודרניים למקרא. המקרא הוא ׳אביהם הספרותי׳ והם מנסים למרוד בו ואפילו ׳לרצוח אותו׳. ההתפלמסות עם המקרא, היא טוענת, חריפה במיוחד בשירתו של זלמן שניאור. לדידו שמואל ודוד הם חתרנים, תככנים וחוטאים. בניגוד לשאול. בשירו ׳קינה לבית שאול׳ (1942) מתואר דוד כמי ש׳שורש עוון שרשו וגפן מואבים גפנו. תמר בחטא הולידתהו, רות יחמתהו בגורן… אשר לא יבוא בקהל עד עולם - בא בדור שלישי׳. 
מה שחסר לי בספרה של עופר הוא ניתוח פרטני ומעמיק של הרמיזות המקראיות שבשירים. בשיר הזה, למשל, היה מועיל לדבר על כינויו של דוד כ׳פתלתול׳ בזיקה לשירת האזינו המציגה את העם כ׳דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל׳ (דברים לב, ה); את ההתכתבות עם נבואות החוטר, ׳וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה׳ (ישעיה יא, א) בכתוב שדוד בשורש עוון שורשו; את שורשיו של דוד מתמר הכנענית שהולידה את פרץ במרמה מיהודה חמיה (בראשית לח); את זיקת שורשיו של דוד למואב - לא רק אל רות המואביה אלא עמוק יותר למעשה בנות לוט באביהן והולדת מואב מגילוי עריות, שכרות ואונס (בראשית יט); ואת הצו בספר דברים ׳לֹא־יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא־יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד־עוֹלָם׳ (כג, ד). לפי השיר המעשה בגורן במגילת רות היה הרבה פחות תמים ועדין ממה שמסופר ברות פרק ג. לפי שניאור שם התעברה רות מבועז. ולחטא הזה מקשר המשורר את תהלים נא, ז: ׳הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי׳. 
רוב היצירות שנבחרו לספר מגלות אהדה ואמפתיה לשאול, הרבה פעמים תוך הסתייגות משמואל ומדוד, ששאול נאבק בהם. ׳הנטייה להצדיק את שאול באה לידי ביטוי גם במחקר המקרא, ומבחינה זו קיימת התאמה בין הגישה המחקרית לבין גישתה של הספרות העברית׳ (עמ׳ 55). דומני שחוקרי המקרא הביקורתיים יעידו שאין דבר כזה ׳הגישה המחקרית׳. יש גישות שונות של חוקרים שונים, ולחוקרים ביקורתיים אין נטייה להצדיק דמות מקראית זו או אחרת. הם מנסים לבאר ולפענח את הטקסטים באופן אוביקטיבי. 
המחברת מקבצת את המסורות המקראיות על שאול לשלושה אשכולות: שאול החוטא המורד בערכי הדת כאשר הוא נאבק עם אלוהיו ועם הנביא, שאול הגיבור הלוחם שתיפקד כמנהיג לאומי, ושאול המדוכא המאזין למוסיקה שדוד משמיע באזניו. 
בראשית דרכה בחרה הספרות העברית לראות בשאול את דמות המורד הגדול, בשלב השני עבר המוקד מיצירות מלאות פאתוס על הגיבור הנערץ להצגת שאול כרודף שררה. בשלב השלישי ישנה הדגשה על הדיכאון והמנגינה, כשיקוף לתפיסה שהמוסיקאי והאומן משמשים תחילף לדת הנביאים, והתקופה הרביעית, שמתחילה בשנות ה-90 של המאה העשרים, היא התקופה הפוסט-מודרנית שאין לזהות בה מוקד ברור אחד. מה שיש בה הוא שבירה של ההיררכיה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה, שילוב של לשון המקרא בשפת היום יום, והיעדר שיפוט ערכי. לרובד זה היא משייכת את ספרה של יוכי ברנדס, מלכים ג. עופר כותבת שבתשתית הרומן מצוייה התפיסה, שהמקרא מתאר את הארועים באופן חד-צדדי ומגמתי תוך מתן ביטוי לאינטרסים של השליטים השונים. מלכים ג, בא לחשוף אותם ולספר את ׳האמת׳. שאול בספרה של ברנדס הוא דמות מופת ללא דופי. סגנון הספר הוא ׳טלנובלי׳ הלובש חזות פופולרית קלילה, אך נותן ביטוי אידאולוגי לוחמני למדי להשקפת העולם של הסופרת (עמ׳ 268).
עופר כותבת, שהעיון בהשתקפות דמותו של שאול בספרות העברית החדשה מאפשר שיח ספרותי-תרבותי מתחדש על זהותנו היהודית בעברה תהליכי שבר והתגבשות למן תקופת ההשכלה ועד ימינו (עמ׳ 17). עופר מדברת אמנם על ׳זהותנו היהודית׳ ולא על ׳זהותנו הישראלית׳, אך בגוף הספר נושא הזהות הישראלית עולה גם עולה, החל מההגות הציונית של אישים כמו יגאל אלון וברל כצנלסון ועד זמננו. 
הספר הוא עיבוד של עבודת הדוקטור של המחברת, שנעשתה בהדרכתו של פרופ׳ הלל ויס מהמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. הספר בהיר ונוח לשימוש. בסופו באה רשימה של היצירות הנדונות בו, נספח עם תיאור קצר של כל אחד ואחת מיוצריהן, הערות ורשימה ביבליוגרפית (לא מצאתי בה את: שרי אלדן [מלקטת], שאול בספרות החדשה, תשכ״ז).
בספר יש גם תרשימים בצורת עץ, אך למרבית הצער המלל הרב שבהם נדפס באותיות כה זעירות, עד שרק חדי עין במיוחד יוכלו לפענחו. 
לסיכום, ספר מעניין ורחב-יריעה, שישמש בוודאי זרז למחקרים נוספים על השתקפות אישים מקראיים בספרות העברית. 


רות המואביה: האם אהבת אותה כאשה לאשה?

$
0
0
שושנה ויג, משוררת

הַאִם...

רות המואבייה

רוּת,
מִי שֶׁאָהֲבָה אֶת נָעֳמִי,
הַאִם אָהַבְתְּ אוֹתָהּ כְּאִשָּׁה לְאִשָּׁה
הַאִם אָהַבְתְּ אוֹתָהּ כְּאָחוֹת לְאָחוֹת
הַאִם אָהַבְתְּ אוֹתָהּ כְּאֵם לְבַת אוֹ בַּת לְאֵם 
הַאִם אָהַבְתְּ אוֹתָהּ בְּכָל הַצְּבָעִים
וְאַף פַּעַם לֹא אָמַרְתְּ

רוּת,
מִי שֶׁאָהֲבָה אֶת נָעֳמִי,
הַאִם אַתְּ מְרַצָּה אִשָּׁה אַחֶרֶת
הַאִם אַתְּ עוֹשָׂה דְּבָרָהּ
וְנִכְנַסְתְּ לְמִטָּתוֹ שֶׁל בֹּעַז בְּהַדְרָכָתָהּ

רוּת,
מִי שֶׁאָהֲבָה אֶת נָעֳמִי,
הַאִם כָּל הַדֶּרֶךְ מֵאֶרֶץ מוֹאָב לְאֶרֶץ כְּנַעַן
פִּרְפֵּר לִבֵּךְ מֵאַהֲבָה לְאִשָּׁה
וְהָיִית מְמָרֶרֶת בְּבֶכִי
 כְּשֶׁנִּכְנַסְתְּ לְמִטָּתוֹ שֶׁל בֹּעַז בַּסֵּתֶר

וְהַאִם זוֹהִי אַהֲבָה אוֹ קָרְבָּן

חג הספר העברי תשע״ט 2019

רקוִיאם לשכונה השנייה מחוץ לחומות: מחנה ישראל

$
0
0

בלפור חקק, משורר



על: עוזיאל חזן, זה לא אותו הבית,הוצאת ביתן, 2003

הרומן של עוזיאל חזן הוא שיר אשכבה (רקוִיאם) לשכונה שהייתה. לכאורה השכונה עודה קיימת, חלק מהבתים עודם עומדים. אך הספר כמו בא לקונן קינה על רקמת חיים שהייתה בשנותיה הראשונות של השכונה, רקמת חיים שדעכה ואיננה עוד. גיבור הרומאן יוסף קרוצ'י מגיע בסופו של הרומאן אל הגן של לורנצו וחש כמו שב אל מקום זר:
"קרוצ'י מבקש רשות להסתובב עוד מעט בגן הפגוע. חוזר ופונה למארחו:׳ הכל השתנה, השכונה זה לא מה שהיה׳ ” (עמ׳ 269). אחר כך הוא נושא עיניו לבית לורנצו ומוסיף: ׳זה לא אותו הגן, זה לא אותו הבית׳.
מדובר ברומן שהוא רומן תיעודי היסטורי. הסופר עוזיאל חזן היה שקוע בהכנת חוברת תיעודית על שכונת ׳מחנה ישראל׳, השכונה השנייה מחוץ לחומות. לצורך הכנת החוברת, אסף עדויות משרידי השכונה. לאחר השלמת החוברת, כמו נשאב הסופר אל גיבוריו והמשיך לחיות את חייהם. תוך קריאת הרומן, הקורא חש שחזן שבוי באהבה לגיבורי העבר והוא כרוך בחבלי קסם אליהם. חזן בא לתאר עולם שנחרב ברגעי הגסיסה שלו, ובו זמנית הוא עוקב איך העולם הזה נבנה מחדש עם דמויות אחרות.
סיפורו של הרומן נע בשני צירים: ציר אחד הוא הדמות המרכזית הרומן, דמותו של יוסף קרוצ'י. משפחת קרוצ'י מגיעה בתקופת השלטון העות'מני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה לירושלים  ומשתכנת בשכונת 'מחנה ישראל'.  הציר השני הוא סיפורן של הדמויות שאכלסו את שכונת 'מחנה ישראל'ואת חצרותיה בימי השלטון העות'מני ובימים הרי הגורל של המנדט הבריטי, מלחמת השחרור והקמת המדינה. סיפורי הדמויות נרקמים כולם דרך מבטו של הגיבור הראשי,יוסף קרוצי,והמעבר מסיפור לסיפור הוא מהיר בדומה לרומאן הפיקרסקי, שבו הגיבור עובר מהרפתקה להרפתקה. כאן מדובר בהרפתקה רוחנית של קרוצ'י הרוקם קשרי ידידות וקירבה עם כל תושבי השכונה.
הסיפור נפתח בהבזק לאחור (פלאש בק) של קרוצ'י. הוא נמצא בבית אבות של משען ברחוב גמלא, ושני כתבים של מקומון מובילים אותו לסיור נוסטלגי ב'מחנה ישראל'כדי לתעד עבור העיתון את זכרונות נעוריו. לאורך דפי הספר נפרסות כל הדמויות בלשון חרישית ופיוטית,  מתוך נימה של התרפקות ושל היאחזות ברגעים יפים וקסומים שהיו ואינם. לאורך הספר יש מחאה חבויה על שאונו הדורסני של ההווה המוחק את העבר, מחאה על אנשים החיים את הרגע ובעת שהם מוחקים את עברם, הם מוחקים אט אט את עצמם. המוטו של הספר אינו מקרי:
"אבו חנא אומר בהמשך, שיש אנשים בשכונה המוחקים את העבר ומנציחים את ההווה, שיהפוך מחר לעבר, ויימחק שוב בידי הבאים אחריהם" (עמ' 6).


הבית המרכזי היום בשכונה הוא המוזיאון של עדתהמערבים’ (המוגרבים), אך עלינו לזכור שכאן היה בית הכולל של שכונת המערבים' - 'מחנה ישראל'. כאן בעבר היה מקום מגוריה של משפחת קרוצ'י שמגיעה ממוגדור שבמרוקו:
"הם דואגים לשכן את הקרוצ'ים בדירה גדולה במחנה ישראל. פוטרים אותם מתשלום דמי שכירות, ובתמורה מטילים על אבא קרוצ'י לשמש כגבאי בית הכנסת שם. בית מגוריהם העתיק והמתפורר גוזל מהקרוצ'ים חודשים של עבודות ושיפוצים, אבל הם חשים שהגיעו אל המנוחה והנחלה. במקביל מחפש אבא קרוצ'י מקום להקמת הנגרייה שלו. יציאת המשפחה מבין חומות העיר העתיקה אל שכונה מבודדת המוקפת שדות ומטעים, מהווה שינוי מרענן ומשובב עבור יוסף קרוצ'י הקטן. הוא מוצא בה כר נרחב לפעילותו ולמשחקי דמיונו. סימטאות השכונה ומבואותיה מזכירים לו את עיירת הדייג שלו. רק הים חסר לו מאוד. תחליף דל לאוקינוס הגדול הוא מוצא בבריכת ממילא הסמוכה שהייתה מתמלאת במי גשמים" (עמ' 48-49).
לי כמשורר וכמדריך סיורים ספרותיים הייתה חוויה מיוחדת בקריאת הספר הזה. אני הולך בין דפיו ורואה לנגד עיניי את המקומות עצמם. התלוויתי בעבר לעוזי חזן והוא הראה לי את כל החצרות, לאחר צאת ספרו התיעודי על השכונה ׳שכונת מחנה ישראל׳. מרגש מאוד לקרוא את הרומאן וללכת בעקבות דמויות שנשאבו מתוך החיים עצמם, והספר כמו בא להציב להן יד ולומר לנו הקוראים: מפעלם של האנשים האלה היה גדול, וחייהם לא היו לריק.
גיבורי הספר מקרינים לאורך הסיפורים הנפרסים ברומאן אהבה לבני אדם, שאיננו רגילים לה עוד במציאות העכשווית. מדובר בשכונה שבה חיו אלה בצד אלה יהודים, נוצרים ומוסלמים במין הרמוניה שלפעמים נדמה שאינה אפשרית. אנו עדים למפגש אתני-תרבותי- דתי מעורר ערגה בימים אלה, שבהם הטירוף והשנאה האתנית והדתית גואים ועולים. באחד הקטעים הפיוטיים בספר, מנגנים קרוצ'י וחבריו לכבודם של המתים בבית הקברות המוסלמי הסמוך לשכונה:
 "קרוצ'י מנגן גם בפני המתים. חבריו צוחקים ממנו. ׳שלא ינוחו על משכבם, שירקדו קצת׳, מתרץ להם וחיוכו התמידי רוטט תחת שפמו הצ'פליני. הקבוצה מנגנת בהר הזיתים, ובפני המתים המוסלמים בבריכת ממילאקרוצ'י מושך אותם אחריו, כאותו המחלל מהמלין. הקבוצה מטפסת אחריו במעלה בריכת ממילא. חולפת ליד חורשת עצי האלה, האורן והאקליפטוס" (עמ' 33).
הספר בעיקרו סב על ציר של דמויות נשים מרתקות. הדמויות החזקות והדומיננטיות הן עפיפי לורנצו וסת אילני דניאל ואליהן מצטרפות דמויות של מאדאם סוכר, סטלה, סוליקה מלול והנזירה אן מרי. סטלה עצמה היא עלמה יפהפיה שעברה חוויות קשות וכואבות ומוצאת מקלט בגג של משפחת קרוצ'י (המקום שבו אנו עומדים היום, כשאנו במוזיאון יהדות מרוקו בבית עדת המערבים).
"בלילות מופזי ירח באה סטלה אל הגגמתעללת ביצריהם של משוטטי הלילה החומקים בין סימטאות מחנה ישראל. מפזרת אל הסהר חיוכים של בינה תועה ושל עולמות נפש רחוקים" (עמ' 84).
בספר נרקמים סיפורי אהבה שאינם מגיעים למימוש בין סטלה החושנית ובין היתום מטר העובד במאפיה של סטקלף ובין מלכא והנזירה אן מרי. מול המתח המיני העצור בסיפורים אלו, עומדת דמותה של סוליקה מלול הנואפת עם החכם מכלוף דהן, העושה הכל כדי להשביע את יצריו.
הרומאן מתאר את דעיכתה של השכונה שהייתה שוקקת חיים ואהבת אנוש. גם בימי המלחמה ובריחת ערבים מכאן נשארים חלק מתושבי השכונה ושומרים את רכושם של הפליטים, כדי להקל על שיבתם. זו התקופה שמגיעים גם ערבים מכפרים אחרים לשכונה, כמו משפחת סוכר, וגם עולים חדשים מארצות המזרח. הנה תיאור בואה של משפחת סוכר:
"משפחת סוכר נוסעת לאורך רחוב יפו עם הרכב המיטלטל, הנשנק. אוגפים מחסומי צבא, ולא מצליחים להגיע אל יעדם - העיר העתיקה. סוטים לאורך השביל החוצה את בריכת ממילא ומתעכבים סמוך לבית העלמין המוסלמיפארס נכנס לסימטת זמנהוף הנטושה ותוקע יתד בבית מספר חמש שבנו המוגרבים במאה שעברה. בית גדול המוקף בצמחייה סבוכה ובעטרות קוצים. זה הבית שייעד להם סטאקלף, זמן רב לפני שנס על נפשו ונטש מאחוריו טחנת קמח מושבתת ומאפייה עשנה. פארס מוצא את  מפתחות הברזל הכבדים טמונים מתחת לאבן השפה, עטופים בפתק" (עמ' 186).
סיפור המסגרת של הרומן מחזיר אותנו לקרוצ'י המטייל עם זוג כתבים מן המקומון. הם מגיעים למוזיאון המערבים ופוגשים את אברהם גוזלן, וגם הוא הופך לדמות ברומאן. בסופו של הרומאן הוזה קרוצ'י שהוא רואה את הרב צוף דב"ש (הרב דוד בן שמעון, מייסד השכונה) חוזר לשכונה.
"לידו פוסע דוד בן שמעון, מייסד השכונה המכונה צוף דב"ש. זו הדמות שעליה סיפר לו אביו רבות, האיש שאמרו עליו שיש לו אש בעצמות. שהנדוֹד זה אצלו בדם, ושמשפחתו הרחיקה עד לבוכרה היפה. קרוצ'י מאשר לעצמו שהאיש באמת נודד אם הצליח להגיע מהעולם הבא עד הנה. קרוצירועד במקומו" (עמ' 266). 
קרוצ'י הוא האיש שחי את הגעגועים לשכונה שהייתה. וגם בנו הקוראים, מעורר הספר געגועים לשכונת 'מחנה ישראל'שהייתה השכונה השנייה שנבנתה מחוץ לחומות, ולימי התום של אז.

עוזיאל חזן עם התאומים חקק
צילום: תפארת חקק


על 'דוגמת חיי אדם'של אוריאל אקוסטה

$
0
0
אלי יונה, משורר


על 'דוגמת חיי אדם'של אוריאל אקוסטה

ברצוני להמליץ על ספר כמעט בלתי מושג – בלתי נתפס, ביד ושכל – "דוגמת חיי אדם” [1] מאת אוריאל אקוסטה,[2] שנכתב בשנת 1640 בלטינית, לשונהּ הספרותית של אירופה עד למאה ה־18, והורק יפה לכלִי שפתנו המתחדשת בידי שמעון ברנשטיין ב־1928, לא כספר עצמאי אמנם, אלא כפרק ממבחר מסותיו על אישים יהודיים מיוחדים בשם 'חזון הדורות’. [3]
אך כדי להתוודע לספר – מבחינה כמותית קונטרס ובדיעבד מכתב פרידה גלוי מעלמא הדֵין – יש להתוודע קודם למחבר, שכן לולא הקשרו, לא נוכל לרדת לעומקו. 
על מרטין לותר, הרפורמטור הנוצרי, ודאי שמעתם... אוריאל אקוסטה אפוא היה מקבילו היהודי, ואמנם סִפרו הראשון (1616) שכפר בעיקרֵי האמונה היהודית המקובלת גם כיום, נקרא "11 התזות"לפי דגם "95 התזות"המפורסם של לותר. 
נולד לאב קתולי ולאם מָרָנִית (יהודייה אנוסה) בפורטוגל האינקויזִיטורית וחי בה בין השנים 1590-1612 כנוצרי מן המניין – אף שימש כגזבר כנסייה לתקופה מסויימת – עד שברח לקהילה היהודית המשגשגת והמותרת באמסטרדם כדי להתגייר ולהשתלב בה.
פורטוגל של אז הייתה כה פוריטנית ביחסהּ ליהדות, עד שלימודים תורניים פורמליים נאסרו בה והדרך הבטוחה יותר לחדש את הקשר לדת האבות הייתה באמצעות התנ"ך עצמו, "הברית הישנה", הווי אומר, ללא מתווכים, הווי אומר ללא רבנים, הווי אומר, ללא תלמוד.
לכן ב"הִגְ'רָה"שלו לאמסטרדם, זינק אוריאל למעשה בזמן מבחינה תורנית, מסוף המאה השנייה לפנה"ס, בה נחתם התנ"ך, לדומיניוּם עתיק השנים של היהדות הרבנית, הפְּרושית במהותהּ:
בתקופת בית שני ניטש קרב איתנים בין שתי כיתות עיקריות, הצָדוֹקים והפְּרוּשׁים. הצדוקים דבקו בתנ"ך ככתבו וכלשונו, לטוב ולרע, ואילו הפרושים גיבשו ואימצו את התורה שבעל פה, לטוב ולרע (בעיקר לרע אליבא דאקוסטה). עם חורבן הבית השני נחרבה לאיטהּ גם הגישה הצדוקית, שכן הייתה מותנית מדי בקיומו הגשמי של המִקדש. 
תפיסתית היה אוריאל צדוקי, "הצדוקי מאמסטרדם"כפי שכינהו יפה קרל גוצקוב בטרגדיה שלו עליו, אבל צדוקי הומני נאור, ובתור שכזה לא מצא את מקומו לא בנצרות ולא ביהדות הממסדית, שהרי כפר גם במיתולוגיזציה המשותפת שלהן את הכתובים, כגון הפיכת גיא בן הינום ל"גיהינום", גן בעדן ל"גן עדן", את משיח הכוהן ל"מלך המשיח"ועוד כהנה וכהנה "המצאות אנושיות"לשיטתו, על כן נרדף באמסטרדם כמו בפורטוגל, והפעם מצד אחיו היהודים, כמה אירוני, על אף התגיירותו המלאה בה:
"אחרי עבור ימים מספּר, נוכחתי שהדינים והמנהגים של היהודים מתאימים הם מעט מאוד לאותם החוקים שציווה לנו משה. בשעה שהתורה צריכה להישמר בטהרתהּ ובדיוקהּ כפי המצוּוה בה, הנה אלה שלשווא קוראים להם בשם חכמי היהודים,  המציאו המון דינים המתנגדים לה בהחלט. לא יכולתי לעצור ברוחי וידעתי שאקיים מצוַת אלוהים אם אצא להגן באומץ לב על טהרת התורה."
ואכן, הוא לא עצר ברוחו, על אף כל הנידויים והחרמות נגדו, עד שרוחו עצרה בעדו באפריל 1640, באקט אלים של הרס עצמי גמור.
אם כן "דוגמת חיי אדם"בתרגומו של ברנשטיין, מכתב התאבדות בדיעבד, הנו בעצם כתב האשמה ותוכחה נגד כל רדיפה דתית וחוסר סובלנות חברתית, ומכאן הרלוונטיות הכבירה שלו גם לימינו אנו. ערכו הספרותי הנו פועל יוצא של נפש המחבר ולא תוצר מלאכותי של סופר, ומכאן עוצמתו המרובה. מאוד מזכיר את 'הזיותיו של מטייל בודד', ספרו האחרון של ז'אן־ז'אק רוסו, שנכתב גם כן מתוך תחושת נרדפות קשה וייאוש קיצוני:
"אין לי עוד בעולם הזה לא רֵע, לא קרוב ולא אח,"כך כותב רוסו, "אני חי על פני הארץ הזאת כעל כוכב זר, שאליו נפלתי כביכול מן הכוכב שחייתי בו.” [4]
ואילו אקוסטה, אחיו לגורל: "החלטתי בלבי לסבול את הכל ולבלי לזוז מדעתי. ככה החרימוני מכל הקהל ואפילו אַחי, שמלפנים הייתי מחנכם ומדריכם, היו עוברים על פניי כזרים לא ידעוני ומפּחַד שונאיי לא היו פוקדים אותי לשלום ברחוב."
ואמנם שני המחברים נרדפו על ידי הממסד הדתי של תקופתם ושניהם מתו במהלך האוטוביוגרפיה שלהם. את רוסו שברו דרך הרוח, שהכריעה לבסוף גם את הגוף, ואת אקוסטה שברו דרך הגוף, שהכריע לבסוף גם את הרוח, בטקס התרת חרמוֹ בבית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם:
"אז יקראו לפניי כתב, שבו הטילו עליי לבוא לבית הכנסת עטוף בלבוש אבלים ונר של שעווה שחורה בידי, ולהשמיע לפני הקהל דברים ידועים, די מחפירים, שחוברו על ידיהם ושבהם אני מודה ומתוודה, שמה שעשיתי זועק עד לב השמיים. אחרי זה עליי להִלקות ברצועה של עור או במקל לעיני כל העם בבית הכנסת; נוסף לזה עליי להשתטח על קרקע בית הכנסת, למען ידרכו הנאספים ברגלם על גופי."
ברוב ייאושו לשוב לחיק קהילתו נענה אקוסטה לתנאי הכניעה המשפילים הללו, אלא שה"אפטר־שוק"שלהם כה זעזעוֹ מבפנים עד שהוביל להשתפכות נפשו על הדף – שהתגבשה ל'דוגמת חיי אדם'– ולשפיכת דמו בידו שלו.
אך מעבר לסקירת חייו הקצרים וייסוריו הארוכים, מהווה היצירה הזו גם מסה תיאולוגית מאלפת. חיפושו של אוריאל אחר הדת הנכונה נגמר באותו היקש של מלך כוזר, שאין חידוש אחרי תורתנו אלא הכפלת דברים והַרבותם. [5] וכך כותב אוריאל:
"אמרתי לנפשי, הלא בברית הישנה מאמינים גם היהודים וגם הנוצרים ובברית החדשה – רק הנוצרים. ובהיותי מאמין במשה, באתי לידי החלטה, שמחוייב אני לשמוע לתורתו. "
גם כוונתו של אוריאל הייתה רצויה, אך מעשהו בלתי רצוי בעינֵי הקונטמפוררים שלו.
באותו חיבור הגותי למחצה, שבלי ספק השפיע על ברוך שפינוזה (בן עירו וזמנו) מסְפּר שנים אחריו, מנסה אוריאל גם ליישב בין חוקי האל לחוקי הטבע, מה קודם למה, סיבתם, תכליתם, האם הם מתנגשים או משלימים ואולי חד הם?
"הטוב שבתורת משה וכמו כן בתורת האחרים כולל בתוכו בשלמות את החוק הטבעי. מיד כשעוזבים את החוק הטבעי מתעוררת הקנאה, מיד בא פירוד הלבבות ואפסה היכולת לבוא לידי מנוחה. וכשמרבים להתרחק ממנו, אז מי יתאר את הצרות והתלאות הנוראות המתחוללות לרגלי זה? בטבענו אנו אוהבים את יוצאי חלצינו, הבנים אוהבים את אבותם, האח את אחיו, הרֵע את רעהו. מטבענו רוצים אנו לשמור את כל אשר לנו הוא, ואנו שונאים את אלה המפריעים את שלוותנו ורוצים לגזול מאיתנו בכח או במרמה את מה שיש לנו. מרצוננו הטבעי הזה יוצא ברור, שאסור לנו לעשות דבר שאנו אוסרים אותו על האחרים... הנה ככה מוצאים אנו על נקלה את העיקר שבכל תורה ותורה."
דרמת חייו הטראגית, מעין חזרה מודרנית על תלאות ישו, הן מבחינת הקונפליקט שלו עם הממסד הדתי והן מבחינת דרך הייסורים הדומה שעבר, ריתקה אמנים והוגים רבים ומרגש לדעת שדרמטורגים כמו קרל גוצקוב וישראל זנגוויל שאבו השראה מחיבור זה ממש ואפילו רבולוציונרים יהודים מאוחרים כהרמן ילינק האגדי.
את התרגום הבלעדי של ברנשטיין שנכלל בספרו 'חזון הדורות'קשה להשיג אף בחנויות יד שנייה, אך עותק פוטוגרפי שלו נגיש לכל בספרייה המקוונת של אוניברסיטת בר אילן:
https://www.biu.ac.il/HU/antigona/homage/acosta/ac-heb/index-h.html
חג ספרים שמח!


הערות
[1]  במקור הלטיני EXEMPLAR HUMANE VITAE ומתרגמים גם אחרת, "דוגמה לחיי אנוש"ועוד.
[2]  מְעַבְרְתִים גם "דה קוסטה"ו"ד'אקוסטה", אך העדפתי להשתמש בנוסח המתרגם.
[3]  הוצאת בלוך – ניו יורק 1928
[4]  תרגום של אירית עקרבי, הוצאת כרמל תנשנ"ב
[5]  ספר הכוזרי קטז

״הגָדת הפּרָת״ של יוסף כהן אלרן - סיפור בתוך שיר

$
0
0
הרצל חקק, משורר

הוצאת צבעונים

על: יוסף כהן אלרן, הגדת הפרת, הוצאת צבעונים, 2019, 108 עמודים

יוסף כהן אלרן רוצה לקחת אותנו למחוזות האגדה של חייו, לילדותו, להווי של הקהילה, לסיפור המשפחתי, שנותן לו חיים וכוחות יצירה. מי שקורא את ספרו החדש 'הגָדת הפּרת'נשאב לעולמות מלֵאי ערכים אציליים: אלרן מצליח לתאר לנו עולם סגולי, לצייר אותו בצבעים של קסם וערגה.
מעבר לסיפורי החיים, לסיפורי היומיום, אנו נסחפים לתהליכים רוחניים, לאותו נתיב סודי שחוצה את לב גיבוריו, הנתיב מגולה לגאולה. אין הכוונה של אלרן לתאר לנו רק גן של ורדים: בעטוֹ הענוג הוא יודע לתאר בנוסטלגיה מסֶכת עדינה של ימי עֶדנה בגולה, אך אינו חושש מלתאר גם רגעים של שֵבר, גם שנים של חושך ואימה, ומעבר לכּול - תהליכים של עיבוד החוויות בחלוף זמן, הרהורים מתוך מבט מרוחק, תובנות נוגות על החיים.
בכתיבתו של יוסף כהן אלרן יש רצון להבין מה הייתה החוקיות של אותו עולם שונה וזר, ובאווירת הקסם שבּה הוא צובע את דור הסבים הוא מנסה לתאר השתנוּת, מעֲבר מעולם של נפילים, של מיתוס, לעולם של הגשמה. וזה עולם לא קל: עולם של מאבק, רגעים אפורים, יום קטנוֹת, עולם של משבּרים.
בשירו 'שבת של הגדה'הוא כותב:

בתי קפה באור קָדים
כיסאות נצָרים בּינות עצים
ריחות קפה עם הֵל ותה
עם נענע בפינג’נים (עמוד 14).

מעבר לקסם שבתיאור העבר, יודע השיר לגלוש גם לתובנות שיגיעו בסופו של יום, להגיגים של שִיבה מאוחרת לחיים שהיו:

יבוא יום כּמוך אֵשב
על הגדה אמתַח כתפי
יגישו לי תה בפינג'ן
ובשבת מקופסה זעירה
שבכיסי טבּק ריחני
אריח ואתעטש
וישוב אז הנהר
ישוב להתרגש (עמוד 15).

אין סופרים רבים, שיודעים לתאר בשורות של קסם את ההווי הטהור של העולם שהיה. בשיריו מעלה יוסף אלרן דמויות מתוך אילן המשפחה, כדמויות  מיתולוגיות. ראינו זאת כבר בספר הפרוזה כובש הלבבות 'והמלאכים שותקים’, עליו קיבל אלרן את פרס קוגל. כך תיאר אלרן את עולמם האגדי של סבו וסבתו:
"זה היה העולם שלהם. כך סיפרו לי עליו. עולם זר ורחוק, שהדמיון שלי ניסה להלביש לו צורה ולא ידע איך. עולם של רוח חמה ושל רחשי דקלים ודרכי עפר… עולם מוטרף והפכפך שבו צמחה סבתי בת מאת השנים, מהיותה ילדה ועד היותה נערה ואישה".
גם באותו ספר פרוזה, כפי שהוא עושה בספרו החדש, מצליח אלרן לתאר גוונים עדינים: מה הם אותם מאפיינים, שהפכו את דור אבותיו לדור של נפילים. בקטע הפרוזה שהבאתי לעיל, אנו רואים דוגמה שמעידה על שביל הקסם שלו: עצם השימוש בתיאור 'סבתי בת מאת השנים'  מעניק לה מאפיינים אגדיים, דמות של גיבורה מקראית, והמשך העלילה בפרקים הראשונים אכן מצייר הכול בצבעים של עלילה קסומה שנשאבה מעולם קדום, מעולם של אולימפוס. הקשר בין הסב הקדמון לסבתא הנערצת מתואר כמשהו סמלי, כמשהו מיסטי שבו הנסתר רב על הנגלה.
בשירו על סבתו, שיר עדין ורווי אהבה, הערצה, ניסיון לדלות את תווי הקסם שלה, כותב אלרן שורות מתוקות מדבש:

אשה זקנה וימיה לא היו
הימים שאני היו לי
שותקת ישבה על כסאה (עמוד 90).

והשיר כמו סולל דרך לתיאור בשׂוֹרה שעומדת באוויר, מעין רוח טובה שתיכף תצוץ  ותחשוף תובנות נסתרות:

במקום ההוא שרק הַמְתָנה בו
וחכו לשקט שיביא בשׂורה.

השיר הולך בין השיטין, טיפין טיפין, מנסה לבנות דמות מלאכית שהיא שילוב נאצל של דמות הסבתא, התמזגות שביבים מעולמות שונים. דמות הסבתא מתמזגת בעולמות רוחניים – ואנו נסחפים להפלגה, ליציקת דמות הסבתא כהארה לדמות אמו של  המשורר:

ולפתע אור עיניה
ואחרי שאורו עוד שתקה
ואחרי רגע ארוך אמרה
ראשה מתנודד מתוך חולשה
קולה לוחש כאילו אמך
כאילו אמךָ באה אליי
והיא עומדת עכשיו לפניי (עמוד 91).

הקסם הזה בין השורות זכור לנו מן הרומן של אלרן  'והמלאכים שותקים’, בו הוא מנסה לתהות על סוד הקשר בין סבו לסבתו האגדית:
"היו שנים לא אחדות ביניהם. ולחשוב איך ילדה לו צאצאים ונעשו משפחה ואיך חיו בארץ ההיא, עם העמים ההם, באותו בית שגדל ועם השנים נעשה להם לבית אחוזה. היא דיברה ערבית, ידעה עברית וטורקית וגם הבינה אנגלית. כל תקופה ושפתה, כל תקופה ושליטיה של אותה חלקת אלוהים ששני נהרות גן עדן חבקו אותה, זרמו בה והרוו אותה".
הלשון מדברת ואומרת הכול. אנו נסחפים אחר מיתוס שכמו לקוח מתוך ספרים חיצוניים או מתוך מגילה עתיקה: סגנון של אגדה עתיקה, דמויות מעולם המיתולוגיה.
התפעלנו מן השיר על הסבתא ומן האווירה הנבואית, והנה גם בעלילה הפרוזאית של אלרן אנו חשים אותה זרימה. לא פלא, שהרומן מדבר על שתיקה ועל מלאכים. ברומן של אלרן העלילה נשמעת כטקסט נבואי, כסיפור שלקוח מימי בראשית. כמו אותם גיבורים מעולם התנ"ך שנעלמים ולא מותירים עקבות, כמו אותו חנוך שנעלם ואיננו 'כי לקח אותו אלוהים'– כך מתאר אלרן את דמות הסב שנלקחת בחטף מן הבית, ונעלמת כליל. מעבר למסך האגדי נותרת מציאות מרה: הסבתא נותרת לבדה, בתה עגונה, שכן גם בעלה נלקח ונעלם.
הן בספר השירה, והן בספר הפרוזה, בשתי היצירות אנו עדים לכתיבה סוחפת, שיש בה ניסיון לבנות מיתוס. ברומן אנו מתפעלים מן הדרך שבה בונה המחבר את דמות הסבתא המיתולוגית. לאורך כל היצירה מה שמדריך אותה אינם שיקולים פרוזאיים או חומריים רגילים, אלא מטרה רוחנית, שאיפה מיסטית.
יכולתו של אלרן לשלב תובנות שמחברות חומר ורוח, עבר והווה – כל אלה שבים גם בדרך שבה מתאר יוסף אלרן את קשיי ההסתגלות של דור האבות ודור הסבים לארץ החדשה, לבטי הקבּלה של העברית החדשה בארץ הקודש. אנו עדים לכך לכל אורך יצירת אלרן, ובספר 'הגדת הפרת'  בצורה מיוחדת: מדובר בלבטים מייסרים, שכן הדור שעלה מבבל עלה מארץ שבה העברית היא שפת קודש. כאן נאלץ הוא לחוש את המתח בין חול לקודש. להתמודד עם דור של צברים, שחש חופשי יותר.

לאבי העברית לא ניגרה
 על שפתיו
ואני זו כבר זרמה בי
לא הבנתי בילדותי
הנה עכשיו ידעתי את תפילותיו (עמוד 70).

המאבק בין הדורות מוסיף עומק דרמטי לשיר, ונדבכי העברית חוברים זה לזה, מתנגשים זה בזה:

דור על דורותיו
קראו אבותיו בתפילתם
ובא הדור של ילדיו
שפתם החדשה עכשיו (עמוד 71).

מה פלא, ששיר זה זכה לככב במקום בולט באנתולוגיה 'עוּרי שפת עבר'בעריכת לאה צבעוני. שיר זה הוא דוגמה כובשת לב לדרך שבה נלחמה העברית על חייה בהוויה העברית החדשה בארץ ישראל. שפת הדורות, שפת קדומים, שפת האבות – כל המפלָסים כמו זורמים בנחליו של השיר הממגנט הזה. עברית לכל אוהבֶיה.
באותה דרך מתאר יוסף אלרן את דמותם של אבותיו בספרו 'והמלאכים שותקים'.
את תיאור עליית הסבתא לארץ ישראל הוא מתאר כמאבק בין קודש לחול, כסיפור שיש בו מתח בין אגדה למציאות. תיאור זה מקבל מאפיינים של דמויות קודש: אגדת עלייתו של אברהם אבינו מארם נהריים לארץ הקודש:
"השנה הייתה שנת אלף תשע מאות ושבע עשרה, והנה העולם לא נותר העולם שהיה. נעשה זה כמרקחה. כך, בעולם העשֵן והמדמם ההוא, יצאו סבתי ובני ביתה בדרך לא דרך אל הארץ, שהאנגלים כינו אותה פלשתינה". ברומן של אלרן יש מצד אחד ניסיון לבנות דמויות הרואיות ומיתולוגיות – ומצד שני יש מציאות של 'ימי קטנות'.
גם בספר שיריו 'הגדת הפרת'מדלג יוסף אלרן בין פרוזה לשירה – והספר יודע לעטוף את  השירים בקטעי פרוזה פיוטית. מרבדים מיסטיים ומיתולוגיים אנו נלקחים לעולם של מאבק, של התאקלמות, של קשיי הסתגלות.
אלרן מתאר כיצד ראה את אביו בעיצומם של קשיי ההסתגלות למעברה, כיצד קשיי הקיום שוברים את האב הנערץ. מדמות של גיבור הוא הופך לאיש קשה יום. קשה למשורר לתאר רגע כה כואב. הוא חוזה באביו בוכה, ולבו נשבר:

פעמיים ראיתי אותו בוכה
בראשונה לא הבנתי
בצריף של המעברה הוא
זלג דמעות עיניו.

והלב של המשורר מבין את חוסר האונים:

רק לימים הבנתי
זמנים קשים היו
ולא יכול לתת (עמוד 92).

יוסף אלרן יודע, כי כאשר הוא כותב על אבותיו הוא מפַלס דרכו בין אגדות, בין גיבורים, שהילה של גיבורי-על נשגבים תלויה מעל ראשם. דווקא משום כך כואבת לו מפּלתם, מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא  - מן הגג הגבוה לבור העמוק: מכאן נבין כיצד משתמש אלרן במושג 'שתיקת המלאכים׳ כמוטיב שמציין מתח זה, נותן לו חיים וממד טראגי:
"כולם אותה הרוח, בכולם נגעה הגבורה והתהילה. ואני עומד ושותק, ואיך לא אשתוק אם באותו הלילה שתקו המלאכים". הרוח מוסיפה לכל העלילה, לגיבורים – הילה של מיתוס, גיבורים של נצח.

יוסף כהן אלרן
צילום: תפארת חקק
לסיום:
כמחבר הוא פותח את הספר בקטע פרוזאי ומסיים אותו בקטע דומה, מעין ניסיון לתת פרספקטיבה לכל השירה הביוגרפית. לכל אורך הדרך מצייר יוסף אלרן דמויות שיש בהן מן המתוק, מן המר. מאבק עם עולם של ערכי רוח, ובד בבד התנגשות עם עולם חומרי ו'ימי קטנות'.
האפילוג של אלרן בספר השירים די מר, מעין תחושה, כי קשה לעמוד מול גדולתם הרוחנית של אבותיו, קשה גם להכיל את סבלם. לאלרן נותר להציב להם יד ושם, לאהוב אותם – ללמד אותנו פרק בכבוד לסבל.
הקוראים נותרים עם התחושה המרה, שגאולה אינה מושגת בנסים. סיפורה של המשפחה הוא משל לסיפור הלאומי: טלטלה של חיים, טלטלה של מאבק למען המטרה. ערכי החיים שנשארו עדות לדורות הבאים – הם 'פרקי אבות'לכולנו, כתבי קודש לדורות הבאים.

פירוש אנונימי לשיר-השירים - מהדורה עברית מאת שרה יפה ודב ולפיש

$
0
0
ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מאגנס

על: שרה יפת ודב ולפיש, דרך החושקים: פירוש אנונימי לשיר-השירים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשע״ט 2019, 228 עמודים

׳הֱבִיאַנִי אֶל־בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה׳ (שיה״ש ב, ד). אילו הייתם פותחים ספר פירוש ובו ההסבר: ׳שושביניו וסיעתו שבאו עמו לחופתו היו מביאי[ם] דגלים. קומפנון [=דגלים שנושאים פרשים למלחמה]׳, הייתם מופתעים בוודאי. וגם הפירוש ל׳גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם׳ (ד, יב) היה מפתיע אתכם, שהרי משתקפת בו אדריכלות המבצרים של ימי הביניים: ׳אותו גן… שהוא נעול מחומה נשגבה עדיין יש גל נעול הסובב אותו ונועלו ומקיפו. גל… שהוא תעלה׳. ואם תמשיכו לעיין באותו פירוש תגלו שהוא מוצא בשיה״ש מלחמות, ערים נתונות במצור, מלכים, אבירים, סמלי אבירים וכלי נשקם, ואפילו תחרויות של אבירים על לב אהובותיהם! של מי הפירוש הזה, אתם בוודאי שואלים בסקרנות, והתשובה היא: לא ידוע! מדובר בפירוש אנונימי לשיה״ש המצוי בכ״י אוקספורד, ספריית הבודליאנה, אופנהיים 625. 

הפירוש מתחיל בשיה״ש א, ב. האם קדמו להתחלה הזאת דף או דפים עם ההקדמה לפירוש? אם כן, הם  לא הגיעו לידינו. את הפירוש הזה חקרו לעומק שרה יפת ודב ולפיש, ופירות מחקרם הופיעו זה מקרוב בעברית בהוצאת מאגנס, עם תצלומים ברורים להפליא של כתב היד ומפתחות מועילים. למהדורה העברית קדמה מהדורה באנגלית, שיצאה לאור בשנת 2017 בהוצאת ברילתחת הכותרת:

The Way of Lovers: The Oxford Anonymous Commentary on the Song of Songs (Bodleian Library, MS Opp. 625). An Edition of the Hebrew Text, with English Translation and Introduction


יפת החלה לחקור את הפירוש בשנות התשעים של המאה הקודמת, פרסמה עליו מאמרים אחדים, והכינה מהדורה חדשה. לפני כעשר שנים הצטרף אליה דב ולפיש, שעסק בעיקר בהכנת התרגום לאנגלית של הפירוש ושל המבוא, ובהיבטים נוספים של החיבור.
מחברו של הפירוש אינו ידוע, ובגוף הפירוש אין רמזים לאישיותו, לזמנו או למקומו. הפירוש אינו מצוטט על ידי חכמים מאוחרים לו. יש בו 36 גלוסות בצרפתית, והן עדות למקום מוצאו וללשונו של המחבר. המחבר הרבה להביא מדברי פרשנים ומחברים שקדמו לו, אבל ברוב המקרים לא ציין את שמותיהם. היחידים שהוא הזכיר במפורש הם אברהם אבן עזרא ושלמה אבן פרחון, שאינם צרפתים, ואזכור, אולי מכלי שני, של הפרשן הקראי יפת בן עלי. פרשנים אחרים הוא מאפיין כ׳יש אומרים׳, ויש שאינו מציין כלל את מקורותיו. ניכר שהפרשן הושפע מפרשני צפון צרפת, בעיקר מרש״י ומרשב״ם, אך אין הוא מזכיר את שמותם. סביר שזמנו של הפירוש הוא סוף המאה ה-12 או זמן מה אחר כך. 
הפירוש הוא על דרך הפשט. אין בו אפילו רמז לפירוש האלגורי לשיה״ש. המחבר רואה בשיה״ש שיר אהבה בין  שני אנשים צעירים שאין בו כל תוכן דתי. לתפיסה זו אין תקדים בתולדות הפרשנות לשיה״ש!  שיה״ש, לפי הפרשן, הוא סיפור רצוף המתרחש במקומות אחדים ובמרווחי זמן וכולל גם מבט לעבר בשיטת הפלשבק. עמדתו העקרונית ששיה״ש הוא שיח אהבה בין גבר לאשה קובעת את מוקדי ההתעניינות של הפירוש שהם בעיקר שניים: יופיים של האוהבים והגילויים הרבים של אהבתם. הפירוש מבטא עמדה פתוחה כלפי הגוף האנושי וחוויותיו הגשמיות ולא נרתע מהדגשת הפן הארוטי של הפסוקים.  
הפרשן ממעט מאד להביא דברים ממקורות חז״ל ואינו נזקק ישירות למדרש, אלא נוטל את הביאורים ברוח זו מפרשנים שקדמו לו. זיקתו לספרות חז״ל היא מוגבלת מאד, כמעט עד התעלמות. 
זיקת הפירוש לשירת ספרד מתבטאת בבחירת המונחים לנושא החשוב ביותר בו - דרכי האהבה. הוא מגדיר את האהבה באמצעות שימוש בשורש חש״ק, ואת עולמם של האוהבים על כל צורותיו וביטוייו בצירוף ׳דרך החושקים׳ ונרדפיו. חש״ק מעיד על השפעתה של התרבות היהודית הספרדית, שבה השורש הזה משמש בשירת האהבה החילונית, המכונה ׳שירי חשק׳. הגדרה זו הושפעה במקורה מן התרבות הערבית שבסביבתה נוצר הפירוש. השפעתה של שירת האהבה הספרדית מתגלה גם בשימוש בשם ׳עפרה׳ (צורת הנקבה של ׳עופר׳). הפרשן מושפע משירת ספרד בכמה היבטים של עבודתו: בלשונו, במערכת המונחים שלו, בפירושם של דימויים פיוטיים ובחושניות הגלויה הבאה לידי ביטוי בביאוריו. הפרשן היה מעוגן היטב בתרבות סביבתו ולא פעם הוא מעגן את ביאורו באמצעות ׳דרך העולם׳: ׳וזה דרך החושקים לעשות רמזים לאהובתם בדברי שיר׳. ׳דרך החושקים׳ היא שירת הטרוברים (או הטרובדורים). 
הפירוש האנונימי לשיה״ש הוא חיבור שלם ואחדותי. הפרשן מציע פירוש לכל פסוקי הספר, פסוק אחר פסוק ועניין אחר עניין, ובמקומות אחדים הוא מפרש יחידות גדולות יותר המקיפות שניים-שלושה פסוקים. פירושו הוא בשיטת ׳הפשט הטהור׳. הפרשן סבור שמחבר שיה״ש היה הדוד, הוא שלמה. הפרשן ממעט לדון בעניינים לשוניים. התעניינותו בתחום הלשוני מתרכזת בעיקר באוצר המילים ובמשמעות המילים והביטויים. הוא מרבה להציג את רב-המשמעויות של השורש ושל המילה ונעזר לשם כך הן בפרשנים שקדמו לו והן במדקדקים. על השפע הזה הוא מוסיף לא פעם מדעתו שלו. 
׳הפירוש האנונימי מייצג אפיזודה ייחודית בתולדות פרשנות המקרא, ופותח אשנב לעולם בלתי ידוע לחלוטין בתרבות היהודית ובספרות היהודית בימי הביניים. עצם הישרדותו של הפירוש היא בבחינת מעשה ניסים. ואולם העובדה שיש בידנו עוד פירוש בעל אופי דומה - הפירוש האנונימי בכ״י פראג - יש בה כדי להעיד שפירוש זה לא היה הנציג היחיד של אותו זרם׳ (עמ׳ 124). 
המהדורה האנגלית, ועכשיו גם העברית, של הפירוש היא תרומה יקרה מפז לחקר המקרא בכלל ולחקר פרשנות המקרא בימי-הביניים בפרט! יבואו העוסקים במלאכה על הברכה!

עימות בין השקפות - המקורות האידיאולוגיים למאבקים פוליטיים

$
0
0
ד״ר דוד כהן צמח, מכון כרם ומכללת דוד ילין

הוצאת המרכז האקדמי שלם

על: תומס סואל, עימות בין השקפות - המקורות האידיאולוגיים למאבקים פוליטיים, תרגום: אהרן אמיר, הוצאת המרכז האקדמי שלם, ירושלים תשס"א 2001, 278 עמודים

ספר זה על פי כותרתו אין לו דבר ועניין עם חקר המקרא או לימוד המקרא. ואולם אני, בעוונותי, בקוראי ספר עיון מכל תחום אני נגרר, ביודעין ושלא ביודעין, לחפש זיקות והשלכות למקרא ולעולמו. גם בסקירה להלן אתן ביטוי מפעם לפעם לחלק מהאסוציאציות שנתעוררו בי תוך כדי קריאת הספר. יש להודות, שהמחבר עצמו מפנה בכמה מקומות אל המקרא, אך כאילוסטרציה בלבד. 
 "למען השקפותינו נהיה מוכנים לעשות הכל, רק לא לחשוב עליהן"הוא ציטוט המופיע בראש הספר ומשמש כעין תמרור אזהרה וקריאת כיוון לקוראים. עד כדי כך?! עלול להזדעק הקורא המשכיל. ואמנם, יש באמירה פרובוקטיבית זו חומר למחשבה ואולי אף לחשבון נפש. לכאורה, עניינו של הספר הוא בחשיבה הפוליטית, אך בעצם המחבר שואף להרחיב את תפיסתו לכל תחומי המחקר והעיון.
במה דברים אמורים? תומס סואל מנסה בספרו זה להציג טענה לפיה בני האדם נחלקים לשתי קבוצות חשיבה. כל קבוצה משתייכת לקטגוריה בעלת מאפיינים קבועים, דפוסי מחשבה ועולם של אמונות וערכים. חלוקה זו, לדעת המחבר, היא עקרונית וכוללנית ללא קשר לתחום הנדון ולנושא העומד לדיון. קבוצה אחת מכונה בפיו "בעלי ההשקפה הגדורה" (להלן ה"ג) והקבוצה השנייה מכונה "בעלי ההשקפה הלא גדורה" (להלן הל"ג). אנשי קבוצת ה"ג מאמינים כי טבע האדם איננו משתנה במהלך העיתים ובמקומות השונים בעוד אנשי הל"ג סבורים כי ניתן לשנות את טבע האדם (עמ' 26). בנקודה זו עשוי הקורא המצוי לומר כי החלוקה הנ"ל היא עתיקת יומין וחופפת, במידה רבה, להבחנה בין ההשקפה כי "הכל מצוי"לבין ההשקפה ש"הרשות נתונה". אכן כן, דומני שזהו הרעיון המרכזי, אלא שהמחבר מרחיק לכת ומגיע למחוזות אשר לכאורה מנותקים לחלוטין משאלות של בחירה חופשית לעומת דטרמיניזם. 
לפי ה"ג הידע הוא בעיקרו תוצר של ניסיון. כל ההרגלים, המיומנויות והכישורים של האדם נוצרו מתוך הסתגלות לניסיון העבר וצמחו בדרך של חיסול סלקטיבי של התנהגות פחות מתאימה. בני אדם אינם בוררים באופן רציונאלי את המוצלח מהכושל, אלא שהתחרות בין מוסדות ובין חברות מוליכה להישרדות המאפיינים התרבותיים היעילים ביותר. "במערכת כללי התנהגות גלומה 'בינה'רבה יותר מאשר במחשבותיו של האדם על סביבתו" (עמ' 35). ברור שעקרון מרכזי בגישה זו הוא האבולוציה. המחלוקת בעניין זה בקרב מייצגי ה"ג היא: האם ההישרדות האבולוציונית היא הישרדות של יחידים או הישרדות של תהליכים חברתיים (עמ' 63). בעלי הל"ג, לעומת זאת, מתייחסים אל חכמת הדורות בעיקר כאשליה של עמי ארצות. כל דבר צריך להיבחן על פי אמת המידה של התבונה. אסור להחזיק במשהו רק מפני שהוא עתיק או שהתרגלנו לחשוב שהוא מקודש. כל מה שחותם הזמן טבוע בו חייב לעורר חשד יותר מאשר כבוד. כלומר, המחלוקת בין שתי השיטות היא בשאלה האם ההחלטות החברתיות הטובות ביותר יתקבלו על ידי תהליכים מערכתיים או על ידי בעלי הידע. כאן עשוי הקורא הנבון להסיק, ובמידה רבה של צדק, שה"ג מייצגת, בהכללה, את הדתיים והשמרנים שבחברה ואילו הל"ג תייצג את החילונים והליברלים. 
אין זה סוד שהמקרא מייחס חשיבות לחוכמת הדורות, להעברת המסורת מדור לדור ולכיבוד הערכים שהונחלו על ידי הקדמונים. לכאורה, יזוהה עולם המחשבה המקראי עם ה"ג. עם זאת, עקרון האבולוציה, המהווה יסוד בה"ג, עלול להיות אבן נגף עבור חלק מהציבור הדתי והשמרני. מצד אחר, הואיל ובעלי הל"ג מציבים את התבונה של הפרט כערך מרכזי, ניתן להסיק כי הם דוגלים בעקרון חופש הבחירה. רעיון חופש הבחירה מבוסס על ההנחה שהאדם באמצעות תבונתו יוכל לבחור את דרכו בחייו ולהגיע להכרעות ערכיות בעומדו בצמתים שונים בחייו. ואם כן, הרי רעיון זה תואם את אחד מעקרונות היסוד של המקרא (ראו למשל דברים ל' 15 – 20 ותפיסת "ובחרת בחיים"). נמצא ששתי הקבוצות המוצגות על פי התיאוריה של סואל יכולות להתגדר היטב בתוך עולם המקרא ולשכון זו לצד זו בחברותא.
בתחום המשפט הל"ג דורשת בית משפט אקטיביסטי ותומכת באקטיביזם שיפוטי. אם אפשר שקבוצה קטנה של מקבלי החלטות תקבע מה רצוי לציבור, זה עדיף (עמ' 64). לעומת זאת ה"ג תטען שמסוכן לכבול את ידי המחוקקים באזיקים שיפוטיים שאינם נובעים במפורש מלשון החוקה. (עמ' 46). אין צורך לומר שנושא זה ניצב היום במרכז הדיון הציבורי בארץ, על כך ניטש ויכוח סוער בעצם ימים אלה, וזו סוגיה בעלת משמעות רבה לאזרח הישראלי. מעניינת היא הערת המחבר ששתי הגישות רואות בפשיזם תוצאה הנובעת מהשקפת העולם של יריביהם! (עמ' 107).   
ה"ג מעריכה מאד את הנאמנות, הציות לחוקים ואהבת המולדת. היא מחשיבה מאד את הכלל. הל"ג רואה באדם את אזרח העולם ולכן הוא יכול להתנגד לארצו במילים ובמעשים כאשר יראה זאת לנכון. הפרט הוא העומד במרכז ההשקפה (עמ' 75 – 80). גם נקודה זו רלבנטית לאזרח הישראלי בהווה. ה"ג מנתחת ושופטת תהליכים ואילו הל"ג תשפוט תוצאות. האנלוגיה שאני חשבתי עליה, בהקשר זה של כלל ופרט וכן תהליכים ותוצאות, היא התפיסות המקראיות בדבר גמול אישי לעומת גמול קיבוצי וגמול דורות. רוצה לומר, על פי החלוקה של סואל, המקרא מבטא הן את ההשקפה של ה"ג והן את השקפת הל"ג. ואמנם המחבר עצמו נמנע מדיכוטומיה מוחלטת וסבור שיש גם דרגות ביניים, השקפות לא עקיבות והשקפות כלאיים (עמ' 87). אין תיאוריה שכל כולה גדורה או לא גדורה. להיות לא גדור באופן מוחלט פירושו להיות כל יכול וכל יודע ואת זה הרי מייחסים לאלוהים (איוב מ"ב 2 קופץ מיד לתודעת אוהבי המקרא – ד.כ.צ). ולהפך, להיות גדור באופן מוחלט פירושו להאמין שהכול נגזר מראש ואין מקום להשקפה חברתית כלשהי (עמ' 88). דומני שהקורא מוזמן לחשוב כאן על "הכל צפוי והרשות נתונה". 
האם החוקים נחקקים או מתפתחים בתהליך היסטורי הדרגתי? גם כאן קיימת מחלוקת בין שתי השיטות. לכך יש משמעות הן לגבי חוקי משה והן לגבי חוקי מוחמד ואחרים (עמ' 45, 103). גם בנקודה זו ספק אם קיים מתאם מלא בין ה"ג לבין המסורת הדתית המקובלת. 
ערכים חברתיים כמו שוויון, חירות וצדק (אשר, כידוע, רווחים במקרא – ד.כ.צ), נדונים בספר בהתאם לחלוקה המוצגת. ה"ג: התהליך הוא המדד לשפיטת הערכים. הל"ג: התוצאה היא הקובעת (עמ' 111). הוא הדין לגבי ההשקפות על הכוח. בתפיסת הל"ג מייחסים חשיבות רבה לתפקידו של הכוח בקבלת החלטות חברתיות. לפיכך הפעלה מחושבת של כוח היא יסוד מרכזי. לתבונה ולשיקול הדעת מקום מרכזי בהפעלת הכוח ובהתאם לכך ראוי לגנות הפעלת כוח מיותרת. בעלי ה"ג, לעומתם, סבורים שחלק נכבד מהאירועים האלימים הם תוצאה של תהליכים מערכתיים שאיש לא תכנן מראש ולכן אין מקום תמיד לשיפוט מוסרי. הרוע הוא דבר מובן מאליו באשר הוא טבוע בטבע האדם (עמ' 134). האם יש צורך להזכיר כאן לקורא את הביטוי המקראי "יצר לב האדם רע מנעוריו" (הביטוי מובא בעמ' 24) או לרמוז לספרות החכמה המקראית, ובעיקר לספר איוב? 
סוגיית הצדק, חשובה כידוע לכל בר דעת. שתי הקבוצות מעמידות את הצדק כראש וראשון במידותיה הטובות של החברה. עם זאת בהגדרת הצדק קיים פער של ממש בין שתי הקבוצות. הל"ג: הצדק נבחן במבחן התוצאה; ה"ג: הצדק נמדד על פי  מבחן התהליך המתקיים על מנת להוציאו לאור. כאשר אנו מגיעים לדיון בסוגיית צדק חברתי אנו נדהמים לגלות שבעלי ה"ג (אלו שלעיל הגדרנו כדתיים ושמרנים, כביכול) אינם מייחסים כל חשיבות לצדק חברתי! לדעתם מושג זה הוא חסר משמעות ואף פוגע בסופו של דבר בשלטון החוק, שהרי הוא בא להחליף את הצדק הפורמלי שהוא הצדק "האמיתי"(עמ' 186). מה היו אומרים על כך נביאי המקרא הגדולים, אני תוהה...
המחבר מסכם את דבריו כך: מקור המחלוקת בין שתי השיטות הוא בהשקפות בדבר הסיבתיות שבעולמנו. באיזו מידה כובל עקרון הסיבתיות את האדם, במידה רבה או במידה מצומצמת? שאלה גדולה שנותרה פתוחה הן בספר שלפנינו והן במקרא. ואני מרשה לעצמי לסכם: החיים מורכבים, וכשוחר מקרא אוסיף: המקרא יכול להוות מראה טובה להבנת מורכבות החיים. ספרו של סואל שכנע אותי עוד יותר ברלבנטיות של ההיגד: "הֲפָךְ בָּהּ וַהֲפָךְ בָּהּ, דְּכֹלָּא בָהּ".

מנהיגה ללא גבולות - הנרייטה סאלד

$
0
0

פרופ׳ רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

הוצאת עםעובד
אני ממליצה בחום על ספרה המרתק של פרופ׳ דבורה הכהן על הנרייטה סאלד: "מנהיגה ללא גבולות: הנרייטה סאלד, ביוגרפיה״, הוצאת עם עובד, תל אביב תשע"ט. הספר הוא שכיית חמדה לאוהבי היסטוריה יהודית בכלל והיסטוריה של נשים יהודיות, בפרט. הספר מרתק, עשיר וגדוש במידע על חיי יהודים ויהודיות בארצות הברית, באירופה ובארץ ישראל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ומאיר באור חדש את  דמותה של הנרייטה סאלד, אישה דגולה, מופלאה בחכמתה ונדיבותה, נחישותה ואומץ ליבה.
הנרייטה סאלד (1945-1860), יהודייה אמריקאית בת למשפחה רבנית של יוצאי הונגריה, שנולדה בבולטימור, בתקופה שעל נשים נאסר ללמוד לימודים גבוהים, למדה עם אביה הרב עברית הלכה ומדרש והשלימה לימודי תיכון כללי בהצטיינות והייתה לנערה היהודייה היחידה והראשונה מבין חברי הקהילה שלה ללמוד במוסד שכזה. לאחר סיום לימודיה בשנת 1877 לאחר שלא התאפשר לנשים להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה, הפכה הנרייטה, בהיותה רק בת שש עשרה שנה למורה לשפות ולמתמטיקה ב"בית הספר הפרטי לנשים של האחיות אדמס", שם לימדה במשך חמש עשרה שנים רצופות. אחרי פטירתו של אביה ב1902 עברה לניו יורק יחד עם אמה והחלה ללמוד תורה ב"בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים", שהסכים לקבלה בתנאי שתצהיר שאין בכוונתה לבקש תואר רבני. בגמר הלימודים היא הייתה לאישה הראשונה שלמדה במוסד זה.
בבית המדרש לרבנים הכירה הנרייטה סאלד את הרב פרופ'לוי גינצבורג, אשר היה צעיר ממנה ב-13 שנה אולם היה נערץ עליה כמלומד דגול בשל חכמתו בקיאותו וכישרונותיו. הם עבדו יחד על מחקרו "אגדות היהודים", שאת כרכיו הראשונים תרגמה מגרמנית לאנגלית, ערכה והשלימה בחכמתה ובחריצותה. הם התידדו ונהגו לשוחח רבות תוך כדי טיול בשבילי בית המדרש לרבנים באמריקה ובשכונת מגוריהם הסמוכה. הידידות והעבודה המשותפת והביקורים התכופים שלו בבית אמה, שם גרה, כשסעד על שולחנן מדי שבועגרמו להנרייטה סאלד להניח שידידות זו תוביל לקשר קרוב יותר שיסתיים בחתונה. אולם היא שגתה בהערכתה ופער הגילים ביניהם היה בעוכריההיא חוותה מפח נפש ושברון לב כאשר, לאחר שחזר גינצברג מביקור באירופה, הוא בישר לה כי הוא עומד להתחתן עם בחירת ליבו אותה הכיר במהלך המסע.
ביומנה כתבה:
"הוא חסר לי מאד באדינבורג. אני עדיין שבורה ורצוצה. אין לי אדם שאוכל לדבר עמו כמו שדיברתי אתו - וכך המצב גם אצלו ביחס אלי -בזאת אאמין עד סוף ימי. מדוע איפוא עשה מה שעשה? כל הזמן זה מהדהד באוזני: ׳את תתגברי על זה׳ -כאילו רצה להוסיף ׳ותזדרזי, כי לא נוח לי במצב הזה׳. אצלי זה גרוע יותר, אני הרוסה ואומללה."
הנרייטה סאלד החכמה, החרוצה, המסורה והמוכשרת הייתה כל חייה למדנית בעלת דחף אינטלקטואלי עצום, אוהבת ספרות היסטוריה ובוטניקה, יזמית חברתית ומחנכת ציונית, מייסדת "הסתדרות רפואית הדסה", חברת "ברית שלום"ופעילת ציבור, שהחלה את הטיפול בפליטים ומהגרים בארצות-הברית. סאלד, אשר עלתה בשנת 1920 לארץ-ישראל, הייתה מייסדת השירות לעבודה סוציאלית בהנהלת הוועד הלאומי, כיהנה כיו"ר ועד הבריאות הציוני, ופעלה פעילות ראשונה במעלה בייסוד "הלשכה לעליית הנוער", יחד עם שותפתה הצעירה באירופה, המורה והפעילה החברתית, רחה פראייר (1984-1892). 
שהחלה בעליית הנוער בגרמניה בשנות השלושים. הנרייטה סאלד כתבה: "נעשיתי לציונית מרגע שחשתי כי הציונות מספקת לעמי הפצוע, קרוע וזב דם, זה עמי השנוא על הכול, אידאל שבכוחו לחבוק את הכול, בלי שים לב לגישות השונות והמפולגות לגבי שאלות יהודיות אחרות" (משה סמילנסקי, "הנרייטה סאלד", עמוד 7).
ביוזמתו של ד"ר סטיבן שמואל וייז, נשיא ההסתדרות הציונית בארצות-הברית, העניק המוסד בראשו עמד תואר דוקטור לשם כבוד להנרייטה סאלד, ובכך הפך אותה לאשה הראשונה שזכתה לקבל תואר זה. בדברי ברכתו בעת הענקת התואר אמר וייז: "הנרייטה סאלד, הגדולה בנשים, הדגולה בבנות ישראל; בתו ותלמידתו של בנימין סאלד, בר אוריין ואציל נפש, אשר הקדיש שנים רבות מחייו לספרות עמנו; היא יושבת בשלב זה, הגדול בחייה, חדורת מנהיגות נבונה והקרבה ומופת של אצילות בלתי-מתפשרת, בקרב בני האלמוות העושים לחידוש חיי בני עמה בארץ-ישראל; מקרבת מכוח השראתה המוני נשים מישראל, נשות הדסה, לשירות העם והמולדת."
כאשר אביה הלך לעולמו, עמדה הנרייטה סולד על זכותה לומר 'קדיש'לזכרו, וככל הידוע לי, הייתה האשה הראשונה שעשתה זאת. במותה של הנרייטה סולד ספד לה יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, ואמר: "אם תרצה לדעת מהו מוסר היהדות -שאל וחקור במצפונה של הנרייטה סאלד. אם תרצה להכיר את המצפון הישראלי -הקשב לקולה. קול רְצוּץ קולות הר סיני מזה וקול דממה דקה של אשה רחמנייה בישראל ששמעה את בכי האימהות והילדים מדור דור. יש בה שתי מידות מנוגדות: מידת הדין ומידת הרחמים". חיים ויצמן תיאר אותה כ"אחת הנשים הדגולות ביותר שקמו לעם היהודי בדורות האחרונים". 
הנרייטה סולד, שהגיעה לארץ ישראל לראשונה בחודש אדר 1909, ייסדה והקימה בית חולים בשם ״הדסה״ שהוא שמה הנוסף של אסתר בת אביחיל גיבורת המגילה, אישה אמיצה וחכמה, הכותבת היהודייה הראשונה, עמה הזדהתה הנרייטה סולד הלמדנית האמיצה, היזמית החברתית והמחדשת.
יום פטירתה הלועזי חל היום, 13 בפברואר, אך יום פטירתה העברי, הוא א'באדר, (לפעמים בטעות רשום ל'בשבט). אך היא נפטרה לפנות ערב אחרי השקיעה. לזיכרה קבעו את יום האם ב- ל'בשבט.
ספרה המחכים והמאלף של פרופ'דבורה הכהן, הכתוב ברהיטות ונקרא כסיפור עלילה  מרתק מאיר היבטים חדשים ולא מוכרים בדמותה של הנרייטה סאלד שזכאית לתואר האישה היהודיה הציונית הגדולה בדורה.

על ספרו של סייד קשוע, גוף שני יחיד

$
0
0

שמעון בארי, סופר, משורר, עורך הפרוזה של במה חדשה

הוצאת כתר

על: סייד קשוע, גוף שני יחיד,  עריכה: דרור משעני, הוצאת כתר, ירושלים 2010

את סייד קשוע – הכרתי כקורא של הטור השבועי שפרסם בעיתון "הארץ". בקריאה זו זיהיתי את נשקו הסודי - היכולת לצחוק על חשבון עצמו ללא גבול וכך לאפשר לו לצלוב גם את כל האחרים. סייד קשוע כפי שנתגלה לי אז, היה פיליטוניסט חד קולמוס ששימש לעורך מילוי המשבצת החסרה שהשאיר לנו אפרים קישון המנוח.
במהלך כתיבת מאמר זה, עשיתי מאמץ לגלות את שורשי ההומור של סייד קשוע ולאבחן את סגנונו. חשבתי שקריאת "גוף שני יחיד"תאפשר לי השגת מטרה זו. קשוע, לא נזקק לאוצר מילים עשיר, כדי לכתוב. הראיה האנליטית המופלאה שלו מצליחה להתעלם מן הדעות הקדומות המזינות אותנו בשפע ולמוטט במילים קצרות המוטחות כאבחת גרזן - את הסטראוטיפים של הערבי ושל היהודי היושבים בארץ. דעות קדומות – מרפדות את רביצתנו במגדל השמרנות. מבודדות אותנו מסביבה מאיימת ומנעימות את ישיבתנו בביתנו – מבצרנו הנעים והנוח, גם כאשר סביבתנו החיצונית עולה בלהבות.

ה"אני"של קבוצה אתנית, הוא המצאה וירטואלית והוא מקבל את כוחו דווקא מאנרגית האנטי כלפי הקבוצה שניצבת מולו. לדוגמא: - אם אני משתייך לקבוצה אתנית כלשהי – ספק, אם יש לקבוצה שלי –"אגו קבוצתי", אולם אין ספק, שהוא נוצר כאשר קבוצה מנוגדת לקבוצה שלי יכולה לשמש לי לעיצוב קוויה של מפלצת שנואה נוראה שיכולה להפוך לשק החבטות של הקבוצה שלי. 

בשפת התחביר – גוף שני יחיד מייצג את "אתה"הנוכח. רמז אולי למרכיבים ביוגרפים. אבל הוא גם רמז להחלפת הזהויות שמתרחשת בספר. גיבורי הספר, הם אינדיבידואלים בודדים בשתי החברות היהודית והערבית על גווניה. המחבר משתדל להציגם כדמויות דרמטיות לא גרוטסקיות, אבל בתיאוריו האירוניים החודרים, הוא הופך כל אבן של צביעות חברתית וחיציו פוגעות בכל מוסכמה, כולל באורח החיים הניהיליסטי השבע, שמקיימים חלק מגיבוריו. לא השתחררתי מתחושה, שלכל אחד מהם יש נגיעה אוטוביוגרפית לפיסה מחייו של המחבר. הגיבורים מוצגים כאן, מנקודת השקפה של המחבר המתבונן בהם מלמעלה כאילו היו תיאטרון בובות. הוא מקנה להם אמינות ואובייקטיביות של גיבורי דרמה.  כשמפשיטים אותם ממעטה המוסכמות - כשהם מנוקים מההשפעה הסביבתית - הם דומים זה לזה להפליא (היהודי והערבי) - ולהפתעתנו מסוגלים אף ליצור גשר הידברות ביניהם, גם כאשר הרקע שעליו צמחו שונה לחלוטין. קשוע לא מתבייש לעשות חשבון גם עם בני עמו המצליחים. עם אותם ערבים ישראלים שאוחזים במקצועות אקדמאים מבוקשים והם "גולים בתוך ארצם". אחת הדמויות בספר, היא עורך הדין הפליליסט המצליח, טיפוס שהשיקולים לרכוש את מכונית המרצדס שלו נובעים מצורך לא רציונאלי להתנשא מעל יריבו המקצועי. את מזכירתו הוא מעסיק רק בשל היותה בת של בכיר בפת"ח  - כדי להשיג לגיטימציה בעיר המזרחית. הוא ואשתו משתייכים לחוג נוצץ של אקדמאים ערבים שמקיימים אורח חיים ראוותני ושאפתני, מתרחקים מהמטבח הביתי המסורתי ובזים לאלה שבסולם החברתי מתחתם – לקוחותיהם וחבריהם הכפריים שלא זכו להשכלה דומה. התיאור האליטיסטי כל כך נוקב וכל כך ריאלי, אבל  אינו מעורר צחוק. אם הוא יעיר משהו, זו תהיה טינתו - של מי שיזהה את עצמו עם דמויות הגיבורים.

כך, בנקודות החיכוך הרבות שנמצאות בירושלים, זו שחוברה לה... – מפוצלת ומחוברת, אבל לא בזירה השנייה – בכפרים הערביים שסגורים להשפעות המודרנה. לא בעיירה טירה – זו שמחולקת למזרחית ומערבית וליהודים וערבים. רק בירושלים - נוצרים קשרים שלא יכולים להיווצר במקומות אחרים. לנו כקוראים, מתגלה שכאשר ניתן ליצור קשר בין אישי - נקי מהשפעות סביבתיות – הוא יכול להיות חזק ומאריך ימים.

החיצים השלוחים של סייד קשוע, פוגעים בעוצמה רבה, גם כשהוא טועה. לדוגמא כאשר הוא חושב שבלשכות רווחה המשרתות אוכלוסיות ערביות העובדים הערבים בהן מתבטלים. הוא אינו יודע שנגע זה מתאים לחתך רחב יותר של אוכלוסיית העובדים הציבוריים – ללא הבדלי גזע.

קשוע, נטש כאן את הסאטירה ממאמריו השבועיים בה השתמש ככלי ניגוח חברתי ועבר לכתיבת רומן בסגנון מפשיט ריאלי וכואב שפוגע בעוצמה הרבה יותר מחיצים משוחים באירוניה. מסתבר שהוא העריך - שגם הקהל שלו עלה בדרגה ומסוגל להבין את הזרם התת קרקעי העובר בין שורות הרומן.

קשוע "זכה"להיות מוקע גם על ידי גורמים בחברה הערבית וגם על ידי גורמים בחברה היהודית. הוא מוחרם על ידי קאדים בעיירת מולדתו ומוכרז כשמאלני קיצוני בחוגי היהודים. "זכות"זו לבדה, היא בעיני אות כבוד ומדליה לסופר ישראלי ראשון ממוצא ערבי (תקנו אותי אם אני טועה).
‏‏ מבחינת התוכן, צפונות בו הפתעות, לכן אין בדעתי לקלקל את הנאת אלה שמתכננים לקרוא את הספר, רק מספר מילים. מדובר פה בפנטסיה בלתי אפשרית שמתגשמת בדרך של צירוף מקרים. תשוקה עזה של אדם להחליף את זהותו, להשיל את עורו ולהתכחש לעברו.

צר לי לספר לכם, שלא מצאתי בספר עקבות של הומור. אירוניה - כן, ציניות - בשפע וגם שנאת אדם. כאשר הערבים זוכים בה למנה גדושה - הרבה יותר מהיהודים, שאף הם מתוארים בספר ללא כחל ושרק. אני שואל את עצמי "אז למה לא צחקת?"אולי מפני שהתיאורים הם ריאליסטים עד אימה. יותר מעוררי איבה מאשר צחוק. אעיז ואומר אולי מפני שקשוע כותב בכעס ולכן לא יכול להצחיק.

קיימים בספר פגמים, שאתה מזהה בתיאורי הדמויות. כמו – חוסר הבנה לרגשיות של האהבה. אהבה לילדים, אהבה להורים. עורך הדין הפליליסט, מתייחס לילדיו – כמו אל מטרד הכרחי ולא כמו אל בני אדם קרובים. הסטודנט מטירה, מתייחס לאמו בחוסר אהבה עד איבה.

לצערי, לא הצלחתי לעמוד בניסוי שנטלתי על עצמי – הומור לא מצאתי. מצאתי פאזל של דמויות שמערכת היחסים ביניהן אמנם נפתרת בתרשים הבסיסי, אבל כשהדמויות קורמות בשר ספרותי, מתגלה חוסר העקביות של המספר במתן עומק לדמויות וביכולת להחזיק מתח עלילתי עד סוף הסיפור.

כשאתה צופה בחיים מנקודה ארכימדית, הם נראים לך עלובים ולא חשוב אם אתה עורך דין או אקדמאי עשיר מהחוץ הנוצץ, או סטודנט עני שלומד על מלגה ומרוויח פרוטות מעבודת דחק. ובגלל שהחומרנות כל כך מנוולת, אין טעם בסאטירה עם שאיפות תיקון חסרות תוחלת. עדיף לקפוץ על העגלה הנוסעת, להיאבק על מקום טוב – הטוב ביותר אם אפשר, וליהנות ממשמני הארץ.

לא הצלחתי להבין מדוע הרומן נגמר בקול ענות חלושה על אף שכל התעלומות שמקשרות בין הגיבורים בו נפתרות בהצלחה. אולי זה בגלל שהרומן יועד להפוך לסרט. ככזה, יש בו מספיק חומר נפץ חברתי להעיף כפר שלם לשמיים ואולי אף יותר.

להלן, אביא ציטוט מתוך נהמת ליבו של הגיבור הסטודנט מטירה שבשל בעיות של נקמת דם נאלץ לצאת לגלות עם אמו האלמנה ולגדול בג'לג'וליה שבה סבל מניכור ומהתעללות חבריו. וכך הוא מקלל את בני סביבתו הקרתנים:-
"אפסים מטומטמים, אילו רק הייתם יודעים את מה שאני יודע. אילו רק הייתם מבינים כיצד אתם נראים בעיני האנשים שגרים מחוץ לחורים שבהם אתם חיים. אילו רק הייתם תופסים כמה עלובים החיים שלכם שבהם אתם גאים כל כך. אם הייתה לכם טיפת מודעות למעמד שלכם, הייתם מתביישים לצאת מהבית. פסגת ההצלחה שלכם היא להיות מנהלי אתרי בנייה או לרצות את הלקוחות היהודים. אתם מעוררים בי חמלה, אתם והמכוניות הגדולות שלכם והבתים המרווחים שבניתם. לעולם לא תצליחו לחמוק מהמלכודת שלתוכה נולדתם, איש מכם לעולם לא ירחיק מעבר לגבולות הכפר שלו, ששורטטו מראש בידי אחרים. ובעיקר אתם, הגברים, נדמה לכם שאתם גברים שבגברים, לא מפחדים מדבר, שאתם יכולים להרעים בקולכם על שכונה שלמה. אתם תמצית הזבל האנושי. תמשיכו להסתובב עם כלי הנשק שלכם, תרקדו בחזה נפוח את דבקת החתונות שלכם, תתחתנו עם נשים בתולות שידעו לשמור על כבודכם ויחזקו את אשליית הגבריות שלכם. אני יודע דברים שאתם לעולם לא תדעו, אני מכיר עולמות שלעולם לא תכירו. אני נכנס למחוזות שבהם אתם והילדים שלכם לעולם תהיו לא רצויים. כן אני הבן של הזונה שלכם, אני בז לכם, לועג לכם בפרצוף. רק אני יודע כמה בדיוק אתם שווים."(שם עמ' 252).

הנאום האישי הבוטה כל כך, הוא האמירה החזקה ביותר של הספר ואין לי כל ספק שהמספר, בחר בסטודנט, כדי לומר דברים שהוא עצמו האמין ורצה לומר.

יהיו שיגידו שזו יריקה לבאר שאת מימיה שתית. אחרים יטענו שאלו פסוקי שטן. לי אין ספק – המהומה שלא פרצה אחרי הספר הזה, הוכיחה שהחיים המשותפים של ערבים וישראלים שצומחים הרחק מעיני הפוליטיקאים, חזקים ואמיצים יותר מכל חקיקה שמנסה לעצור אותם.

לסיום – למרות חולשותיו הספרותיים של הספר, אני ממליץ בחום לקרוא אותו. גם מפני שסייד קשוע הוא כשרון גדול שכתיבתו מרתקת וגם מפני שהוא ערבי שחושב כערבי ונותן לנו לקרוא את מחשבותיו בעברית.

סייד קשוע עזב את הארץ ואני מקווה שזה זמני והוא עוד ישוב. במיוחד לאור הפריחה המופלאה של דור ערביי ישראל שנקלט בכל מערכות חיינו ושולח נציגים מפוארים לתרבות העברית – לעיתונים, למדיה, לתאטרון ולקולנוע. השלב הבא יהיה התנערות של הדור הנפלא הזה ממפלגות המגזר שלו ושליחת נציגים ראויים לייצגו במפלגות הגדולות.

שירי כוכבת הזמר הערבי אום כלת׳ום

$
0
0
חגי קמרט, סופר



על: מאה שירים ועוד שיר של כוכבת הזמר הערבי אֻם כֻּלת'וּם, מהדורה שנייה, תרגם ותיעתק לעברית מן הנוסח הערבי לטיף ברטוב, הוצאה עצמית, ירושלים תשע״ב 2012

הקדמה קצרה:
זוכר אני יום אחד מימי ילדותי, בו חברי הטוב (לימים גיסי), לקח אותי לקולנוע אדיסון כדי לחוות חוויה יוצאת דופן מבחינתו ומבחינתי. היה זה סרט עם פריד אל אטרש. והרעיון היה להתבונן בתגובת הקהל. ואכן נדהמתי עד כמה הקהל הזדהה והשתתף רגשית, נפשית, עם הסרט. אם במחיאות כפיים סוערות, אם באנחות עצבות, אם בצהלות שימחה וקימה מהמקום. לגבי זו הייתה חוויה בלתי נשכחת והנגישה אותי לראשונה עם התרבות המזרחית ערבית של אותם זמנים בירושלים הקטנה.
והיום, באתי לכדי התוודעות לאחת מכוכבות הזמר הערבי, האהובה והידועה ביותר בעולם הערבי. אֻם כֻּלְת'וּם  אשר כונתה גם "כוכב המזרח”. מי לא שמע את שמה? אפשר גם את שירתה, אך המילים? ההגייה הנכונה והתרגום לעברית, את זה לא היה לנו ועוד בצורה גורפת ומרוכזת כזו. במיוחד לא לאנשים כמוני שאינם יודעים את השפה. וכאן אני מגיע למפעל החיים החשוב של מר לטיף ברטוב (מנהלי לשעבר במשרד האוצר), אשר הביא לכולנו אוצר בלום, המעלה על הכתובים את אותה שירה של הזמרת בשלושה אופנים צמודים זה לזה: בשפה הערבית, בתעתיק עברי ובתרגום עברי. וכך בעבודת נמלים, הייתי אומר, בהקפדה ובדיוק רב, לשירים רבים של הזמרת, לפי מילים ולחן של מיטב המשוררים והמלחינים. כך נוצר הספר "מאה שירים ועוד שיר  של כוכבת הזמר הערבי אם כלתום שכתב עבורנו מר לטיף ברטוב.

מר לטיף ברטוב
על הספר:
ראשית אומר שחשיבותו הרבה של הספר היא בהבאה של תרבות הפיוט והמוזיקה הערבית מצרית, לתודעת הצבר הישראלי, נדבך חשוב נוסף לפולקלור הארצישראלי ההולך ומתפתח בארצנו הקטנה. בין אם נרצה או לא נרצה, אנו חיים בשכנות קרובה עם בני דודנו הערבים. לצערי לא תמיד שורר השלום בינינו לבין מדינות ערב הסובבות לנו, בלשון המעטה, אך חשיבות רבה היא להכיר את הצד היפה התרבותי הרגשי של השכן, לרבות ובמיוחד את ההוי השירי הפיוטי של ערביי ישראל החיים כאן בתוכנו ולצידנו. ומה כמו השיר המפורסם אִנְתַ עֻמְרִי (אתה חיי), למשל, מפיה של אום כולתום כדי להביא את אותם צלילי המזרח מחד גיסא, ואת המילים המתורגמות להבנת הקורא העברי, מאידך גיסא 'אל ביתו של הקורא. 
בעיון בספר ניכרת מגמה ברורה - רוב השירים נסובים סביב הז'אנר של שירי אהבה בינו לבינה. הכתיבה פשוטה למדי ובכל זאת חובקת עולם של יצרים ורגשות. אין את הסתום הטעון פירוש שאנו מוצאים בשירה העברית, למשל. השירה הזאת היא שירת הלב המוציא את המילים בפשטות בתום ובזוך. וזה אחד הדברים המאפיינים, לטעמי, את השירה הזאת. אשר למוסיקה אף היא מתאפיינת בצלילי המזרח, מלודיה שונה עם סלסולים, ואורך שיר כמו הייתי אומר בלשון מליצית לתת לשיר לבטא את עצמו, בתוכן ובצורה, לפי רצונו ועד תום. (יכול להיות שיר שנמשך חצי שעה ויותר).
כדי לסבר את האוזן אביא כמה דוגמאות משירי משוררים מפורסמים מהספר:
אחד השירים המפורסמים ביותר בכל  הזמנים הוא השיר אִנְתַ עֻמְרִי. המילים של אַחְמַד שַפִיק כַּאמִל והלחן של המלחין הידוע מֻחַמַד עַבְּד (א)לְוַהַאבּ.


וכך נפתח השיר (בתרגום מערבית מצרית):
"עיניך החזירו אותי לימיי שחלפו
לימדו אותי להתחרט על העבר וכאביו
מה שראיתי לפני שעיניי ראו אותך 
היו חיים אבודים. איך יחשיבו אותם במניין חיי".
זהו מונולוג של ערגה ואהבה גדולה של הדוברת אל אהובה. העין המחזירה אותה לימים שחלפו שדי בעין להצביע על כך שהיו אלו ימי אהבה עם כל שיש בה לרבות הזיכרונות.  וממנו חזרה אל הראיה שלה לפני שראתה אותו.  ימי ייאוש אבודים, עד כדי שאולי יש להפחית אותם ממניין שנותיה.
דרך מוטיב העין מעלה המשורר כאב על אובדן באהבה שבינה לבינו. ועם זאת מסקרן את הקורא או השומע אך השיר להמשך. זו אכן אומנות  שהייתי קורא לה בשם "השירה הנאיבית הערבית"שירה פשוטה לכאורה אך עם עומק וראיה רחבה של החיים.
בהקדמה כותב לטיף ברטוב על הזמרת, על שירתה ועל המשוררים והמוזיקאים שחברו יחדיו בשיריה. בכל שיר מופיע כותרת עם שם השיר בערבית, תעתיק עברי שלו ותרגום שם השיר. מתחת לכך מצוינים שמות המחבר והמלחין. לכך מתווספת גם השנה שבה יצא השיר  ושם הסרט ושנת הופעתו במידה והשיר נלקח ממנו.
המחבר, לטיף ברטוב נולד בבגדאד שבעירק. למד בבית הספר התיכון בשם "שמאש"שהשפה המדוברת בו הייתה רובה ככולה ערבית. בשנת 1951 עלה לארץ. למד באוניברסיטה העברית והשתלם בתחום הכלכלה והחשבונאות. שימש בתפקידים שונים במשרד האוצר עד יציאתו לגימלאות.  התרבות הערבית השירה הערבית הן שירת חייו הצנועה והאהובה. ספריו הם על כוכבי הזמר הערבי הידועים ביותר: עבד-אל -ווהב, אום כול-תום, פריד אל אטרש ועבד-אל -חלים חאפז. הספרים כוללים את מילות כל השירים של הזמרים הללו בערבית, ועמם המלים בתעתיק עברי, וכן תרגום השירים לעברית.






שירת המגידה

$
0
0
חגית בת-אליעזר, משוררת ומבקרת שירה

הוצאת ארגמן-מיטב

על: דורית שירה ג’אן, המגיד: שירים, הוצאת ארגמן-מיטב, גני תקוה 2017, 76 עמודים

דורית ג'אן פרסמה שלושה ספרי שירה בהוצאתו של ראובן שבת, "ארגמן-מיטב"בין השנים  2017-2015. התנובה השירית הזאת משכה את תשומת לבי, והנה אני קוראת את ספרה השלישי של דורית שירה ג'אן, "המגיד". השפה ייחודית, עשירה, משלבת ביטויים מכתבי הקודש, כמו בשיר הראשון "אור זרוע": "בְּעָלְמָא דִי בְרָא כִּרְעוּתֵיה" (עמ' 13) − בארמית מתוך תפילת קדיש. 
בשיר "אמירי נפשי"הנפש המטולטלת מטה-מעלה "גַּם שַׁחְתִּי גַּם גָּבַהְתִּי מְאֹד" (עמ' 15) מדאיגה את הקורא, אשר נזהר יחד איתה, בקוראו את השורות היפות המתחרזות "נפשִי נשמֶרֶת עַד מְאֹד / רַק לֹא לִמְעֹד / נפשִי לָמְדָה לִפְסֹעַ מַעֲדַנּוֹת." (עמ' 15), ושמח שלבסוף מצבה משתפר: "רָאִיתִי אֶת הָאוֹר" (עמ' 15).
הנפש הכואבת מככבת בשירים רבים. לשיר "כמו ציפור" (עמ' 29) גישה מאוזנת: בהמשך להצגת הבעיה הוא גם מציע פתרון. השיר כתוב בגוף שני. יש בו שילוב של נקודות מבט: גם היכרות  אינטימית עם כאב נפשה וגם הוראה לקחת אחריות על מצבה ולנסות להשתחרר ממשא הכאב. כך נוצר שיר מורכב, מרובד, המערב את הקורא, מתגמל אותו.

כמו ציפור
אֵינֵךְ יְכוֹלָה לְהַאֲשִׁים אֶת כָּל 
הָעוֹלָם בִּכְאֵבַיִךְ.
גַּם לֹא אֶת אֱלֹהִים,
אִם אַתְּ מַאֲמִינָה.
גַּם לָךְ יֵשׁ חֵלֶק בַּכְּאֵב הַזֶּה
אִם אַתְּ מְמָאֶנֶת לְשַׁחְרֵר 
אֶת נַפְשֵׁךְ מִמַּשָּׂאוֹ.

השיר "נפשי יוצאת אלי"משלב בצורה יפה בין נפש לגוף. במחצית הראשונה של השיר הנפש מנסה להתעודד בכוחות עצמה: "לִהְיוֹת וְלֹא לַחֲדֹל", אך עדיין: "קַר לִי, קַר כָּעֵת" ('המגיד', עמ' 33). ואז חל המהפך: "הוּא יָבוֹא" ('המגיד', עמ' 33)  ויאמר בשפתו את גרסת העידוד שלו: "כִּי יֵשׁ חַיִּים, לָמוּת לֹא טוֹב" ('המגיד', עמ' 33). אך לא רק במילים: הוא יעניק לה קרבה גופנית מצילת חיים: "בּוֹא, הַחְיֵה אוֹתִי בֵּין הַסְּדִינִים." (עמ' 33).

נפשי יוצאת אלי 
נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֵלַי
מִתְּהוֹמוֹת קוֹרֵאת לִי
לָבוֹא לִהְיוֹת
וְלֹא לַחֲדֹל.

קַר לִי, קַר כָּעֵת,
אֵין לִי נֹחַם וְחַדְרֵי מוּגָף.
נְשִׁימָתִי הַמִּתְקַצֶּרֶת,
בְּדִידוּתִי תִּכְסַף.

תֵּכֶף הוּא יָבוֹא וְיֹאמַר:
- עֶרֶב מְהַנֶּה בַּחוּץ,
נֵצֵא אֶל הֲמוּלַת הָרְחוֹב
כִּי יֵשׁ חַיִּים, לָמוּת לֹא טוֹב.

וַאֲנִי אָשִׁיב לוֹ כָּךְ:
- קַצְתִּי בִּרְחוֹבוֹת הוֹמִים
בִּשְׁאוֹן נָשִׁים פּוֹתוֹת וּבַהֲמוּלַת הַיְּלָדִים.
בּוֹא, הַחְיֵה אוֹתִי בֵּין הַסְּדִינִים.

לשיר "בראשית" (עמ' 17) צורה ייחודית:

בְּרֵאשִׁית בָּאָה צְלוּלָה חֲשׂוּפָה 
רַכָּה נוֹגַעַת בָּעֶצֶב מְפוּיֶסֶת
פּוֹסַעַת בַּשְּׁבִיל אֶל הַנָּהָר 
נִטְהֶרֶת בְּאַדְוַת הַמַּיִם

בְּרֵאשִׁית כּוֹרֶתֶת בְּרִית עִם הַנֶּחָמָה
עָסִיס רִמּוֹן עַל שִׂפְתוֹתַי
בְּרֵאשִׁית בּּוֹרֵאת 
לְאַהֲבָה אוֹתִי

יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לְהַנְחוֹתֵנִי דָּרַךְ
לַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לִי לֶכֶת.

השיר ושמו בהחלט מתכתבים עם ראשית התורה, ואני תוהה על מיקומו בתור השיר החמישי בספר, ושמה לב שהשירים מופיעים בסדר אלפביתי של שמותיהם.
זאת בחירה מעניינת, שעוזרת למצוא שיר לפי שמו, אך זהו שיקול טכני ולא תוכני.

אדם כותב יכול לשאול את עצמו בשלב מסוים, איך הוא הפך ליוצר, ולנסות לשחזר את התהליך, את נקודת המפנה. דורית נדרשת לשאלה הזאת בשיר "המגיד", שעל שמו נקרא הספר. גם השיר העוקב "המלאך"מתאר אותו תהליך מיסטי של התערבות כוח עליון, המכונה בשמות שונים: "הַמַּגִּיד", "הַמַּלְאָךְ", "הַמְּבַשֵּׂר", "שְׂרָפִים" (עמ' 23)  השיר "המגיד"נכלל בספרה הקודם של דורית, "ציפור תכולת כנף". ועוד שירים אחדים משותפים לשני הספרים. החזרה הזאת תמוהה, והיא עלולה להקשות על מבקר או חוקר שירצה לעקוב אחר תהליך התפתחותה של המשוררת מספר לספר.

השיר "המלאך"ממוקד יותר, בהיר יותר מבין השניים. דורית חשה שנבחרה על ידי כוח עליון, שהעניק לה את סגולות השירה בביקור לילי מיסטי, המסוכם יפה בבית האחרון של השיר: 

וּבַלַּיְלָה בָּא הַמְּבַשֵּׂר
וְהֵפִיחַ בִּי נִשְׁמַת
אֱלֹהִים חַיִּים
מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ שִׁירָה
וְזָעַק
בְּשִׁירַיִךְ חֲיִי (עמ' 23)

מעניין לציין, שהמוטיב הזה מצוי בשיר "נביא"של אלכסנדר פושקין.

משוררים רבים כותבים על דור הסבים. האם יש אמינות בדבריהם? האם הנכדים מבינים את הלך הרוח של הזמנים ההם מלפני שני דורות, בקו התפר בין התרבויות?

בשיר "ביקצ'ה" (עמ' 50) דורית מצליחה ליצור דמות של סבתא רבת-ממדים, המעוררת אמפתיה.

ביקצ'ה   
סַבְתָּא סַלְחָה, לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת
אֲנִי צוֹעֶקֶת לָה וְרָצָה בְּעִקְבוֹתֶיהָ
בְּמַעֲלֶה רְחוֹב סִיוָן בַּשְּׁכוּנָה

סַבְתָּא סַלְחָה, חִזְרִי
אַבָּא לֹא יִכְעַס עָלַיִךְ יוֹתֵר
לֹא יַטִּיחַ שֶׁאַתְּ מְיֻתֶּרֶת

הַנִּיחִי אֶת הַבִּיקְצָ'ה
שִׁמְטִי אוֹתָהּ מִכְּתֵפַיִךְ
בּוֹאִי בּוֹאִי שׁוּבִי לְבֵיתֵנו
ּ
תִּרְאִי אִמָּא שִׂמְחָה
עֲצוּבָה הִיא רוֹצָה אוֹתָךְ כָּאן 
אַתְּ אִמָּא שֶׁלָּהּ
אַתְּ מְקוֹר הַבְּרָכָה
הַחִטָּה וְהַקְּדֻשָּׁה

סַבְתָּא סַלְחָה
שֶׁעָלְתָה מִן הַגָּלוּת בְּבַּגְדָּד
לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ מֵעוֹלָם
בְּגָלוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
נָהֲגָה לִנְדֹד בֵּין בָּתֵי בְּנוֹתֶיהָ
עִם בִּיקְצָ'ה עַל כְּתֵפֶיהָ
עַד יוֹם מוֹתָהּ.

הנדודים היא התנהגות אנושית שכיחה בקרב היהודים לאורך מאות השנים. רבות הן הגלויות בתולדות העם היהודי: גם ארץ ישראל היא גלות עבור העולים המבוגרים – דור המדבר המודרני. דמות הסבתא מתעלה לרמת הסמל של היהודי הנודד עם התרמיל (ביקצ'ה) על כתפיו. לנדודים צד הישרדותי – היכולת לעזוב במהירות את המקום, לפני בוא האסון. בבריחה יש חוכמת ערנות ויכולת החלטה. הסבתא הביאה בנות רבות לעולם, ועתה הדבר נותן לה זכות החלטה בביתה של מי מהן להתארח. ואם היא לא רצויה באחד הבתים, כביטוי של חולשה, היא עוזבת אותו מתוך עמדת כוח, כי בטוחה שתהיה רצויה בבית אחר. יפה בחירת השמות. סבתא סַלְחָה – סולחת על התנהגות לא נאותה כלפיה וחוזרת לאותו הבית בגמר הסבב, אמא, ששמה שִׂמְחָה עצובה, כשסבתא הגאה עוזבת כתגובה לפגיעה בה.

אני רואה בשיריה של דורית שירה ג'אן את תכונותיה של סבתה: יש לה כוח לדבר על חולשותיה, והיא עושה זאת בשפה תנ"כית-עכשווית ובגישה מיסטית-ריאליסטית.



הקורא ברכבת של 6:27 - המלצה

$
0
0
פרופ׳ עדנה אפק, חוקרת, סופרת ומשוררת

הוצאת מודן

על: ז'אן־פול דידילורן, הקורא ברכבת של 6:27,תירגם מצרפתית: ניר רצ'קובסקי. הוצאת מודן, בן שמן 2016,  134 עמודים

הספר הקורא ברכבת של 6:27 הוא מעט המחזיק (הרבה) מרובה.
חברי הטוב, דני, נתן לי את הספר הצנום הזה ואמר: ״את תהני ממנו מאד".
פעמים רבות אני מגלה שטעמי שונה מטעם הממליצים, אך לא הפעם.

גיבור הספר הוא לוקיון מץ ו"כבר שלושים ושש שנים שלוקיון מבקש להימנע מהדי הצחוקים ששמו, המתחרז עם המילים ׳מוקיון ולץ׳, מעורר”. לוּקיוֹן מֶץ סחב על כתפי התינוק שלו נטל...: את הנטייה של השם הפרטי ושם המשפחה שלו להתערבב, ולהפוך למוּקיוֹן לֵץ. משחק מילים טיפשי ואכזרי, שהידהד באוזניו מרגע שעשה את צעדיו הראשונים בחיים, ומאז לא עזב אותו (עמ׳ 1).
לוקיון הוא רווק, בעל דג זהב שעמו הוא משוחח ומחלק מחשבות ופעם בשבוע הוא מדבר עם אמו בטלפון. האיש הבודד הזה, לוקיון, עובד בגריסת ספרים. 
מקום עבודתו הוא מעין גהינום שבו "רוצחים"ספרים. המכונה שלוקיון מפעיל גורסת, טוחנת, והופכת את הספרים לעיסה וממחזרת אותם.
בניגוד לעבודתו מעיד מץ על עצמו שהוא אוהב ספרים.
"אני אוהב ספרים גם אם אני מבלה את רוב זמני בהשמדתם. הרכוש היחיד שיש לי זה דג זהב בשם רוז'ה דה ליל” (עמ׳ 132).
אגב זהו שמו של הקצין הצרפתי שכתב והלחין את ההמנון הצרפתי, המרסלייז.
במכונת הגריסה מאבד חברו וקודמו בתפקיד ג'וזפה קרמינטי את שתי רגליו שאחריהן יחפש ג'וזפה בספרים הממוחזרים. 
בכל יום אוסף לוקיון מץ דפים אחדים שניצלו מן הגריסה ומקריא אותם ללא סדר וללא היגיון כלשהו לנוסעים יחד אתו, ברכבת של 6:27. השומעים מקשיבים ואפילו נהנים.
"שאר הנוסעים התרגלו אליו ונהגו בו בכבוד מהול ברחמים, כזה ששמור למשוגעים לא מזיקים. לוקיון היה משב רוח שחילץ אותם, למשך עשרים הדקות שארכה הנסיעה, משיממון השגרה" (עמ׳ 2).
לפנינו עולם ללא סדר וללא היגיון אבל עם דפים בודדים מוצלים ומושמעים.
באחת הנסיעות ברכבת מוצא הגיבור שלנו החסן נייד. בהחסן "כתביה"של ג'ולי, פועלת ניקיון בשירותים בקניון בפריז.
לוקיון מץ יוצא לחפש את ג'ולי שבה התאהב למקרא הדברים שכתבה על עבודתה בשירותים ועל האנשים הפוקדים את השירותים ופעולות המעיים והשלפוחית שלהם.
אפשר שכאשר אתם קוראים את דברי אתם אומרים: איכס… אבל אני מבטיחה לכם שכשתקראו את הספר המקסים הזה, תגיבו אחרת. זהו ספר של עולמות תחתונים תרתי משמע, ושל חיפוש, של אהבת אדם ואהבת המילים הכתובות.
אחת המבקרות של הספר - גליה הראל דור - כתבה כך: "בטוחה שבסיום הספר תסתכלו אחרת על זה שיושב לצידכם ברכבת ובטח על המנקה של השירותים בקניון"ואני מסכימה בכל לב עם דבריה.
וכאן אעצור- לכו או נכון יותר רוצו - ותקראו את הספר המקסים הזה.
הנאה מובטחת.

Viewing all 3096 articles
Browse latest View live