ש"י איבלמן, האוניברסיטה העברית (רביבים יג)
![]()
בבמ'יא יש שני סיפורים: האחד על תלונת העם המתאווה לבשר (פס' 10-4, 13,א, 34-31), ואחד על תלונת משה שאינו יכול לשאת עוד את משא העם לבדו והאצלת הרוח על שבעים הזקנים (פס' 12-11, 17-14, 30-24ב). בתחילת עיוננו נראה שאכן מדובר בשני סיפורים שנשזרו יחדיו ואחר כך ננסה להבין את פשר העריכה: מדוע הם חוברו, מהו המבנה הספרותי החדש שנוצר ומהו המסר שלו.
24-16
פירוק - חלוקת הפרק לסיפורים שונים
לכל אחד משני הסיפורים יש סיפורים דומים בספר שמות. בפסוקים 6-4 נאמר: ’והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו: מי יאכלנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריםחנם, את
הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו‘. ובשמ'טז 2 מתוארת תלונת דומה של בני ישראל החפצים בסיר הבשר אשר היה להם במצרים: ’ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד יי בארץ מצריםבשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב’. בפס’ 36-4, כמו בפרקנו, תופסים השלו והמן מקום מרכזי. אבל הסיפורים אינם זהים. יש ביניהם הבדלים משמעותיים. למשל, התלונות אינן זהות [1] ותפקיד המן בהם הפוך - בשמ'טז המן הוא פתרון מקביל לשלו, ובבמ'יא המן הוא המניע לתלונה: ‘ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עיניו’ (פס’ 6). אבל בגלל הדמיונות ניתן לשער שיש פה שתי גרסאות שונות לאותו הסיפור. ראיה מעניינת לכך יש במזמור המתאר את קורות ישראל בתה'קו 15-9: ‘ויגער בים סוף ויחרב, ויוליכם בתהמות כמדבר. ויושיעם מיד שונא ויגאלם מיד אויב. ויכסו מים צריהם אחד מהם לא נותר. ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו. מהרו שכחו מעשיו לא חכו לעצתו. ויתאוו תאוה במדברוינסו אל בישימון. ויתן להם שאלתם וישלח רזון בנפשם’. העם ‘התאוו תאוה במדבר’ זמן קצר לאחר קריעת ים סוף ושירת הים בדומה למסופר בשמ‘ טז, ולא בשלב מאוחר של הנדודים במדבר כפי שמתואר בבמ'יא (וראו גם ראה במ'י 11). יש לציין, שהסיפור בשמ'אינו מזכיר את המילה תאווה, ושתה'קו אינו מזכיר עוד חטא מסוג זה בהמשך המזמור. תה'קו מכיר רק סיפור אחד על תאווה, שהתרחש זמן קצר אחרי צאת ישראל ממצרים. אם כן, התיאור שבתה'קו מחזק את הסברה שהסיפור בבמ'יא והסיפור בשמ'טז משקפים שתי גרסאות שונות של אותו האירוע. לסיפור תלונת משה, אשר תופס נפח של כשנים עשר פסוקים בבמ'יא, אין זכר בסיפור המקביל בשמ'טז. מכאן הגיעו חלק מהחוקרים למסקנה שסיפור תלונת משה והאצלת הרוח על שבעים הזקנים הוא הוספה על הסיפור הקיים. [2]
ומהם מקורותיה? בשמ'כד 11-9 נאמר: ’ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראלויראו את אלהי ישראל... ואל אציליבני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים‘, ובבמ'יא נאמר: ’ויאסף שבעים איש מזקני העם ויעמד אתם סביבת האהל. וירד יי בענן וידבר אליו ויאצלמן הרוח אשר עליו, ויתן על שבעים איש הזקנים. ויהי כנוח עליהם הרוח, ויתנבאו ולא יספו. וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השי מידד ותנח עלהם הרוח והמה בכתבים, ולא יצאו האהלה. ויתנבאו במחנה’. בשני הכתובים מסופר על שבעים זקנים שזוכים להתגלות, מופיע השורש אצ"ל, שמבטא את מעמדם הרוחני החדש [3], שני אנשים נוספים זוכים להתגלות: נדב ואביהוא (שמ‘ כד) ואלדד ומידד (במד‘ יא) [4], ויהושע מוזכר כמשרתו של משה (שמ'כד 9; במ'יא 28). מתוך חמש עשרה מקומות בהם יהושע מוזכר בתורה רק עוד מקום אחד, מלבד סיפורינו, מתייחס אליו כאל "משרת משה"[5].
מהאמור לעיל, מצטיירות שתי מסורות לאירוע אחד - מעשה התגלות ה'לשבעים זקני ישראל. נראה שהמסורת בבמ'יא באה לעדן מעט את התיאור המאוד מוחשי של התגלות ה'שבשמ'כד - ראייה ממשית של גופו של האל על ידי משה והזקנים. לעומת זאת, בסיפורנו מדובר רק ב"האצלת רוח"ובהתנבאות של הזקנים.
סיפור נוסף שיש לעיין בהקבלה שלו לבמ'יא הוא הסיפור בשמ'יח - עצת יתרו למשה. בשני המקומות מתואר הקושי של משה לשאת את משא העם לבדו. בשמ'יח 18 כאשר יתרו מבקר את דרך פעולתו של משה בשפיטת העם לבדו הוא אומר לו כך: "נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". הפתרון שיתרו מציע הוא האצלת סמכותו של משה על אנשים נוספים מלבדו: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ" (22). בבמ'יא 14 משה מעלה באותו ניסוח כמעט את אותה בעיה שיתרו הזכיר: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי". בהמשך לכך, הפתרון שה'מציע הוא דומה למה שהציע יתרו – האצלת סמכותו של משה על אנשים נוספים: "וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם; וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם, וְלֹא-תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (17).
כאשר קוראים את סיפור קברות התאווה בתוך הקשרו אנו מוצאים עוד פרט מעניין. בסמיכות לסיפורנו מופיע סיפור הפרידה מחותן [6] משה בבמ'י 32-29. גם בין תיאורים אלה ניתן למצוא כמה מקבילות לשוניות. למשל, השורש טו"ב חוזר בשני התיאורים. כמו כן, ישנו קשר מילולי: "וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל אַרְצוֹ" (שמ'יח 27), ובסגנון דומה: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי.."(במ'י 30). ראינו אפוא, שבהקבלה לשמ'יח, גם בבמ'י-יא מופיע חותן משה בסמיכות לסיפור האצלת סמכות משה. גם כאן יש לשער שמונחות לפנינו שתי מסורות לאירוע אחד.
מכל זה ניתן להבין שסיפור קברות התאווה מורכב מכמה מסורות שונות: א. סיפור התאווה לבשר ב. האצלת הרוח על שבעים הזקנים ג. הפתרון לחוסר היכולת של משה לשאת את משא העם. ניתן אף לראות שכאשר מחלקים את הפרק לפי שני הנושאים המרכזיים שלו מקבלים שני סיפורים רציפים שעומדים כמעט לחלוטין בפני עצמם [7]:
א. העם המתאווה לבשר: פס' 10-4, 13, 24-16א, 34-31
ב. תלונת משה והאצלת הרוח על שבעים הזקנים: 12-11, 17-14, 30-24ב [8]
לאחר שהשוינו את במ'יא למקבילות בשמות, והראנו שניתן לחלקו לשני סיפורים רציפים, נראה לי שאפשר להכריע כעת באופן די משכנע, שבמ'יא הוא תוצאה של עריכה אשר שזרה שתי מסורות יחד (ואולי אף יותר) לכדי סיפור אחד.
"הרכבה" - ניתוח ספרותי של מעשה העורך
אל לנו להסתפק בחלוקה למקורות ובאמירה שלפנינו מעשה עורך. עלינו לשאול את עצמנו על טיב העריכה - מהו הסיפור החדש שנוצר מחיבור שתי המסורות? מה עניינו ומגמתו? למה בחר מי שבחר לשזור שני סיפורים אלה יחדיו?
כאשר בוחנים מחדש את היחידה מתגלה שהמסורות שדובר בהן מתאחדות לכדי יחידה מסודרת. יש בה מילים מנחות, מקבילות וניגודים ספרותיים. כפי שנראה, מאפיינים אלה מהווים דבק ספרותי בין החלקים השונים של הסיפור, הם שהופכים אותו לחיבור מהודק, ואף יוצקים לתוכו משמעות חדשה.
השורש אסף [9] מופיע שבע פעמים לאורך היחידה (פס' 32,30,24,22,16,4). שלוש מהיקרויותיו מצויות בסיפור תלונת משה והאצלת הרוח על שבעים הזקנים, וארבע האחרות - בסיפור המתאווים [10].
שבע פעמים [11] חוזרת גם המילה: 'מחנה' (פס’ 32,31,30,27,26,9). גם כאן מוצאים יחס דומה במספר ההיקרויות בשני הסיפורים - שלוש בסיפור המתאווים וארבע בסיפור האצלת הרוח על שבעים הזקנים.
המילים המנחות הללו מהוות מעין 'חישוק סגנוני' [12] בין הסיפורים השונים שמקשר אותם [13].
המילים מנחות הללו יוצקות לכתוב תוכן ומשמעות. השורש אס"פ מופיע בתחילת סיפורנו בהקשר להמון המתאווים לבשר: "וְהָאסַפְסֻףאֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר"(4). 'אספסף'הינה מילה יחידאית במקרא והיא גזורה מהשורש אס"פ (ישנה הכפלה של עי"ן ולמ"ד השורש). פירוש המילה לא ברור לגמרי, אך על פי ההקשר, נראה לי שיש לומר שמדובר בקבוצה מצומצמת בתוך העם [14]. לעומת זאת, מוצאים את השורש בהקשר חיובי "וַיֶּאֱסֹףשִׁבְעִים אִישׁ, מִזִּקְנֵי הָעָם, וַיַּעֲמֵד אֹתָם, סְבִיבֹת הָאֹהֶל". נוצר אפוא ניגוד בין האסיפה השלילית של המתאווים לבשר בסיפור האחד, לבין האסיפה החיובית של שבעים הזקנים המתנבאים סביב אוהל מועד בסיפור השני. שתי הקבוצות (האספסף והזקנים) הן של שכבות מובילות בעם. האספסף גורר את העם לבכות על מר גורלו, והזקנים נושאים בנטל ההנהגה עם משה.
תופעה דומה מתגלה במילה המנחה השניה - 'מחנה'. היא משחקת תפקיד ספרותי כפול במכלול של הסיפור. בתיאור איסוף השלו בפס' 32 כתוב כך: "וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו--הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה.". בנוסף, המילה מודגשת בתיאור ההתנבאות של אלדד ומידד בפס' 26: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶהשֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ, וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים, וְלֹא יָצְאוּ, הָאֹהֱלָה; וַיִּתְנַבְּאוּ, בַּמַּחֲנֶה".
'מחנה'הוא המקום הפיזי בו יושבים בני ישראל ובמקומות רבים בתורה הוא ניגוד למקום אחר - לאהל מועד. דוגמא מובהקת לניגוד הזה יש בשמ'לג. לאחר שהעם חוטאים בחטא העגל מתוארת אחת ההשלכות החמורות - הוצאת אהל מועד אל מחוץ למחנה: "וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶלוְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּש ׁיי, יֵצֵא אֶל-אֹהֶלמוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" (שמ'לג 7). משה יוצר הפרדה מוחלטת בין שני האזורים ובכך מגביר את המתח שביניהם. ניתוח זה מקבל משנה תוקף בסיפורנו, כאשר אל מול השלו הנאסף "סביבת המחנה" (32) עומדים הזקנים המתנבאים "סְבִיבֹת הָאֹהֶל" (24). ניגוד זה מתקיים גם בתיאורם של אלדד ומידד המתנבאים במחנה (26). במחנה, ולא באהל כמו שאר הזקנים.
למחנה יש משמעות נוספת. ‘מחנה’ - המקום בו יושב העם - הוא גם מטונימיה: מילה אשר מייצגת את העם עצמו. למשל: "וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶהוְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת" (במ'ד 5). "בנסע המחנה", כלומר: בנסע העם.
ניתן כעת להשוות בין הפסוקים שראינו לעיל על אלדד ומידד המתנבאים במחנהועל העם האוסף שלו "סביבת המחנה". אם מקודם למדנו שהזקנים מובאים בתור ניגוד לאספסף, נראה לי שכעת ניתן לומר שאלדד ומידד מובאים בסיפור כניגוד לעם. התיאור של העם הבוכה זוכה למירב תשומת הלב. האספסף - הקבוצה שלפי המתואר הציתה את ההתרחשות, לא זוכה להתייחסות מצד משה או מצד ה'. יחס דומה מתקיים גם בין הזקנים לבין אלדד ומידד. אלדד ומידד הם הנושא המרכזי של הסיפור, לא שבעים הזקנים. אלדד ומידד מוצגים בסיפור כעדיפים על הזקנים. על שבעים הזקנים נאמר: "וְיָרַדְתִּי, וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם, וְאָצַלְתִּי מִן-הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ, וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם" (17) - על הזקנים מואצלת רוחו של משה. לעומת זאת על אלדד ומידד נאמר: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ" (26) – הרוח אינה רוחו של משה, אלא היא רוח ה'. העדיפות של אלדד ומידד מקבלת משנה תוקף בתגובה של משה ליהושע, אשר דורש ממשה לעצור את ההתנבאות מחוץ למחנה: "וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו--וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יי, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְי אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם" (29-28). פסוקים אלה מגבירים את המתח הספרותי שהזכרנו בין אלדד ומידד המתנבאים ובין העם המתאווים.
בהקשר זה, יש להזכיר את המתח שבין בשר ורוח [16]. המילה 'בשר'מוזכרת שמונה פעמים בסיפור העם המתאווים, והמילה 'רוח'מופיעה חמש פעמים בסיפורם של שבעים הזקנים ואלדד ומידד [17]. על אף שמקובל לייחס את המתח שבין בשר ורוח לאפלטון, צירוף זה כבר מופיע במקרא. הרוח במקרא היא זאת שמחיה את הבשר. כך מופיע לדוגמא בבר'ו 17: "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּיםמִתַּחַת הַשָּׁמָיִם". הצירוף אף מופיע בתור ניגוד של ממש ביש'לא 3:"וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל, וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ".
גם בסיפורנו מופיע ניגוד זה. מצד אחד, ישנו עם כפוי טובה המתאווה לבשר. בכי העם על הבשר הוא שמביא למשבר מנהיגותי מפתיע וחסר תקדים אצל משה- גדול מנהיגי ישראל: "לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה: כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי. וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי,הָרְגֵנִי נָא הָרֹג--אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי" (15-14). מצד שני נמצאים שבעים הזקנים, ומעליהם אלדד ומידד החפצים ברוח. לא בכדי, משה דוחה את דברי יהושע: "כלאם", ומאמץ את המעשה של אלדד ומידד בשני ידיים: "וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יי, נְבִיאִים--כִּי-יִתֵּן יְי אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם!".אלדד ומידד פורצים את גבולות אהל מועד ומביאים את רוח ה'גם אל המחנה. בכך, הם מהווים בעיני משה אלטרנטיבה ראויה למחנה ישראל התאב לבשר.
סיכום
לסיכום, בחלק הראשון הגענו למסקנה שסיפור קברות התאווה בבמ'יא מורכב מכמה סיפורים שונים. ראינו כיצד מסורות שונות בתוך המקרא (בעיקר מספר שמות) נשזרו זו בתוך זו לכדי יחידה חדשה. ראינו כיצד העורך המקראי במעשה אומן יצר מהם מארג ספרותי אחיד, חדש ובעל משמעות. זאת למדנו דרך עיון במילים המנחות, שמהוות דבק ספרותי בין הקטעים השונים, ודרך הניגודים הספרותיים שבין הסיפורים השונים. באמצעות החיבור בין סיפור תאוות הבשר של העם ובין סיפור האצלת הרוח על הזקנים ועל אלדד ומידד, מבטא העורך שני מסרים חשובים הקשורים זה בזה: הראשון- השאיפה לרוח ה'היא האלטרנטיבה הראויה לתאוות הבשר הנמוכה והחומרית. המסר השני (והלא פחות חשוב) – מקומה של רוח ה'איננה מוגבל לתוך התחום המצומצם של אהל מועד. רוח ה'אינה נחלתם של יחידי סגולה - כל אחד ואחד בקרב המחנה זכאי לחלק ברוח ה'. התנאי היחיד הוא, שעל האדם להסיר מעליו את התאוות הנמוכות, ולאפשר לרוח ה'לבוא בבשרו.
"וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ:" (יואל ג 1)
הערות
1 ראה מאמרו של א'אהוביה, 'המקנא אתה לי?', עמ' 232.
2 ראה י'אבישור, סיפור קברות התאווה , עמ' 72.
3 יש הסבורים שדובר במעמד פוליטי. ראה ב'הלוי, 'אדני משה כלאם', עמ' 81.
4 גורלם הפוך: נדב ואביהוא, המקריבים אש זרה, מתים על כך (וי'י 7-1) ואלדד ומידד, המתנבאים מחוץ למחנה, זוכים להערכה מאת משה.
5 שמ'לג 11: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". מעניין מאוד להשוות תיאור זה לסיפורנו. יהושע מתואר בתור מי שלא יצא מהאוהל. תיאור זה מתחבר לאפיון של יהושע בסיפורנו – יהושע יוצא כנגד אלדד ומידד המתנבאים במחנה. המחנה כפי שהוא משתקף בתורה הוא במידה רבה האנטיתזה של האוהל. ראה לקמן, עמ' 5-4 וי'קויפמן, תולדות האמונה, עמ' 75-74.
6 בפסוק זה הוא לא מכונה יתרו - "חֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה" (במ'י 9)
7 ראה נספח, עמ' 7.
8 י'אבישור מציע חלוקה מעט שונה. ראה, סיפור קברות התאווה , עמ' 72.
9 ראה, א'סמט, 'מנהיגות במשבר', עמ' 171.
10 לפי החלוקה לסיפורים שחילקנו לעיל.
11 איני סבור שיש לייחס חשיבות וסמליות רבה למספר הספציפי של ההופעות – שבע. כפי שאיני מאמין שהמחבר חישב את הגימטריה של כל מילה, כך איני מאמין שהוא טרח לספור מילים. מבחינה ספרותית, די לי בלציין שישנה מילה שחוזרת על עצמה באופן חריג. לצורך העניין, גם אם היו שש או שמונה הופעות (ואכן מצאנו חזרות מסוג זה במקרא) הייתי מגדיר אותן כמילים מנחות. השווה למ"ד קאסוטו, בראשית, עמ' 8-7, ולא'סמט, מנהיגות במשבר', עמ' 171.
12 א'סמט, שם.
13 יש לציין גם את השורש עי"נ שחוזר שש פעמים לאורך היחידה. גם הוא מופיע בשני הסיפורים.
14 אנו מבינים זאת ע"פ המשך הפסוק בו מתואר שבני ישראל שבוכים בעקבות האספסף. השווה, י'בלאו, 'והאספסף', עמ' 74, וכמו כן, רש"י על הפסוק.
15 גם במובן ההלכתי יש בתורה הפרדה ברורה בין המחנה לאהל. ראה למשל: וי'יז 5-3.
16 ראה, א'סמט, 'מנהיגות במשבר', עמ' 182.
17 ופעם נוספת במשמעות שונה בסיפור המתאווים (31).
ביבליוגרפיה
י'אבישור, סיפור קברות התאווה = י'אבישור, סיפור קברות התאווה, אנציקלופדיית עולם התנ"ך- במדבר, עמ' 74-72 | |
א' אהוביה, 'המקנא את הלי?'= א'אהוביה, 'ויאמר לו משה: המקנא אתה לי?', בית מקרא לד (תשמ"ט), עמ' 235-231 | |
י'בלאו, 'והאספסף'=י'בלאו, 'והאספסף', אנציקלופדית עולם התנ"ך- במדבר, עמ'74 | |
ב' הלוי, 'אדני משה כלאם'=ב'הלוי, אדני משה כלאם, בית מקרא טו (תש"ל), עמ' 94-77 | |
א'סמט, 'מנהיגות במשבר'=א'סמט, 'מנהיגות במשבר', עיונים בפרשת השבוע כרך ב, תל-אביב (תש"ס), עמ' 177-165 | |
מ"ד קאסוטו, בראשית=מ"ד קאסוטו, פירוש על ספר בראשית5, ירושלים (תשכ"ט), עמ' 8-7 | |
י'קויפמן, תולדות האמונה=י'קויפמן, תולדות האמונה הישראלית כרך ב, ירושלים (תש"ב), עמ' 75-74 | |
רש"י=רש"י על התורה, מקראות גדולות מהדורת הכתר, רמת גן (תשע"ב) |
.jpg)
