Quantcast
Channel: ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך
Viewing all 3142 articles
Browse latest View live

לעברית המקראית ולעברית המודרנית יש אותו ד.נ.א.

$
0
0
ד"ר אילן אבקסיס, מכללת גורדון והאוניברסיטה הפתוחה

צודקים בעלי המאמר הטוענים כי ישנו הבדל בין שפת המקרא לעברית בת ימנו. תחיית השפה העברית אינה תחיית השפה המקראית. אליעזר בן יהודה וממשיכיו השתמשו בשפת המקרא כבסיס, שעליו בנו את השפה המודרנית.
ברגע שנוצרה מסה קריטית של אנשים שעברית היא שפת אמם – השפה החלה להשתנות אך בכיוון מסוים ומוגדר. אוצר המילים הבסיסי (מים, לחם, יד... עליו נוספו מילים שהזמן גרמן כלווין או מחשב) עומד על תילו, וחוקי הדקדוק הבסיסיים עומדים על תילם (שרש ומשקל). ברור שהעברית בת ימנו ספגה לתוכה השפעות משפות רבות ומגוונות (אוצר מילים ומבנים). בדיוק כמו העברית המקראית ולשון חכמים, אגב.
טבעה של שפה חיה היא שיש ומילים מאבדות את משמעותן הראשונית, ונטענות במשמעות חדשה. שתי דוגמאות בנות זמננו: למילה 'חבלן'הייתה בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה משמעות שלילית של טרוריסט., אולם משמעות זו נזנחה (לטובת 'מחבל'), ומשמעות של 'מפרק פצצות'נטענה לתוכה. הביטוי 'חבל על הזמן', שהחל את דרכו כתיאור של 'בזבוז זמן', הפך ל'דבר איכותי ביותר'. שפות שונות או התפתחות טבעית של השפה?  
לשפה המקראית ולשפה המודרנית אותו ד.נ.א. כמו אדם, המשתנה במהלך חייו. מפתח שרירים, מצולק בצלקות, משנה תסרוקות וצובע שערו, מגדל זקן, מסיר את התוספתן (ו'ההיפוך, נניח), נחשף לשמש ומקבל נמשים ועוד. אבל עדיין זה אותו אדם.
הרתיעה מהמקרא נובעת מכמה גורמים, והשפה הוא אחד הפחותים שבהם. כשהקראתי לבנותיי הקטנות את סיפורי בראשית ושמות ישירות מהמקרא, הן לא ידעו שזו 'שפה קשה'והבינו את העלילה. הן התקשו במקומות שגם פרשנים מתקשים בהם...

עברית של מקרא - (לא) רחוקה היא ממך

$
0
0
פרופ'משה ציפור, אוניברסיטת בר-אילן

לאה יקרה,
הנה כמה הרהורים לא מסודרים למקרא הבלוג.

אינני יודע איך ניתן להשיב את לב הציבור בכללו אל התנ"ך, כשם שלא קל להשיב את לבו אל נושאים ותחומים אחרים שהיו בעינינו בגדר ערכים (מסעות "מים אל ים", ברגל, ולינה על הרצפה בבית ספר; מוסיקה קלאסית; קריאה בכלל). אני זוכר שבהיותי בן 15 קראנו בשקיקה את דרויאנוב מכאן ואת עגנון מכאן (זו לא חכמה; למדתי בישיבה עם לימודי תיכון), שוחחנו וכתבנו זה לזה מכתבים בלשון עגנונית ועם שיבוצים מלשון התנ"ך. הידע שלנו בדקדוק עברי ובתחביר היה רב; היינו - כל הכיתה - ברמה כזו, שהיינו יכולים לנקד למשוררים את שיריהם ללא שגיאות. אחד משעשועינו היה לנקד את לוחות המודעות ברחוב, לעתים בצורה ליצנית. וכך למשל, הייתה פרסומת לסרט בשם "מלך בָּנָיו יוֹרֵק". דומני שספרי הקריאה שלנו היו רוויים ידע של ממש, גם אם היו אלה מן הסוגה המכונה ספרות טיסה, להעברת זמן.

עכשיו יש סוגים שונים של אוריינות, תקשוב, גאדג'טים, דיגיטאליזם ושאר חידושים, והבורות חוגגת. בוגרי תיכון ובעלי תואר אקדמי, המתקשים לכתוב משפט שלם ובהיר, וללא שגיאות כתיב מחפירות. הנוער עושה הכול בצורה תזזיתית - מסרונים, למשל, הכול קצר מאוד. דרכי הוראה שפעלו יפה בעבר אינן פועלות עתה. אני חושב, שלדור הזה צריך אורך השיעור להיות 20 דקות ולא יותר.
אין לי הצעות לפתרון. אבל יש לי הערה ביחס להצעה שהועלתה. אני בשום פנים לא אתן לתלמיד לקרוא בשיעור  בקול את הטקסט. ולא רק טקסט מקראי. אני עצמי קורא את הטקסט, תוך הקפדה מלאה על שווא נע (ראוי היה לומר: 'מניע') ונח, קמץ קטן, מלעיל ומלרע (אני נוהג לספר איך אחרי שהרב דורש על מצוות "והגדת לבנך"אני מעיר לו שאין בכלל בתורה מצווה כזו; ועל תמיהתו אני מסביר: לא נאמר "והגדת" (מלעיל) אלא "והגדת" (מלרע) ואני מסביר מה ההבדל), ואף מוסיף עוד כמה דוגמאות; אני מקפיד על הפסקה במקומות הנכונים ועל אינטונציה מתאימה (על גבול התיאטרליות) - והנה הקריאה עצמה כבר פירשה והבהירה את הטקסט! ואם יש צורך, אני מבליע אחרי מילה או ביטוי מילת הבהרה. ואז לשון המקרא אינה נשמעת כל כך רחוקה וזרה. רק לאחר מכן אני מרשה לתלמיד לצטט מתוך הטקסט, שוב - מתוך הקפדה שיקרא נכון, וגם יקפיד על ציטוט החלק הדרוש מן הפסוק שיתחיל במילה הנכונה, ואף יסיים במילה הנכונה. אולי בדרך זו לשון המקרא לא תהיה בגדר שפה "זרה".

בברכה, 

משה צפור

תגובות למאמרם של צוקרמן והולצמן

$
0
0
לפניכם אשכול ראשוןשל תגובות למאמרם של צוקרמן והולצמן, 'חג ההגנה לישראל: על הוראת תנ"ך ולשון בישראל'. התגובות עוסקות בסוגיות הקשר או אי הקשר שבין העברית בת זמננו לעברית המקראית, ועל ההשלכות - אם ישנן - להוראת המקרא בבתי הספר. 











לדוד

$
0
0
ד"ר ברוך רבינוביץ, אוניברסיטת חיפה

לדוד
דוד

האם תשמע אולי דוד,
מבעד לשנים וערפילי הזמן,
את הלמות המלחמה
שכבר ימים רבים ניטשת?

שוב אויב בפלשת -
אויב המייחל לאובדננו -
אויב שלא מבחין
בין ילד ללוחם.

הסכת דוד המלך
לשעטת הנועזים,
נותנים נפשם הם
למען כי עמך יהיה בין החיים.

אתה השלמת המלאכה -
ללא פקפוק ורתע -
מול גאון סרנים שמורשתם
במרחקי כרתים.

ידעת להנעים לילות במזמורים,
ידעת להפיח שביב תקווה על בואך
בעם של נדכאים, ידעת לנטוע בליבנו
חלום על מדינה גאה.

עתה הרעף עלינו מרוח גבורתך
למען נשכיל מול פני המלחמה,
עתה למדנו שוב את סוד התעוזה,
עתה השב אלינו את ברק תהילתך.


הלכה מורתי לעולמה

$
0
0
הָלְכָה מוֹרָתִי לְעוֹלָמָהּ
           יצחק מאיר

הָלְכָה מוֹרָתִי לְעוֹלָמָהּ,
הָלְכָהּ לַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הִיא בָּאָה.
לְשָם הִיא שָׁבָה  וְשָׁם הִיא עַכְשָׁו 
מוֹרָתִי בִּמְעוֹנָהּ, עוֹלָמִים.
בֵּין עוֹלָמָהּ  לְבֵין עוֹלָמָהּ 
הָיְתָה מוֹרָתִי בְּעוֹלָמִי וּבְעוֹלַם
הַרְבֵּה יְלָדִים וְהַרְבֵּה יְלָדוֹת
שֶׁנִּקְרוּ עַל  דַּרְכָּהּ הַקְּצָרָה מִשֵּׂאת 
בֵּין עוֹלָמָהּ אֲשֶׁר מִמִנּוּ הִיא בָּאָה 
לְבֵין עוֹלָמָהּ שֶׁהִמְתִּין לְשׁוּבָהּ. 
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

אֵינֶנִּי זוֹכֵר מַה לָּמַדְתִּי מִפִּיהָ;
לָמַדְתִּי הַכֹּלֹ, לֹא זֶה וְעוֹד זֶה,
לֹא מַה שֶּׁשּׁוֹזְרִים וּמוֹנִים וּפוֹרְטִים.
הַכֹּל זֶה הָאוֹת הָאַחָת, הַקּוֹבַעַת 
שְׁקוּפָה כִּרְסִיס אֵגֶל טַל יַהֲלוֹמִי
אוֹתָהּ שֶׁעוֹשָׂה הֲבָרוֹת עִם הַדַּעַת 
אוֹתָהּ שֶׁכְּתוּבָה רַק בֵּינָהּ לְבֵינִי,
אוּלַי .
וְאוּלַי  לֹא הָיָה עוֹלָמִי 
נִפְתָּח לִרְוָחָה לְנַחֲלֵי עוֹלָמָהּ
לוּלֵי נָתַן לִי אֵלִי אֶת הָאוֹת
שֶׁבּוֹ הִצְפִּין אֶת הַהֵד הָעוֹנֶה לְהֵדוֹ
שֶׁל מַנְעוּל הַסְּתָרִים לְגַנָּהּ הַנָּעוּל
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אֲפִלּוּ.
זֶה כָּךְ הַמּוֹרִים שֶׁמּוֹצְאִים תַּלְמִידִים
שֶׁמּוֹצְאִים מוֹרִים שֶׁאֵינָם מְלַמְּדִים
אֶלָּא אֶת דִּקְדּוּק הָאוֹת הָאַחָת
שֶׁאֵין לָהּ דִּקְדּוּק זוּלָתִי הַדִּקְדּוּק
 שֶׁנָּתַן לִשְׁנֵיהֶם אֱלוֹהִים.
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

כָּרוּ אֶת קִבְרָהּ בְּהָרֵי הַגִּלְבּוֹעַ,
רָם וְרָחוֹק מִן הָעִיר אֲשֶׁר בָּהּ טָוְתָה
בַּשְּׁתִי וּבָעֶרֶב שֶׁלָּהּ אֶת חַיֶּיהָ.
כָּכָה צִוְּתָה.
הַמָּקוֹם שָׁם, גָּבוֹהַּ,
הָיָה מְקוֹם- כָּל-רְכוּשָׁהּ.
הִיא הָיְתָה חֲסוּכָה מִבָּנִים,
זֶה הִדְמִיעַ אוֹתָהּ בִּלְבָבָהּ בִּנְעוּרֶיהָ,
הָיָה לִשְׁכוֹל בַּחֲצִי יָמֶיהָ,
וּבְזִקְנוּתָהּ  –  הַשְׁלָמָה לְמַפְרֵעַ.
וְאָז בָּהִלּוּךְ הַשָּׁקֵט הַזֶּה
עַל רְצִיף הַיָּמִים הַנִּגְמָר לוֹ תָּמִיד
אָמְרָה הִיא לְאִישָׁהּ וְאִישָׁהּ אָמַר לָהּ
נַעֲלֶה עַל הָהָר
וְנִבְנֶה שָׁמָה בַּיִת
לַחֲסוּכֵי אַהֲבַת אָב וָאֵם
שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם לְבֵינֵינוּ נִימֵי 
קִשּׁוּרִים כָּלְשֶהֶם, שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים
תַּוֵּי פְּנֵיהֶם, אִישׁוֹנֵי עֵינֵיהֶם,
וְאֶת קוֹלוֹתֵיהֶם מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ
וְכָל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִקַּח עִם לֶכְתֵּנוּ
מִכָּאן לַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו שָׁם נָשׁוּב
יִהְיֶה  לַיְלָדִים
 וּלְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ
לִנְשֹׁם בְּאָזְנֵיהֶם 'אֲהוּבִים'.
וְכַאֲשֶׁר
הֵם יִשְׁמְעוּ וְהֵם יַאֲמִינוּ 
נִשְׁכַּב וְנִשְׁתֹּק כָּאן בֵּינוֹת לַסְּלָעִים.
כָּךְ הָיָה.

מוֹרָתִי בִּקְהַל תַּלְמִידֶיהָ
יָדְעָה אֶת כָּל אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתֵיהֶם
אֶחָד אֶל אֶחָד, לִפְנַי וְלִפְנִים,
אֲבָל מוֹרָתִי לֹא חָיְתָה בַּעֲבוּרָם.
מוֹרָתִי חָיְתָה בַּעֲבוּר מוֹרוּתָהּ
וּמֵתָה בִּמְלֹא הֶעְדֵּר הוֹרוּתָהּ
שְׁלֵמָה כְּבַזֶּלֶת הָהָר.
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

מְעַטִּים מִשֵּׂאת הָיוּ הַיָּמִים 
שֶׁעָשְׂתָה מוֹרָתִי בְּעוֹלָמֵנוּ הַזֶּה.
עַל פִּי הַבְּרִיּוֹת הֶאֱרִיכָה יָמִים
כִּי זֶה כָּךְ הַבְּרִיּוֹת,
אִם זָקַנְתָּ תִּשְׁכַּחְנָה
כִּי אֵין בַּזְּמַן שֶׁאֵין לוֹ רֵאשִׁית 
וְאַחֲרִית חַיִּים אֲרֻכִּים בִּכְלָל
וְאֵין בַּנִּמְצָא מִי שֶׁמֵת שְׂבַע יָמִים 
אֶלָּא מוּל הַמֵּת שֶׁכָּבָה בְּפִתְאוֹם
וּבַמֶּה זֶה נֶחְשָׁב?
סִפַּרְתִּי לְמִי מֵרֵעַי כִּי נָטַלְתִּי 
שָׁעָה יוֹם אֶחָד וְהָלַכְתִּי אֶל בֵּית
מוֹרָתִי, שֶׁהָיְתָה לְאַלְמָנָה, לְבַקְּרָהּ,
וְהוּא לְתֻמּוֹ הִתְמִיהַּ מִיָּד
פִּלְאֵי פְּלָאִים, הִיא עוֹד בַּחַיִּים?
מָתַי נִסְתַּלְּקָה מוֹרָתִי מֵחַיָּיו?
מוֹרִים לֹא מֵתִים יוֹם אֶחָד.
הֵם חַיִּים לִפְעָמִים רַק שָׁעָה.
לִפְעָמִים הֵם חַיִּים שָׁנָה אוֹ אַרְבַּע,
לְעִתִּים יוֹתֵר, עַד שֶׁשְּׁמָם נִשְׁכָּח
וְאוֹבֵד בֵּין שׁוּרוֹת הַסִּפּוּר הַנִּמְחָק
שֶׁל הַתְּמוֹל הַשִּׁלְשׁוֹם הַדּוֹהִים עַל הַגְּוִיל
אֲשֶׁר בּוֹ כְּתוּבִים דִּבְרֵי הַיָּמִים,
אוֹתָם הַמּוֹרִים כָּךְ, אוֹתָם הֵם עַצְמָם
אֵינָם מֵתִים יוֹם אֶחָד
וְיֵשׁ מוֹרִים שֶׁחַיִּים לְעוֹלָם
וְאֵינָם
מֵתִים גַּם אַחֲרֵי בּוֹא מוֹתָם.
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

חַדְרָהּ הָיָה אוֹר.
לֹא הָיְתָה בּו זִקְנה.
סְפָרִים. קְרִיאָה, לֹא עִיּוּן, פִּסְלוֹנִים
מֵאֵי וּמִשָּם בִּמְסוֹף מַסָּעוֹת
שֶׁכְּבָר תַּמּוּ מִזְּמַן.
תְּמוּנוֹת אֲחָדוֹת,
כִּתַּת יְלָדִים, הִיא בָּרֹאשׁ, צְעִירָה,
נְטִיעוֹת טוּ בִּשְׁבָט, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָּה,
אַחָת הוּא וְהִיא מְטַיְּלִים עַל הַחוֹף
וְהָרוּחַ אָבִיב בִּשְׂעָרָהּ.
קַנְקַן מַהְבִּיל. שְׁנֵי סְפָלִים לְבָנִים
עַל מַגָּשׁ, קַעֲרַת עֻגִּיּוֹת קְטַנָּה.
יוֹשֶׁבֶת. מוֹזֶגֶת. צָמִיד מֻכְסָף
עַל פֶּרֶק יָדָהּ הָרוֹעֶדֶת קִמְעָה,
צוֹחֶקֶת אוֹמֶרֶת אֲנִי זְקֵנָה,
לֹא נוֹרָא, שְׂמֵחָה שֶׁבָּאתָ הֵנָּה 
פֵּרוּשׁ לְ'גִּילוּ בִּרְעָדָה'.
שְׁטֻיּוֹת. סַפֵּר מַה קּוֹרֶה.
אִשְׁתְּךָ, שְׁלוֹמָהּ. בְּנוֹתֶיךָ, שְׁלוֹמָן,
מַה לָּמְדוּ מֶה הָיוּ, לְמִי הֵן נִשְּׂאוּ,
כְּבָר יָלְדוּ לְךָ נְכָדִים, יָפֶה.
בָּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם.
תֵּדַע הֲלֹא כֵן
לְבָרֵךְ אֶת הַשֵׁם,
גַּם אַתָּה כְּבָר אֵינְךָ
לֹא יֶלֶד לֹא נַעַר לֹא עֶלֶם יַלְדִּי...
לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, מֶה הָיִיתִי אוֹמֵר
'הָפוּךְ עַל הָפוּך  הִנָּךְ כֹּה מְשֻׁעֲשַׁעַת
כֹּה מְשֻׁעֲשַׁעַת הִנָּךְ מוֹרָתִי...' ?
לֵאָה? תְּמוּנָה. לֹא תַּכִּיר. כְּנֶגְדָּהּ
תְּמוּנָה בְּטִיּוּל הַכִּתָּה בְּתָשָׁ'ח.
שָׂרָה. הִנֵּה פָּנֶיהָ כִּתְמוֹל,
וּתְמוֹל כְּבָר חָלַף לוֹ מִזְּמַן וְאֵין כְּלוּם
הַיּוֹם הַדּוֹמֶה כְּהוּא זֶה לָאֶתְמוֹל. 
גִּדְעוֹן. הוּא רוֹפֵא. הִנֵּה הוּא וּבָנָיו
וְאִשְׁתּוֹ. בְּבֵיתוֹ בִּנְיוּ יוֹרְק כִּמְדֻמֶּה.
פִּרְחָח. כְּמוֹ זֶה שֶׁשָּכַחְתִּי אֶת שְׁמוֹ
וְסָלַחְתִּי גַּם לוֹ, מָתוֹק, וְנוֹכֵל.
הֲדַסָּה. נֶאֱמָנָה. בָּאָה כָּל שָׁנָה.
כּוֹתֶבֶת לְיוֹם הוּלַדְתִּי. הֲתֵדַע
אֵינֶנִּי מוֹנָה כַּמָּה מִכְתָּבִים
שֶׁכָּתְבָה לִי לְיוֹם הוּלַדְתִּי שְׁמוּרִים
עִמִּי פֶּן אֵדַע 
כִּי זָקַנְתִּי מְאוֹד  וְסוֹד שֶׁכָּזֶה
אֵין אָדָם מְגַלֶּה אֶלָּא בְּשָעָה
שֶׁאֵין שׁוֹלְחִים עוֹד לְיוֹם הוּלַדְתּוֹ 
מִכְתָּב
כִּי אֵינֶנּוּ 
וְגַם הֲדַסֶּה
לֹא שׁוֹלַחַת יוֹתֵר 
שׁוּם מִכְתָּב.
שָׁתַקְתִּי.
אָמְרָה אֲנִי עֲיֵפָה.
דִּבַּרְנוּ הַרְבֵּה עַל מַה שֶּׁהָיָה
וַאֲפִלּוּ עַל מַה שֶׁיִּהְיֶה.
לֵךְ לְשָׁלוֹם.
לֹא קַמְתִּי מִיָּד.
לֹא דִּבַּרְנוּ בִּכְלָל.
לּא עַל מַה שֶּׁהָיָה
לֹא עַל מַה שֶּׁיִּהְיֶה
וְאָמַרְנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. 
מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

הָלַכְתִּי לִי אָז בָּרְחוֹב וְהִבַּטְתִּי סְבִיבִי,
הָעוֹלָם עוֹד הָיָה עוֹלָמִי 
אַךְ כְּבָר לֹא הָיָה עוֹלָמָהּ.
הִיא הָלְכָה
מִמֶּנּוּ בְּטֶרֶם תָּמוּת
וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי אֶצְלָהּ אֶלָּא
לְרֶגַע קָסוּם שֶׁל פְּרִידָה
שֶׁאֵין בּוֹ דָּבָר שֶׁאֵינֶנּוּ דּוֹמֶה 
לְכָל הָרְגָעִים שֶׁהָיוּ וְנוֹתְרוּ
כְּמוֹ הַטִּפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם יוֹרֵד
שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן  וְלוּ אַחָת שֶׁאֵינָהּ
דּוֹמָה לְכָל הַטִּפּוֹת זוּלָתָהּ.

הִיא הָלְכָה לְפָנַי תְּמִירָה. לְבוּשָׁה
כֻּתֹּנֶת שֶׁל קַיִץ פְּשׁוּטָה וּצְנוּעָה,
חֲצָאִית בְּהִירָה, סַנְדָּלִים שְׁחוֹרִים,
פָּנִים שֶׁל עֵינַיִם טוֹבוֹת וּלְסָתוֹת
נְחוּשׁוֹת וּשְׂפָתַיִם דַּקּוֹת נְכוֹנוֹת 
לִשְׁתֹּק וְלוֹמַר וְלִרְמֹז וּלְצַפּוֹת
לַדִּבּוּר שֶׁמִּמּוּל בְטֶרֶם תִּהְיֶינָה
נָעוֹת בִּקְלִילוּת נִנּוֹחָה וּבְטוּחָה.

הִיא לֹא בָּאָה מִכָּאן. הִיא הָיְתָה אַגָּדָה.
אָמְרוּ כִּי הָיְתָה
קְצִינָה בְּחֵילוֹ שֶׁל הוֹד מַלְכוּתוֹ
וְנִצְּחָה לְבַדָּהּ מִלְחָמוֹת אֲלוּמוֹת.
לֹא כֵן, אָמְרוּ , מֵהֹדּוּ בָּאָה
לְשָׁם בָּרְחָה מֵאֵיזוֹ עֲיָרָה
שֶׁבָּהּ הָיְתָה לִצְנִינִים כִּי הָיְתָה חֲכָמָה
יוֹתֵר מִכָּל לַמְדָנֵי הַשּׁוּרָה.
אֲחֵרִים סִפְּרוּ כִּי הִיא סוֹד, וְאֵין אִישׁ 
בָּעוֹלָם יוֹדֵעַ מֵאַיִן בֵּיתָהּ
וְאָבִיהָ נָסִיךְ וְאִמָּהּ בַּת מַלְכָּה
מִזֶּרַע  מַלְכוּת בֵּית דָּוִיד שֶׁאָבְדוּ
בְּיַעַר אֶחָד שֶׁבָּהֶם הִסְתַּתְּרוּ
בַּיּוֹם בּוֹ נוֹדַע  כִּי הָיוּ יְהוּדִים.

הִיא הָלְכָה לְפָנַי בָּרְחוֹב הַהוּא
וְכָל הַכִּתָּה הָלְכָה גַּם הִיא 
סָמוּךְ אַחֲרֶיהָ וַאֲנִי גַּם אֲנִי
הָלַכְתִּי עִמָּהּ בְּתוֹכָהּ
וְקָשַבְתִּי הֵיטֵב לְמַה שֶּׁאָמְרָה 
וְאֵינֶנִּי זוֹכֵר, חַיַּי, מָה אָמְרָה,
אַחָת רַק אֶזְכֹּר 
כִּי אֵין בָּעוֹלָם
מוֹרָה שֶׁהָיְתָה מוֹרָה כְּמוֹתָהּ
וּלְבוּשָׁהּ כִּלְבוּשָׁהּ 
וּפָנֶיהָ כִּפְנֵי
פָּנֶיהָ שֶׁלָּהּ 
וְקוֹלָהּ כְּקוֹלָהּ
וּמַה שֶּׁאָמְרָה 
לֹא אָמְרוּ מֵעוֹלָם 
וְעַד הָעוֹלָם 
פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

כוכב יאיר 15.08.08
טו באב התשס'ח

הניקוד: הדסה שפירא, טירת-צבי (בני-ברק), 
שאת יסודותיו הניחה בה המורה תְּהִלָּה
"שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ".

יצחק, חן-חן על  שפתחת לפניי שער, לאחר נעילת שער; היטב היטבת להחיות את דמותה!
אתמול בעת שהפטרנו בישעיהו מ"ט, ראיתיה ניצבת מולנו, נועצת את עיניה החודרות, וקול הנביא עולה מגרונה
: "התשכח אשה עוּלָהּ מֵרחם בן-בטנה, גם-אלה תשכחנה, ואנכי לא אשכחך".
בכנס הבנות לפני כמה שנים, כשקומץ תלמידות התקבץ סביבה, סיפרה על נסיבות איבודה את פרי בטנה, ורמזה על סיבת אי אימוצם
ואתה שלום, וביתך שלום!
ממתינים לאישורך על קבלתך 'מכתבנו'. 
בידידות, הדסה













חג ההגנה לישראל: על הוראת תנ"ך ולשון בישראל

$
0
0
ד"ר גתית הולצמן, מכללת לוינסקי לחינוך, ופרופ'גלעד צוקרמן, אוניברסיטת אדלייד, אוסטרליה*

בשנת 1544 פנה המלומד הקתולי פאולוס אמיליוס במכתב אל פטרונו, המזרחן הנוצרי החשוב יוהןהחומש ביידישאותה הוציא לאור אמיליוס הסביר זה האחרון את הסיבות אשר הניעו אותו לשקוד על  הדפסת הנוסח היידי של התורה. אמיליוס הסביר כי בניגוד לסברה הרווחת בקרב הנוצרים, הרי היהודים אינם שולטים בשפה העברית כלל ועיקר. הם אמנם נוהגים לקרוא בספרי התורה הכתובים עברית אולם היות וזו אינה שגורה על לשונם הרי לאמיתו של דבר אינם מבינים את נוסח הכתוב. וכך כתב אמיליוס בעברית צחה:

אלברכט וידמאנסטטר. במכתב אשר נדפס בהקדמת מהדורת
רבים מהנוצרים כגון אנשי צרפת ואנשי אשכנז כמוך שלא ראו מעולם שום יהודי - סבורים שיהודים הנקראים עבריים כלם מדברים בלשון עברי ... וזה לא יתכן כי פיהם מעיד עליהם כי לא נמצא אחד מני אלף שיוכל לדבר לשון העברי כדינו, ובפרט הנשים והעלמות והילדים ורבים מעמי הארצות עד אין מספר שלא יוכלו לדבר מאומה בלשון עברי...ושכחו הלשון עד היום הזה ולא מדברים כלם. כי בכל הארצות אשר נתפזרו שמה - הלשון ההיא מדברים. כמו האלה אשר גלו לארץ אשכנז מדברים בלשון אשכנז, ואשר גלו לאיטליא מדברים בלשון איטליא, וכן כולם לארץ אשר גלו שמה - הלשון ההיא מדברים....ולפי שתורת משה עיקר אמונותיהם ורובם אינם מבינים לשונם - לקחתי ספר זה לפני אשר הוא דבר חדש אצלם שמעולם לא ראיתי בדפוס באופן זה, השתדלתי להוציא אותו לאור למען ירוץ קורא בו.
אמיליוס הסביר אם כן כי מהדורתו נועדה לסייע ליהודים, שכן על אף העובדה כי התורה משמשת בסיס לאמונתם הרי למעשה אינם מסוגלים להבין את הכתוב בה. עדותו המעניינת של אמיליוס המסיח לפי תומו יכולה להוות משקל שכנגד להשקפה המובעת חדשות לבקרים לפיה השפה העברית אשר לכאורה  קמה לתחייה בראשית המאה העשרים היתה למעשה תמיד חיה ומדוברת, וכי נערך בה שימוש פעיל ורציף לאורך שנות הגלות הארוכות. דובריה של השקפה זאת מביאים לראיה יצירות כתובות עברית שנתחברו בין המאה השנייה לספירה ועד למאה התשע-עשרה בבבל ומרוקו, ספרד ומצרים, צרפת, איטליה, אשכנז ועוד. כמו כן מאתרים הללו מקרים מתועדים של דיבור עברי מן המאה השנייה עד למאה התשע-עשרה. ואולם דבריו הנוקבים של אמיליוס חושפים את המצב לאשורו, דהיינו את היותה של העברית שפה בלתי מובנת לרובו ומניינו של בני העם היהודי בארצות גלותו השונות. אכן, ככל שנביא ראיות לנאומים, דרשות ושיחות שנערכו בעברית, אין ולו דוגמה אחת להיותה של השפה העברית שפת אמו של מי מאותם דוברים מוכשרים. זירת קיומה של העברית בשנות הגלות היתה איפוא הספֵרה הגברית, הציבורית והלמדנית ולפיכך ניתן לאפיין אותה כלינגואה פרנקה (Lingua Franca)  משכילה של העולם היהודי, אך בשום אופן לא כלשון חיה ותוססת המסבירה את לידת השפה העברית המדוברת בראשית המאה העשרים.
ויכוח זה אינו תיאורטי ולמדני גרידא, שכן ההשקפה הגורסת כי העברית מעולם לא מתה שנייה בתפוצתה רק לסברה הפופולרית לפיה השפה המדוברת כיום בישראל איננה אלא שפת התנ"ך אשר קמה לתחייה מן המתים בראשית המאה העשרים הודות למפעל החלוצי והחשוב של אליעזר בן-יהודה ואחרים. שתי סברות אלה סותרות זו את זו, שכן לפי התיאוריה הראשונה העברית מעולם לא פסקה מלהתקיים כשפה חיה, בעוד שעל פי השנייה העברית לא התקיימה כלל כשפה חיה במשך שנות הגלותוכך יכלו גואליה להשיבה לחיים בלי שניכרו בה שיני הזמן. ואולם למרבה הפלא - שתי הסברות הסותרות מתבססות על הנחת יסוד משותפת, והיא הקביעה כי העברית המקראית והישראלית העכשווית הן ביסודן שפה אחת, וכי הן חולקות אותו אוצר מילים בסיסי ופועלות על פי אותם חוקי דקדוק. העובדה כי הן הגורסים כי העברית הייתה שפה מתה אשר קמה לתחיה והן הגורסים כי העברית לא מתה מעולם מצביעים פה אחד על קיומה של זיקה מהותית ודומיננטית בין העברית המקראית לבין הישראלית העכשווית מעוררת חשש כבד כי אין מדובר במסקנה מדעית אובייקטיבית, אלא במסקנה המושפעת מאידיאולוגיה אחת אשר מונחת בבסיס התיאוריות השונות. אותה אידיאולוגיה היא הרצון לטשטש את המשמעות התרבותית והלשונית האדירה של פער בן 1,750 שנים, הלוא הן השנים שחלפו בין המאה השנייה לספירה בה חדלה העברית מלשמש לשון דיבור, לבין סוף המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים.
כשל תיאורטי רב-מערכתי זה אחראי לבעיות מעשיות קשות הבאות לידי ביטוי בולט ותכוף בציבוריות הישראלית. אחת מבעיות אלה אשר נדונה באופן תדיר ומחזורי בשיח הציבורי היא סוגיית הניכור שחש הציבור הישראלי כלפי התנ"ך ובורותו המתמשכת בנושא, וזאת על אף העובדה כי מערכת החינוך מקצה שעות אין ספור להוראת התנ"ך. זה עתה נודע כי משרד החינוך מתעתד להשקיע עשרות מיליוני שקלים במיזמים שונים, כגון הפקת תוכניות טלויזיה, שימוש ברשתות חברתיות ואף "רתימת דמויות מוכרות להפצת 'טעימה יומית'"מפרקי התנ"ך – כל זאת מתוך מטרה "להביא לשינוי תודעתי במעמדו של ספר הספרים: להפוך את הלימוד לנגיש ואטרקטיבי...ל'טרנד'"– כפי שנכתב במסמך רשמי של משרד החינוך. הוראת התנ"ך שבה ונדונה לאחרונה במאמרים ובמכתבים למערכת אשר נדפסו בעיתון הארץ, ופולמוס עז ניטש באשר לדרך המיטבית להוראת מקצוע נכבד זה. בצד דיון בסוגיית הוראת ביקורת המקרא, עולמו של המזרח הקדום, דרכי עיצוב הפרוזה והשירה המקראית – צפה ועולה שאלת הניכור שחשים התלמידים כלפי ספרי המקרא, ועולה התהייה כיצד לצמצם את  הפער בין עולמם העכשווי לתנ"ך הקדמוני. במאמר שנתפרסם בתאריך 1.8.14 שאל דורון קורן: "איך לחזור ולהתאהב בתנ"ך"והשיב:
יש תשובה פשוטה להפתיע לשאלה איך להאהיב מחדש את התנ"ך על תלמידי ישראל. מין פטנט קטן מדהים ביעילותו שמערכת החינוך שלנו זנחה מזמן וחייבים לחזור אליו: לקרוא את התנ"ך בקול, להקריא אותו. לא בפני התלמידים, על ידי התלמידים! שהם עצמם יקריאו את הפסוקים, והטעם העברי האלוהי יעבור דרך שפתיהם והגייתם המדוייקת…כן, זו התשובה: קריאה בקול של פסוקי התנ"ך על ידי התלמידים עצמם…רק אז, כששיעורי התנ"ך יתבססו על הקראה מדויקת, יתבטל מעיקרו מה שמכונה בטעות 'מכשול השפה המקראית'.
כאמור לעיל, עצם השאלה, ואף התשובה הניתנת לעיל, מועלות לעיתים קרובות בשיח הציבורי הישראלי. רבים מן המתייחסים לשפל בו מצויים לימודי התנ"ך נוטים להתרפק על עבר אידיאלי, נוסטלגי ומוטעה, בו ילדי ישראל שוטטו בשבילי הארץ כשספר התנ"ך בידם, קראו בו בהנאה, הפנימו את רעיונותיו ושלטו בלשונו. כתמונת ראי לעבר זה מציבים המטיפים בשער את בני הנוער של ימינו אשר הסתייגותם מלימוד התנ"ך נתפסת כמשקפת עצלנות, חוסר כשירות לשונית, ורתיעה כוללת מעניינים שברוח. אולם יש להעמיד דברים על דיוקם ולציין כי המציאות המשברית מלווה את הוראת התנ"ך מזה עשרות בשנים. עוד בשנת 1953 כתב המורה לתנ"ך מאיר בלוך: "אין ספר-המקרא מקובל על הנוער, אין הנוער לומד אותו וקורא בו להנאתו, לכל היותר הוא עוסק בו כדי לעמוד בבחינות הבגרות. עובדה זו אומרת דרשני: מה מקור המשבר? ומה הדרך לתיקון המצב?"פרופ'יאירה אמית אשר היתה מופקדת שנים רבות על הכשרת המורים למקרא באוניברסיטת תל-אביב ועמדה בראש הועדה אשר מונתה על ידי משרד החינוך לשם הכנת תוכנית הלימודים במקצוע זה קבעה כי הטענה שבעבר אהבו ללמוד מקרא איננה אלא "מיתוס שבימינו הפך לנוסטלגיה פתטית". היא הוסיפה שיש לחקור את נסיבות היווצרותו של מיתוס זה וכשהיא מגבה את דבריה בעדויות לרוב ציינה: "למעשה לא היו דברים מעולם, ובעצם הרוב אף פעם לא אהב ללמוד תנ"ך". (ראו: יאירה אמית, עלייתה ונפילתה של אימפריית המקרא בחינוך הישראלי, תכנית הלימודים תשס"ג (2003) – מבט לאחור ומבט לפנים, אבן יהודה: רכס, 2010). ד"ר בן ציון מוסינזון (1878 - 1942)  אשר היה מראשוני מורי התנ"ך בארץ ישראל ומנהלה של הגימנסיה הרצליה, התייחס כבר בשנת 1910 לקושי בהוראת התנ"ך לבני הנעורים: 
אחת השאלות היותר קשות והיותר סבוכות של החינוך העברי היא, בלי ספק, שאלת לימוד התנ"ך בבית הספר. מצד אחד מתבררת יותר ויותר הנחיצות להביא את "ספר הספרים"לתוך בית הספר לא רק בתור ספר-עזר ללימוד הלשון, הדת או דברי הימים, כי אם להניחו בייסוד החינוך של הדור הצעיר; ומהצד השני מתפתחת ההכרה, כי כמו שהוא אין הספר הזה יכול להינתן בידי ילדים, לא לפי צורתו ולא לפי תוכנו.
עיקרי דברי מוסינזון חוזרים ונשנים בכתבי רבים וטובים אשר דנו בהוראת התנ"ך בישראל. דבריהם מתאפיינים בתחושת תסכול חריפה הנובעת מהכרה בחשיבות התנ"ך בהיותו מונח בתשתית הדת היהודית, התנועה הציונית והתרבות המערבית כולה מחד גיסא, לעומת הכישלון המתמשך המאפיין את הוראתו מאידך גיסא. לשיטתנו, הכשל המרכזי המלווה את הוראת התנ"ך במאה השנים האחרונות נובע מחוסר התייחסות ומודעות מספקות לעובדה כי השפה בה הוא כתוב – העברית, והשפה בה הוא נלמד – הישראלית העכשווית – הן שפות נבדלות. הבלשנים המודעים לכך, ובהם ראשוני וגדולי הבלשנים הישראלים, אינם עוסקים בהוראת התנ"ך, ואילו מי שמופקדים על הוראת התנ"ך בפועל– אינם ערים דיים לפער המהותי והעקרוני בין שתי הלשונות. חיים רוזן אשר זכה בפרס ישראל לבלשנות בשנת 1978 תיאר בספרו העברית שלנו (תשט"ז) את תכונות השפה המודרנית אותה כינה 'עברית ישראלית'. הוא התמודד עם אלה אשר סירבו להכיר בקיומה של שפה זו והסביר כי סירובם נובע מקושי פסיכולוגי להכיר בפער שבין הלשון המודרנית לבין לשון המקרא: "חוששים שעל ידי מתן הכרה לעובדות הקיימות של העברית ישראלית... יהפכו את אוצר הלשון המקראית ואת דרכיה לדבר המצריך לימוד ויהפכו את הגישה לתכניו של המקרא לדבר הדורש הכשרה לשונית מוקדמת". רוזן הזהיר כי טמינת הראש בחול בסוגיה זאת אינה מביאה כל תועלת וקבע כי יש לטפח את הזיקה למקרא תוך התגברות על "שקר קדוש"לפיו אנו דוברים את העברית המקראית. דברים נכוחים אלה נכתבו לפני למעלה מחמישים שנה, ולמרות זאת ילדים ישראלים עדיין עוברים "שטיפת מוח"הכופה עליהם להאמין כי התנ"ך נכתב בשפת אמם. 
המשבר בהוראת התנ"ך בישראל נידון גם בספרה של איריס יניב: "מניכור לדיאלוג, הוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי העל-יסודי" (2012). יניב מנתה סיבות שונות למשבר זה ובין היתר התעכבה על הקשיים הנובעים מזרותה של לשון התנ"ך. עבודתה מבוססת על דיאלוג ממושך עם מורים המלמדים תנ"ך בפועל, ומדברי המורים מסתבר כי דווקא העובדה כי אין אומרים לתלמידים בפירוש כי התנ"ך כתוב בשפה זרה גורמת להעצמת הקושי עימו הם ומוריהם נאלצים להתמודד. המורים ממשילים זאת למצב בו התלמידים ידרשו לקרוא טקסט אנגלי, ללא שיוסבר להם כי מדובר בטקסט שאינו כתוב בשפת אמם וללא כל הכשרה לשונית מוקדמת! דוגמא מרהיבה לפער העצום בין שפת התלמידים לשפת התנ"ך נמצאת בדברי מורה המספר כי במענה לשאלה מדוע נרצח גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן ענה אחד התלמידים: "הוא היה פחדן. הוכחה: בן אחיקם בן שפן". 
אולם מה היא למעשה שפת אימם של מרבית ילדי ישראל, ומדוע נוטים לזהות בין שפה זאת לשפת המקרא? התשובות לשאלות אלה נמצאות במחקריהם של גלעד צוקרמן וחיים כהן. בספרו ישראלית שפה יפה הסביר צוקרמן כי השפה המדוברת כיום בישראל היא שפה היברידית חדשה אותה ראוי לכנות ישראלית. הישראלית היא שפה הודו-אירופית, כמו גם שפה שמית; מצב זה נוצר בתהליך שניתן לכנותו 'הכלאה לשונית'. הישראלית היא מרובת הורים: דובריה מדברים שפה המבוססת הן על שפת האם של מחיי השפה (יידיש), הן על עברית ספרותית לתקופותיה. העברית התמידה כשפה ספרותית וליטורגית חשובה ביותר במשך הדורות ואף השפיעה רבות על הישראלית. הכשל הבסיסי הטמון בתיאוריות הבלשניות שנזכרו לעיל מצוי אפוא בכך שעיונם בשפה המדוברת בישראל מעניק משקל מכריע למקורות השמיים של השפה, דהיינו למורפולוגיה ולאוצר המילים שלה. המינוח הבלשני העדכני מבחין בין רכיביהשפה לבין המבניםשלה. רכיבי המורפולוגיה של הישראלית (צורנים דוגמת שורש, בניין ומשקל) ואוצר המילים הבסיסי שלה – רובם שמיים. לעומת זאת המבנים שבשפה (הפונטיקה, הפונולוגיה, התחביר, דרכי השיח, הסמנטיקה, האסוציאציות, הקונוטציות) ורוח השפה של הישראלית הם בעיקרם אירופיים. יתר על כן, הכלי החשוב ביותר בחקר הישראלית הוא "עקרון החפיפה": ככל שמאפיין לשוני קיים בשפות תורמות רבות יותר, כך גדֵל הסיכוי שהוא יחדור לשפה המתהווה. מהפכנותו של העיקרון הזה נעוצה בעובדה שהוא נוגד את 'אילן היוחסין', כלי חשוב בבלשנות היסטורית אשר יכול להשתמע ממנו כי לכל שפה יש הורה אחד בלבד. הישראלית היא לשון מרובת הורים, וכל מאפיין לשוני בה צריך להיות מוסבר על רקע כל השפות אשר השפיעו עליה. לעברית (הקלאסית) וליידיש, התורמות העיקריות לשפה הישראלית, מתלוות תורמות רבות נוספות: רוסית, פולנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, לדינו, ערבית, טורקית. הישראלית איננה רק מרובת רבדים ומשלבים, אלא גם מרובת מקורות (יונקת מלשונות רבות ומגוונות). המפעל הציוני השיב לחיים במודע שפה עתיקה – שפה אשר מותה כשפת אם נקבע במאה השנייה לספירה, אך התעוררותה לחיים נעשתה תוך כדי הכלאה עם שפות האם של מחיי השפה. 
קבענו לעיל כי כשל אידיאולוגי פגם במחקר המדעי ובהוראת התנ"ך ותרם לזיהוי שגוי של העברית המקראית עם הישראלית העכשווית. אולם גורם נוסף השפיע על זיהוי שגוי זה והוא אוצר המילים המשותף בחלקו לשתי השפות.  הכל יודעים כי יש במקרא מילים 'קשות'או ביטויים ופרקים שאינם קלים להבנה, ברם מרבית לומדי המקרא אינם מודעים לכך כי גם למילים המוכרות להם היטב נודעת משמעות שונה בתכלית בלשון המקרא. בהקשר זה כתב פרופ'חיים כהן מאוניברסיטת בן-גוריון, אשר הלך בדרכו של פרופ'משה הלד: "ידוע שמילים מסוימות בלשון המקרא משמשות בעברית המדוברת במשמעות שמקורה בפרשנות מוטעה [...] במקרים לא מועטים השימוש בעברית החדשה נקבע מלכתחילה על סמך פירוש נפוץ אבל מוטעה שיוחס למילה בעברית מקראית." (מחקרים בלשון יא-יב תשס"ט). כהן חיבר סדרת מחקרים המוכיחה באופן מפורט את קביעתו. להלן נתייחס לדיונו בשורש 'פסח'. כהן בחן את משמעותו של פועל זה בשמות פרק יב וציין כי מובנו המקובל הוא 'דילג', אף כי חז"ל הציעו לו פירושים נוספים כגון 'לרחם'ו'להגן'. כהן הסביר כי מקור הפירוש 'דילג'הוא פירוש רש"י לשמות יב, יג בו קבע באורח החלטי: "ואני אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה". כהן ציין כי רש"י פירש 'פסיחה'במובן 'דילוג'על סמך הביטוי "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ" (ישעיהו לה, ו) ואולם פירוש זה מחמיץ את פשט הפסוק המובן היטב על פי הקשרו: "המסר הברור של הקשר זה הוא שהפיסח ידלג כאיל רק כאשר העיוור יראה, החירש ישמע והאילם ישיר, כלומר ביום ישועת ה'". כהן קבע כי המפתח להבנת הפועל 'פסח'בשמות יב טמון בישעיהו פרק לא, ה, פסוק בו מופיע הפועל 'פסח'כפועל נרדף ל'הגן'. כהן סיכם כי לשרש 'פסח'שתי משמעויות במקרא: 'צלע', וכן 'הגן'. הוא קבע כי בכל הנוגע לחג הפסח מתפקד פועל זה במשמעות השנייה, וכי להבנה זאת יש השלכות חשובות על הבנת האופן בו הציל ה'את עמו. כהן הדגיש: "אין לתרגם חג הפסח Passover  אלא Holiday of Divine Protection"ואנו מציעים: חג ההגנה לישראל.
לפני 470 שנים קבע פאולוס אמיליוס כי בניגוד לסברה המקובלת היהודים אינם דוברים עברית וכי ידיעת שפה זאת נשתכחה מהם כליל. היות וידע כי אמונתם מבוססת על תורת משה שאת לשונה אינם מבינים, טרח והדפיס עבורם את נוסח התורה בשפת היידיש השגורה על לשונם. במפנה המאה העשרים התהוותה בארץ ישראל שפה היברידית חדשה, הישראלית, והיא, ולא העברית העתיקה, היא השפה המדוברת בישראל מאז ועד ימינו אלה. יוזמות כגון זו של אמיליוס לתרגום התנ"ך ללשון המדוברת מצויות גם כיום ועלינו לשבח את כל מי ששם נפשו בכפו ועוסק במלאכה קשה זאת. הדרך להכרת התנ"ך, לימודו ואף אהבתו תיסלל אך ורק על אדני האמת המפוכחת המכירה בפער המהותי בין לשונו ללשוננו. גשר הנבנה על גבי נהר תוך התעלמות מחוקי הפיזיקה ומעקרונות ההנדסה – סופו להתמוטט ולגבות מחיר דמים כבד. גשר רוחני היוצר קשר מדומה בין המאה העשרים למאה השנייה לספירה תוך התעלמות ממשקלן התרבותי של 1750 שנות קיום שבתווך – קורס אף הוא, וגובה מחיר חברתי ונפשי בל ישוער. לטובת עתידה של הוראת התנ"ך בארצנו יש צורך דחוף להתעלות מעל לאידיאולוגיה (ואולי אף מעל לצדקנות ולהתחסדות) של משרד החינוך ושל האקדמיה ללשון העברית, שני מוסדות אשר לגבי דידם הישראלים מדברים בשפת התנ"ך. מסמך רשמי של משרד החינוך המתלבט בנוגע לדרכים להפוך את התנ"ך ל"אטרקטיבי וטרנדי"ומציע לשם כך שימוש "בטכנולוגיה ודיגיטציה", וכל זאת תוך התעלמות מן הפער הלשוני בין השפה הישראלית לעברית המקראית - מעורר גיחוך ועצב גם יחד. יש לשנות את הגישה מן היסוד: לא עוד "מה שלא הולך בכוח, ילך בעוד יותר כוח", ואף לא שימוש בידוענים וברשתות חברתיות, אלא: לימוד תנ"ך כפי שמלמדים שפה זרה. לכל הפחות צריך ללמדו מתוך ידיעה והבנה ששפתו אינה השפה אותה אנו מדברים. בפרפרזה על הנאמר במקרא (שמות יט, כד-כה) יש לומר למורה הישראלי לתנ"ך "רֵעד (RED) אל העם" (דבּר אל העם), ואילו לעמיתו המלמד תנ"ך בארצות הים נאמר "Let my people know!".

* נוסח מקוצר של מאמר זה ראה אור בעתון 'הארץ', 
  • 28.08.2014
  • '

תנ"ך עכשיו

$
0
0

יובל יבנאלי

אהוביה "מתרגם"את התנ"ך ל"אהובית" (=תנ”ך רם) שהיא שפה פשוטה ונגישה וצוקרמן והולצמן מפרסמים עבודות הטוענות שהתנ"ך היה זר ומנותק מעם ישראל מאז ומעולם משום שהוא כתוב בשפה שמאז חורבן בית שני יצאה מהשימוש והפכה לשפת סתרים שמחייבת התאמה והנגשה.
1. אינספור פרשנויות נכתבו לתנ"ך ולפרשיותיו אך בין כל גדולי ישראל לא קם אחד שהעז ל"תרגם"את התנ"ך לעברית עד שקם לנו אהוביה. 
2. צוקרמן והולצמן באים מאותו בית מדרש הקורא ליצירת "תנ"ך מודרני"בעברית מודרנית. הם מתעלמים בין היתר מהקשר הרוחני העמוק והחי שנקשר מחדש בין הציונות לתנ"ך כאשר מאז עלייה שנייה ראתה הציונות המגשימה והאידיאולוגית את השיבה לארצנו כדילוג על הגולה ושיבה אל ארץ התנ"ך, שפת התנ"ך ומורשת התנ"ך.
מסיבה זו ליווה התנ"ך את החלוצים והמגשימים ולוחמי הפלמ"ח כספר חי ואהוב מצוטט ומדוקלם שהיה אושיית תרבות מרכזית בעולמם. 
נכון שבמהלך השנים שלאחר קום המדינה, נחלש קשר זה וייתכן שבימינו הבעיה החריפה. אבל - הקושי אינו נובע מהבדלי שפה אלא מפערי תרבות. ראשוני החלוצים היו ספוגי תרבות ובעלי השכלה וכישורים אינטלקטואליים גבוהים במיוחד. הם היו אחוזון נבחר של העם היהודי שנשמע לחזון ולשליחות הפנימית וחולל ראשית תקומה. לפיכך, הדור המיוחד הזה נענה לתנ"ך. מבחינה זו, חל שינוי אדיר באוכלוסיית הארץ ובתרבותה.
3. האם אהוביה צוקרמן והולצמן צפויים במהלך האינטלקטואלי הבא שלהם, להכריז על ספרות עגנון כספרות בשפה זרה ולתרגמה לעברית? ואחר כך יתרגמו לנו את פינסקר ואחד העם ושלום עליכם וביאליק ואורי צבי גרינברג ואולי גם את אלתרמן וחיים באר וכן הלאה? 
במילים אחרות, הם יתרגמו וינגשו את התרבות שלנו עד שלא תישאר בה טיפה לחה של תרבות והיא תוכל להתיישב בניחותא על אחת הספות בחדרי האח הגדול. 
נ.ב. 
תודה מיוחדת ללאה מזור שבאהבה רבה מחפשת דרכים ראויות ללוות ולקרב ולפרש את התנ"ך ופרסומיה היוו את הגירוי וההשראה לפוסט הזה.

שפה אחת גם אם לא דברים אחדים

$
0
0
יצחק מאיר

תגובה למאמרם של גתית הולצמן וגלעד צוקרמן, "בגלל שטיפת מוח מאמינים שהתנ"ך נכתב בשפת אמנו"שטוענים בין השאר שכדי להתגבר על הכשל בהוראת התנ"ך ועל הניכור הגדל והולך כלפיו, עלינו לקבל את העובדה ששפת המקרא אינה אותה השפה שבה אנחנו מדברים היום.

אינני יודע אם הפרופסורים גיתית הולצמן וגלעד צוקרמן אחראים לכותרת "בגלל שטיפת מוח מאמינים שהתנ"ך נכתב בשפת אמנו"(הארץ 28.08.2014).היא נמהרת, חשודה כבלתי אקדמאית בעליל, ומרושלת. אך גם אם לא הם מחברי הכותרת, היא משקפת נאמנה מה שכתוב במאמר עליו הם חתומים: "ברור מנין צמחה אותה הנחת יסוד שגויה(שהעברית שבפינו ולשון המקרא הן אותה שפה)מאידיאולוגיה לאומית שרצתה לטשטש את המשמעות התרבותית והלשונית האדירה של פער בן 1,750 שנים, הלא הן השנים שחלפו בין המאה השנייה לספירה שבה חדלה העברית מלשמש לשון דיבור, לבין סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים".בהינף קולמוס מייחסים הפרופסורים הנכבדים כוונת זדון פוליטית למי שידע ידוע היטב כי לשון המקרא והלשון שנתחדשה והייתה לשפה ילידית בארץ, הן שתי שפות שונות, ובחר לשטוף את מוחם של בני הישוב כי הם יורשיהם האוטנטיים של אבותיהם כובשי כנען ושיבתם לארץ בשפת "אמנו"תוכיח. 

הזדון הלאומני הזה הוליד את התיאוריה השגויה כי "העברית מעולם לא פסקה מלהתקיים כשפה חיה"וקרא תיגר על התיאוריה הנכונה עליה מגנים הפרופסורים  כי "העברית לא התקיימה כלל כשפה חיה במשך שנות הגלות וכך יכלו גואליה להשיבה לחיים בלי שניכרו בה שיני הזמן".תעודת הפטירה של הלשון העברית בגלות נשענת על האבחנה כי לשון שאינה ילידית ולא מדברים בה במשא והמתן של החיים היום יומיים, הולכת לעולמה. אכן יהודים דיברו במקומותיהם בלשון הגלות בה חיו, ולע"זי רש"י הצרפתיים בפירושו העברי יוכיחו. הם ודיברו 'יהודית'ספרדית, ויידיש, ו'יהודית'מרוקאית ואף על פי שבכל הלשונות ה'יהודיות'האלה הייתה לעברית מקום נכבד בשימור השעור היהודי שבעיסת הלשון המקומית, לא היה בכך די כדי להיות עברית ילידית.
 אולם שפה אינה שפה של שיח מילולי בין איש לרעהו בלבד. ארון הספרים היהודי שנוצר רובו ככולו בגולה, החל בתלמוד הבבלי וכלה בספרות הפיוטים ו'השאלות והתשובות'שלא לדבר על הלשון בה חיו כל בתי הכנסיות בגולה כולה בקריאת הפרשה וההפטרה ובסידור התפילה, הוא ארון חיים לא ארון מתים ואי אפשר שלא להשתאות לנוכח העובדה כי הפזורה כולה הייתה קשורה למהותה היהודית דרך שפה שלא הייתה ילידית אבל הייתה חייה ותוססת ומתפתחת, ולשונו העברית של רש"י או של הרמב"ם העברי היא נדבך בלשון העברית כפי שהיא נקראת בשירת ספרד או בכתבי הרמח"ל או בפסקי ההלכות של החתם סופר או בשירי יל"ג ועוד ועוד. 
קשה להימלט מן החשש כי אם התיאוריה ".. שהעברית מעולם לא מתה..." ... ומעולם לא פסקה מלהתקיים כשפה חיה"היא שגויה מכוח הטייה לאומנית אידיאולוגית, הרי התיאוריה השנייה "... כי התנ"ך כתוב בשפה זרה"אינה אלא הטייה מסוג וממניעים אחרים שראוי היה אולי לחשוף אותם.
הפרופסורים רואים במשבר הפוקד את הוראת התנ"ך את הביטוי לניכור האורגאני בין שתי השפות. הם מביאים שפע של ציטוטים מפי מחנכי ישראל לדורותיהם המקוננים על הקשיים בהוראת התנ"ך. לדידם, "...מדברי המורים מסתבר כי דווקא העובדה שאין אומרים לתלמידים בפירוש כי התנ"ך כתוב בשפה זרה גורמת להעצמת הקושי ... המורים ממשילים זאת למצב בו התלמידים יידרשו לקרוא טקסט אנגלי, ללא שיוסבר להם כי מדובר בטקסט שאינו כתוב בשפת אמם וללא כל הכשרה לשונית מוקדמת"!היאך יכולים גם המצביעים על עברית ישראלית כשונה מעברית מקראית להרחיק לכת עד כדי קביעה כי היחס בין העברית הישראלית למקראית הוא כיחס בין העברית לאנגלית? מוזר, כמעט בלתי ייאמן הוא כי כדי להצדיק את ההמשלה הרחוקה הזאת הם מביאים  כ"דוגמא מרהיבה לפער העצום בין שפת התלמידים לשפת התנ"ך ... כי במענה לשאלה מדוע נרצח גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן ענה אחד התלמידים: "הוא היה פחדן. הוכחה: בן אחיקם בן שפן".בלשון ישראלית הייתי אומר,"נו באמת", מבורות אווילית כזאת בונים פיגום לתיאוריה..?
 הפרופסורים המכובדים רציניים מדי מכדי שנחשוד בהם כי אילוסטראציה סרת טעם זאת היא אכן סיבת הסיבות למאבק שלהם להציע למערכת החינוך להמיר בלא פחד ובלא משוא פנים את הכזב באמת, ולהורות את התנ"ך בתרגומו לישראלית. במקום לבדח את הקורא בשפנים היה ראוי אולי לבחון אם הישראלי המצוי, במערכת החינוך או במערכות החיים הבוגרים מתקשה להבין את "בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ.וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם.וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר"ואם יצדקו מורי ישראל האמיצים המבקשים להקנות לנער ולנערה הישראלים את ההתפעלות מן הכתוב ומן הטמון בו, בתביעתם לתרגם את הכתוב בישראלית. כיוצא בזה האם יפחדו פחד קיומי שמא  "... מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־ה'וּמִי־יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ?נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה"טעון תרגום מפני שנקי כפיים לא מובן עוד ומי יודע מה יתרון יש לאדם שלא נשבע למרמרה. להביא תחת אלה את הסיפור עם התלמיד האנונימי שהיה למשל, הוא מעשה שאי אפשר למצוא לו סמוכים.
 המאמר משתעשע בקשיים של הפרשנות לזהות במדוייק ובהסכמה מה משמעו של הביטוי "פסח"ומסיים בהצעה הביזארית "אין לתרגם חג הפסח Passover אלא Holiday of Divine Protection",   כלומר: חג ההגנה לישראל".קשה עד למאוד להבין מדוע סוברים הפרופסורים כי בכך הם מבהירים את משמע הפסח בישראלית. הפסוק אומר "וְעָבַ֣ר יה'לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה'עַל־ הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף". רש"י נשען על מדרשים מסביר "מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה, וכן (מלכים א', י"ח כ"א)פוסחים על שתי הסעיפים, וכן כל הפסחים הולכים כקופצים, וכן (ישעיהו ל"א ה')פסוח והמליט, מדלגו וממלטו מבין המומתים". רש"י מכיר אפוא היטב את הפסוק  בישעיה ממנו למדים הפרופסורים כאילו המשמעות של "פסח"היא להגן. "כְּצִפֳּרִ֣ים עָפ֔וֹת כֵּ֗ן יָגֵ֛ן ה'צְבָא֖וֹת עַל־יְרֽוּשָׁלִָ֑ם גָּנ֥וֹן וְהִצִּ֖יל פָּסֹ֥חַ וְהִמְלִֽיט".אבל הוא מבין, כמוהו כמלבי"ם (הרב מאיר ליבוש בן  יחיאל מיכל וייזר) "שפסח וקפץ על מחנה האויב והמליט מידו את השלל שכבר היה בידו מכבר". לא שפסח משמעו מילט, או הציל, אלא שבאמצעו הפסיחה, הדילוג על בתי ישראל, באה הצלה ליהודי מצרים. המתרגמים לשפות האירופאיות לא טעו בהבנה ." the Lord will  pass over the door"אומר התרגום של קינג ג'יימס, "" il passera par-dessus la porte , הוא ידלג מעל הפתח, אומר התרגום "לה סמור"הצרפתי, "wird er an der Tür vorübergehen"מתרגם לותר. ועכשיו מתרגמים הפרופסורים "Holiday of Divine Protection",  כדי שהישראלים יבינו נכון יותר מה משמע התיבה פסח? עיני מי הם מנקרים? אכן ה'גונן ומציל ומלאך שלו על פי המקרא עשה כן בדילוג על בתי ישראל. גם בשפת המקרא. גם בשפה המדוברת בפינו היום.
אני יודע בהם במחברים כי הם יודעים ידוע היטב כי כל שפה אוספת אל תוכה אבני פסיפס של שפות אחרות. גם העברית המקראית עשתה כן. זה לא עשה אותה לשפה היברידית. יש בה מלשונות המרחב השמי הגדול, יש בה מן הפרסית, יש בה משפות שאיננו זוכרים אותן עוד ומכאן גם מילים יחידאיות שאין להן פירוש מוסכם ומובן כגון 'שעטנז'. זה לא עושה את שפת המקרא לשפה היברידית. גם העברית המדוברת בפינו יש בה "תרומות"מלשונות ימינו ומחר תרבנה עוד ועוד מילים שתבאנה אליה מארצות נכר כי הכפר הגלובאלי הוא גלובאלי תרבותית ולשונית ולא רק כלכלית. אבל ההתשדלות תהיה לקלוט קליטת עליה את התיבה הזרה, ולומר כי אנו מסמסים, ומפקססים, ומלשון מפעל אנו מחדשים מנזר ואיננו מתרגמים  Schlager  אלא בלהט מקראי מתוחכם אנו מחדשים "להיט"ולא מפחדים  מלחדש "תרבית"חיידקים  מ"תרבות אנשים חטאים"שבתורה. המאמץ המוביל הוא "שפה אחת"אם כי לא "דברים אחדים".
סוף דבר, יתכן כי האירוניה תגבר, כמו שהיא נוטה לגבור בדרך כלל, ומלחמת החורמה שמנהלים הפרופסורים על הקביעה כי ישראלית ומקראית הן שתי שפות זרות זו לזו, תסתיים בהפסקת אש ממנה תצא העברית האחת  מחוזקת ומנצחת.

31.08.2014

"עקרה", "אשת נעורי"ו"עיר היונה"

$
0
0

דברי הנחמה שבישעיה נד, א-י פותחים במילים: "רוני עקרה לא ילדה, פצחי רינה וצהלי ...", ועיקרם פנייה של ה'אל ציון והבטחת גאולה, התרחבות, קיבוץ גלויות ושמחה מרובה. במסגרת זו מתאר הנביא את יחסי ה'והעיר כיחסי בעל ואשתו, ומכנה את העיר בכמה כינויים. היא קרויה "עקרה לא ילדה"ו"שוממה" (פסוק א), "עזובה ועצובת רוח" (פסוק ו) על שום מצבה הנורא בעבר, אך עם זאת הריהי "אשת נעורים" (פסוק ו) אשר ה'עזבה רק לרגע קטון, אך עתיד הוא לרחמה ולהחזיר אותה אליו "ברחמים גדולים"וב"חסד עולם" (פסוקים ז-ח), ויש בכל יסוד לשמחה ולתקווה.
גם במקומות אחרים במקרא מתוארת ירושלים בכינויים ובדימויים רבים ומגוונים. בראשית ימי הביניים, במדרש הקרוי "שיר השירים זוטא"שנערך סמוך למאה הי"א, נאספו הרבה משמותיה ומכינוייה של ירושלים, מן המקרא ומן המדרש, תחת הכותרת "שבעים שמות לירושלים", וקריאת הרשימה מלמדת על פניה המגוונות של העיר מכאן ועל שפע הזיקות שבינה לבין עם ישראל ואלוהיו מכאן. המספר "שבעים"הוא מספר טיפולוגי המסמל עושר וגיוון, ובאותו הקשר במדרש מפורטים גם שבעים שמותיו של הקב"ה, שבעים שמותיו של עם ישראל ושבעים שמותיה של התורה. הקביעה כי לדבר זה או אחר ישנם שמות רבים מלמדת על חוסר היכולת להקיף אותו ולתאר אותו בדרך פשטנית על ידי ציון לשוני אחד, וככל שמספר השמות גדול - כן גדולה חשיבותו ומורכבותו, כאותו יהלום שריבוי פניו מוסיף לערכו וליוקרתו.
בין שבעים שמותיה-כינוייה של ירושלים מונה הרשימה את הציונים הגיאוגרפיים שלם (בראשית יד, יח), מוריה (דברי-הימים-ב ג, א) ויבוס (דברי-הימים-א יא, ד) וכן כינויים מליציים ושיריים כ"משוש כל הארץ", “יפה נוף", "עיר שחוברה לה", קריה נאמנה"ועוד כינויים שנמצאו לו לעורך הרשימה בעיקר בדברי הנביאים, במזמורי תהילים ובמדרשיהם הרבים. 
מקום מיוחד תופסים ברשימה כינויים בודדים הנושאים עמם משמעות שלילית, כגון "קריתא מרדתא" (=העיר המורדת [עזרא ד, יב]) ובעיקר "עיר היונה" (צפניה ג, א). בניגוד לאסוציאציות המודרניות של היונה המסמלות טוהר ולובן, שלום ונאמנות, הרי שבדברי הנביא יש לביטוי זה משמעות שלילית ביותר. וכך הוא אומר: "הוי מוראה ונגאלה העיר היונה! לא שמעה בקול, לא לקחה מוסר, בה'לא בטחה... שריה בקרבה אריות שואגים... שופטהי זאבי ערב... נביאיה פוחזים... כוהניה חיללו קודש" (פסוקים א-ד). לפי זה יש להבין את "יונה"מן השורש ינ"ה שמשמעו להציק או ללחוץ (ומאוחר יותר התפתחה ממנו המילה הונאה - רמאות). 
מסתבר שבעל הרשימה לא ביקש להציג עיר מושלמת שאין בה כל מום. ירושלים של חז"ל איננה טלית שכולה תכלת, אלא מהות מורכבת, שיש בה הרבה מן הטוב, בצד דברים הראויים לגינוי. חז"ל רואים את ירושלים באופן מפוכח ומודעותם לחורבן העיר ולחטאי תושביה הביאה אותם להציגה גם דרך כינוייה השליליים. שמותיה של העיר משקפים לא רק את תפארת העבר המהולה בקינה על אובדנה אלא גם תקוות לעתידה המזהיר וכן אזהרה מפני חזרה על משגי העבר. 

מתוך: א'שנאן (עורך), י'זקוביץ וד'פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, כי תצא (תשס"א 2001)

חמלה, חמלה

$
0
0
פרופ'יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת כי תצא: דברים כא 10- כה 19
 כי תצא לפעולה ותהייה מעורב בכול מיני סיטואציות. מה לעשות? מונים בפנינו שורה של מצבים, שהעמדה  ברוב המקרים מעוררת ממש התרגשות מהמבט ההומניסטי.
שפחה, מצרים
"כי תצא למלחמה"ואנו מצפים להוראות קרב, ללחימה נחושה ומוחצת, והנה דווקא כאן הוראה שיסודה בחמלה. חמלה על שבויה, שאפשר היה להתעמר בה ולהפכה לשפחה נחותה, בעקבות מגע בין השובה לאותה אומללה: "וחשקת בה" (כא 10). ה“חשקת"מעורר תשומת לב, והקונטקסט רחוק מזימה, וראוי להזכיר כאן את מאמר חז"ל "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (יומא, ל, א). ההוראה מיועדת להגן על אותה חשוקה, ולהימנע מלנצלה ולתת לה את מלוא זכויותיה — עליו לשאת אותה לאישה. לא פחות. 
שימו לב לחומרת העונש על הבן הסורר ומורה, שאיננו מקשיב לתוכחת ההורים - גם האב וגם האם - וזה חטא כבד המוביל לסקילה למוות. עונש קשה, שמצביע על משמעות היחס להורים ועל האזהרה מזלזול בהם. היום העונש נשמע מחריד, וייתכן וזה לא מומש בפועל, אבל יש כאן משמעות סימבולית גדולה: היחס להורים כמחנכים, כמגדלים. וכול זה בקונטקסט הכי הומניסטי כמו הדאגה לבהמה אובדת,  לציפור - רחמים על הדוגרת והתחשבות ברגשותיה: "לא תקח האם על הבנים" (כב 6).  קודם שלח אותה. אבל ניתן את דעתנו לעניין אופייני מאד: לא נאמר לא לגעת בביצים או בגוזלים הקטנים, לא מבקשים בזאת לשנות סדרי עולם, אבל עם חמלה. חמלה היא מילת המפתח.
וכיוצא בזה הפסוק: "כי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן" (כג 25 ). ציטטתי פסוק זה דווקא הואיל ואני רואה בו עיקרון מקראי מנחה. התורה "נורמלית", עוסקת בבני אדם, שאינם מלאכים כנאמר. היא לא מהפכנית ואיננה שרויה בשמים. היא ארצית ולכן הדרישות הן בנות קיום, בעלות מידה.
יש כאן הגנה על האישה, איש תפס אישה ושכב איתה: הוא לא יכול לנטוש אותה, הוא חייב להתחתן איתה ולא יוכל לגרשה. הגנה על החלשים.



צידוק מידות: וינייטה לפרשת כי תצא התשע"ד

$
0
0
יצחק מאיר

הרמב"ם פותח את פרק "הלכות גניבה"שבחיבורו הגדול "הי"ד החזקה" (על שם ארבעה עשר הספרים המכונסים בספר "משנה תורה"), בהגדרה קצרה לעצם המושג גנב, "איזה הוא גנב? זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין,כגון הפושט ידו לתוך כיס חבירו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין, וכן כל כיוצא בזה, אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיא בחוזק יד אין זה גנב אלא גזלן"(רמב"ם הלכות גניבה פרק א').הדברים ידועים, אבל טוב לפרוט מה העמיס הרמב"ם במילים "כל כיוצא בזה". בהקדמה מפרט הרמב"ם ואומר כי "שבע מצוות יש בעניינו של גנב", וממון או רכוש אינו אלא אחד מהם. שלש מן השבע, "צידוק מאזניים עם המשקלות", (היום היינו אומרים 'איפוס'מדוייק של כל מכשירי המדידה של משקל, אורך, רוחב, נפח, זמן), "שלא יעשה עול במדות ובמשקלות... שלא יהיה לאדם אבן ואבן איפה ואיפה אף על פי שאינו לוקח ונותן בהן". במניין שבע המצוות האלה יש גם 'השגת גבול'ואיסור 'גניבת נפשות'ו'דיני עונשין'שונים למיני גניבות. היוצא מזה הוא כי רוב מוחלט של המצוות "בעניינו של גנב", נוגעות לאזהרות תקיפות מפני זיוף מידות וערכים.

 התבוננות בפסוקי התורה מאשרת את החשש הכבד שיש למחוקק מפני עיוות סטנדרטים.סמכות מרכזית, עירונית לבני עיר, ארצית לאזרחי מדינה, אוניברסאלית לכל באי עולם, מקבלת על עצמה לקבוע אורכו של מטר, או נפחו של כלי המכיל ליטר,  או משקולת של קילוגרם, או שעון על פיו יהיו כל כלי מידת הזמן שבעיר או בארץ או בעולם שווים במוחלט. חיי המשא והמתן תלויים בקבלת הסטנדרט כקנה מידה מחייב. ביטחון הטיסה תלוי בביטחון הגלובאלי באמינות מכשירי מדידת הגובה והלחץ והמהירות וכיוצא באלה, בכל שמים מעל כל ארץ וימים. מפני הכפיפות ההכרחית של החיים לסטנדרט אדנותי, מחייב ומוסכם, נתדרדר לו הביטוי באורח אירוני כדי אמירה שסטנדרט הוא ממוצע, רגיל, מצוי. זה גורלה של מילה אבל לא גורלה של חברה שאם אין היא שומרת בהקפדה יתירה על סטנדרטים, היא קורסת. התבוננות בפסוקי התורה העומדים על ההכרח הקיומי בהקפדה גמורה על סטנדרטים מחייבים או מידות פסוקות  בחינת 'הלכה למשה מסיני', (שמא יבואו בתי דין שונים ויקבעו שיעורים שונים לאותה מידת הלח או היבש או האורך או הרוחב או הזמן והכאוס ישתלט על העולם), אינה משאירה ספק באשר לתלות הגדולה של בריות החברה, כל חברה, בהקפדה על המידות. "לֹֽא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּכִֽיסְךָ֖ אֶ֣בֶן וָאָ֑בֶן גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה. לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה. אֶ֣בֶן שְׁלֵמָ֤ה וָצֶ֙דֶק֙ יִֽהְיֶה־לָּ֔ךְ אֵיפָ֧ה שְׁלֵמָ֛ה וָצֶ֖דֶק יִֽהְיֶה־לָּ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִ֣יכוּ יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ ה'אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ.כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת  ה'אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל".(דברים כ"ה ,י"ג-ט"ז), האבן למשקל והאיפה לנפח הם משלים לכל כלי המדידה, האבן הגדולה על כף מאזניו של הרמאי כשהוא קונה, והאבן הקטנה על כף מאוזניו כשהוא מוכר. נמצא שגם הקטנה וגם הגדולה מזויפות. וכן איפה גדולה וקטנה, שתיהן כוזבות.  הצדק דורש אבן אחת שלמה, לפרט לכל כלל, איפה אחת סטנדרט לכל האיפות לא יותר מאחת. "אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה"שבפסוק הפך לביטוי אידיומאטי המציין הפליה, סטנדרט כפול,   double standards  בלע"ז, מידה אחת למקורב, אחרת למרוחק.בחברה בה "איפה ואיפה"נסבלת כנורמה,ומכל מקום זוכה לטיעוני סנגוריה צדקניים, אין המופלה לטובה ואין המופלה לרעה מקבלים את המגיע להם כחוק. המקבל פחות שלא בדין הופך אפילו את המקבל חלקו כדין כמי שמקבל אותו שלא כדין. במקום שאין שוויון לפני הדין אין איש שווה לפני הדין. יש גברתנים שאינם חוששים מאיש והם מפלים בגלוי, בחקיקה כוחנית או בלי חקיקה כלל, היינו הך, בין שוע לרש בין אזרח לבין גר, בין איש לאישה, "בפרהסיא ובחוזק יד"אלה, אינם גנבים אלא גזלנים. אבל מי שמפלה בסתר, באמצעות כלי מדידה הנראים כמאופסים אבל לאמת אינם אלא מזויפים, קטנים או גדולים, הוא גנב. 
ביטוי שרק הלשון העברית שאינה לאה מלפרש את כוונותיה ידעה להביא לעולם הוא "לצדק המאזנים עם המשקלות"(הרמב"ם שם).'לאפס'של היום הוא שפה כטכנולוגיית תקשור. 'לצדק מאזניים'הוא שפה כפרשנית של מהות, כיוצרת תוכן. הרגישות של הדין למאזני צדק, ולהין צדק, ולאיפת צדק, ולאבן צדק, גדולה עד כדי כך שהפסוק אינו אוסר רק את השימוש  באיפה קטנה וגדולה, אלא אוסר להשהות כלים מעין אלה בביתו של אדם-לֹא־יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ בְּבֵיתְךָ֖ אֵיפָ֣ה וְאֵיפָ֑ה גְּדוֹלָ֖ה וּקְטַנָּֽה- אפילו אינו לא קונה ולא מוכר, ואפילו הוא עושה בכלי המדידה שימוש ביתי שלא ממין מדידה כלל. כך פוסק הרמב"ם בספר המצוות המונה מצוות עשה ומצוות לא תעשה וכותב כי המצווה המאתיים שבעים ושתיים היא "שהזהירנו מהיות משקולות ומדות חסרות אצלנו בבתינו ואף על פי שלא נשתמש בהם במקח וממכר. ... וכן איפה ואיפה. ולשון גמרא (בבא בתרא פ"ט, ב')אסור לאדם שישהה מדה חסירה או יתירה בתוך ביתו ואפילו הוא עביט של מימי רגלים". לכאורה איסור זה בא מפני החשש שמא יטעה האדם למדוד בכלי שהוקצה לצורכי בית, אך לאמת הוא מיוסד על עובדת היסוד כי כלי מידה מזויף הוא תועבה כשלעצמה,כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת  ה'אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה כֹּ֖ל עֹ֥שֵׂה עָֽוֶל.אבן מזוייפת, איפה מסולפת היא עברה מסלידה. היא דוחה, בין משתמשים בכלי מידה מרומה בין אם סובלים את נוכחותו.
 מה היא "תועבה"? תרגום אונקלוס רואה בה מעשה היוצר מרחק שאינו עביר בין האדם המעוול לבין אלוהי הצדק והמשפט. "ארי מרחק קדם ייאלהך כל עביד אלין כל עביד שקר"כלומר "מרוחק מלפני ה'אלוהיך כל העושה כמעשים האלה, כל העושה שקר". תועבה חמורה עד כדי קריעה, עד כדי ניתוק מערכת התקשורת המוסרית בין החוטא לבין קונו. רבי אלעזר בן משה אזיקרי הצפתי (1533-1600) שכתב את הפיוט "ידיד נפש", כותב בספרו 'ספר חרדים'המונה ומסביר מצוות שאדם עושה בגופו, "שלא להונות במדה או במשקל ואפי'לעכו"ם ... למכור בחסר או לקנות ביתר. אם עבר חייב להחזיר! וקשה לפני הקדוש ברוך הוא עונשן של מדות מעונשן של עריות. המשקר במדות או משקל קרוי "משוקץ", "שנאוי""חרם", "תועבה", ... מטמא את הארץ, מחלל את השם ומסלק את השכינה, ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם!(שם סעיף צ"ו). התוספתא למסכת בבא קמא פרק ז'קובעת "שבעה גנבין הןהראשון שבכולם גונב דעת הבריות ....ולא עוד אלא שמעלין עליו שאילו היה יכול לגנוב דעת העליונה היה גונב...". ביטוי נועז לתועבה כמעשה מעוול עד כדי התרחקות הקדוש ברוך הוא מן האדם מצוי בפסוקים, "מַרְבֶּ֣ה ה֭וֹנוֹ בְּנֶ֣שֶׁךְ ובתרבית וְתַרְבִּ֑ית לְחוֹנֵ֖ן דַּלִּ֣ים יִקְבְּצֶֽנּוּ. מֵסִ֣יר אָ֭זְנוֹ מִשְּׁמֹ֣עַ תּוֹרָ֑ה גַּֽם־תְּ֝פִלָּת֗וֹ תּוֹעֵבָֽה"(משלי כ"ח, ח'-ט'). תפילה היא הקשר האלחוטי של האדם עם אלוהיו. היא האינטימיות הכורכת את נפש האדם בעושהו. יש בה קדושה. אבל אם מעשהו של אותו אדם נוגד את תכלית התורה הדורשת עשיית הטוב והישר והמשפט, והוא שטוף בחטא אפליית דלים ומרבה הונו שלא בצדק, גַּֽם־תְּ֝פִלָּת֗וֹ תּוֹעֵבָֽה. לא רק שאינה נענית. היא מחולנת. העוול שעושה המעוול מחלן אותה. כשיעור קדושתה כן שיעור חילונה. ככל שבאה לקרב, היא נמצאת מרחקת עד כדי ניתוק.מֵסִ֣יר אָ֭זְנוֹ מִשְּׁמֹ֣עַ תּוֹרָ֑ה, אותה תורה שאמרה לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט  (ויקרא י"ט,ט"ו)גונב דעת הבריות, וכשהוא בא להתפלל והעוול בידו- גונב דעת עליון. 
ראוי להתבהל מן הלשון השופטת נחרצות את גניבת דעת הבריות כתועבה.החברה בה אנו חיים, חברת השוק  כדברי אחדים, חברה ניאו קפיטליסטית כדברי אחרים, ערה ערות גדולה לסכנות המוסריות הטמונות בגניבת דעת הבריות. היא מקפת עצמה ומוסדותיה בוועדות אתיקה העושות כל שהן יכולות למנוע עשיית עוול בפיתוי, בהטיית דעת קהל, ביחצנות, בפרסומת המאלחשת את חוש הביקורת ומעוררת את היצריות, בלחצי שדולות המקדמות בעלי עניין כאילו הם מיטיבים עם כלל אזרחי המדינה ולאמת אינם מיטיבים אלא עם שולחיהם. חלוקת משאבי הציבור על פי מיני קדימויות פוליטיות סובל בעליל מסינדרומים של איפה ואיפה, של קני מידה שונים בתוך המדינה האחת לאוכלוסיות המתפלגות להגדרות שונות. הכתובים, בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה רואים בהפרת הנאמנות לאבן שלימה ולאיפה שלימה סכנה לקיומה של החברה. בעל ספר תהילים אומר עליהם על הבאים לשטוח תפילתם לפני הקדוש ברוך הוא וידיהם אינן נקיות כי עוולו במשפט, "וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑םוּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽו וְ֭לִבָּם לֹא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ"(תהלים ע"ח,ל"ו-ל"ז).קשה הפרת אמוניםן זאת מכל הפרות. תחילה פיתו אנשים. גנבו דעת בריות. כיוון שכך, פיתו את קונם, גנבו דעת עליון. על מה הם סומכים? על הפסוק העוקב "וְה֤וּא רַח֨וּם׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֹן֘ וְֽלֹא־יַ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָ֝עִיר כָּל־חֲמָתֽוֹ"....עד מתי ...? 


התנך ושפתו היום: השפה היא הנדבך האורגני של הקאנון

$
0
0
פרופ'יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

את התשובה הלא ישירה אמנם לגישת צוקרמן והולצמן הגורסת שעלינו להכיר בעובדה שנוצרו שפות שונות: שפת המקרא מזה והישראלית מזה, נתן חיים גורי בשיעור שהעביר לתלמידי תיכון תל אביבי. הוא קרא בפניהם שורות משיר של רחל:
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
שיר אישי מזעזע על אהבה טרגית. וגורי, שנפעם מהמטפורות הלשוניות המדהימות של נבו ואין בא בטרנספורמציית האהבה האישית הנכזבת הזדעזע מחוסר התגובה, מהשממה התרבותית. "אין עם מי לדבר"הפליט בזעם, האפוס הישראלי אבד, ועזב את הכיתה. 


    • "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם"  (בראשית ו, יג). קץ העולם. החמס העזתי כבש את הארץ. זוהי תגובה אפשרית אליבא דהולצמן וצוקרמן למקרא הפסוק על ידי צעירינו. וזוהי תגובתי לגישתם. השאלה איננה בלשנית בלבד אלא תרבותית לאומית. המחקרים על צמיחת הלאומיות בראשותם של כדורי, הובסבאום, סמית ועוד מצביעים על מרכיב מהותי בהבנית האומה המודרנית והוא תשתית קאנונית מקודשת דתית שהופקעה על ידי הלאומיות החילונית לנרטיב המדבק, שבלעדיו אומה אינה אלא ערב-רב, שיושב במקרה על איזו פיסת ארץ. זוהי אפוא עמדתי שגורסת שהשפה היא הנדבך האורגני של הקאנון. גישה זו מקבלת גם חיזוק בלשני (בכול אופן)  במה שקרוי היפותיזת ספיר—וורף הטוענת שתפיסת עולמנו והבנתנו מתעצבת לפי לשוננו. השפה שולטת על המחשבה. כלומר, קימת זיקה בין שפתנו לאופן הבנתנו את העולם ודרכי התנהגותנו. זאת אומרת, שמילים בעיצובן הקאנוני מקבעות את תפיסתנו את העולם. לשון אחר, אנחנו לא מלמדים תנ"ך כדי שעמוס יקום לתחייה ויטיף לנו בלשונו פרקי מוסר, ואנו נרוץ למילונים. אנחנו יכולים ללמד להבין את שפת עמוס. אנחנו צריכים, אני גורס, לקרוא את עמוס בפאתוס הקאנוני כיון שזהו הדבק, הוא הנרטיב:  "הַהֹפְכִים לְלַעֲנָה, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, לָאָרֶץ הִנִּיחוּ (ה 7) ..שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר, מוֹכִיחַ; וְדֹבֵר תָּמִים, יְתָעֵבוּ.  לָכֵן יַעַן בּוֹשַׁסְכֶם עַל-דָּל, וּמַשְׂאַת-בַּר תִּקְחוּ מִמֶּנּוּ--בָּתֵּי גָזִית בְּנִיתֶם, וְלֹא-תֵשְׁבוּ בָם; כַּרְמֵי-חֶמֶד נְטַעְתֶּם, וְלֹא תִשְׁתּוּ אֶת-יֵינָם. כִּי יָדַעְתִּי רַבִּים פִּשְׁעֵיכֶם, וַעֲצֻמִים חַטֹּאתֵיכֶם; צֹרְרֵי צַדִּיק לֹקְחֵי כֹפֶר, וְאֶבְיוֹנִים בַּשַּׁעַר הִטּוּ (ה 12-11). אלה פסוקים מכוננים המובעים בשפה האמורה לקבע דרכי חשיבה ואופני התנהגות. בל נקבור שפה זו במערת השכחה.

    שָׂרִיגִים מיוסף לאסנת

    $
    0
    0
    בלפור חקק
    מור אדום

    שָׂרִיגִים מיוסף לאסנת
    בַּחֲלוֹמֵךְ אֲשֶׁר פָּתַרְתִּי:
    גֶּפֶן.
    וְהִיא גַּפְנֵךָ.
    עַל הַסַּף.
    וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִים
    מֹר עַל הַכַּף.

    אֶת הַכּוֹס שֶׁלָּךְ
    שַׂמְתִּי בְּכַפִּי
    אֶת הַכּוֹס הֶחְזַקְתִּי בְּיָדִי
    וְאֶסְחַט אֶל פִּי.

    בַּחֲלוֹמִי שָׁתִיתִי מִן הַיַּיִן
    וָאֶשְׁכַּר מִשְּׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִיגִים
    עַל סַף דַּלְתֵּךְ.
    וְהָיוּ לִי יָמַי חַגִּים
    וָאֶתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֵךְ.

    הִשְׂתָּרַגְנוּ יַחַד לְאוֹר הַיּוֹם
    כְּפִתְרוֹן הַחֲלוֹם:
    בְּשָׂרֵךְ סַכְתִּי בְּמֹר אָדֹם
    בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.
    נַפְשִׁי הִתְפַּעְנְחָה.
    וָתִיפִי בִּמְאֹד מְאֹד
    וָתִצְלְחִי
    לִמְלוּכָה.

    * מתוך: בלפור חקק, "משורר של חצות", 2010. 
    המשורר בלפור חקק
    מפקח במשרד החינוך, מזכירות פדגוגית
    חתן תנ"ך עולמי לנוער (1965)
    יו"ר אגודת הסופרים העברים (2011-2005)




    נשים נשים נשים - אנתולוגיה קטנה

    $
    0
    0
    מתפרסמות כאן מדי יום ביומו יצירות על נשים מקראיות ויצירות על נשים שהן בהשראה מקראית.
    נשים, נשים, נשים
    מה מקומן החברתי של הנשים? מה יחסן לגברים בחייהן (אבות, בעלים, בנים, בני משפחה גבריים אחרים)? איך הן רואות את עצמן ואיך אחרים רואים אותן?
    משוררים והוגים זורים אור מקורי,  נוקב ומעורר מחשבה על משמעות החיבורים על נשים מקראיות קמאיות לאנשי הכאן ועכשיו. לפעמים הם מוחים על האלמת קולן במקרא אך תמיד מוצאים בחיבורים עליהן מקור השראה לקולם שלהם. האנתולוגיה הזאת היא פתח לעיון בדמותן של נשים מקראיות בספרות הישראלית העכשווית.

    * אדום = יפורסם בקרוב ויש למה לצפות!


    בלפור חקק, השיר של חוה
    אביחי קמחי, חווה
    בלפור חקק, אשת נח
    משה שפריר, אשת לוט
    שולה לויטל, מכתב ל"לוטה"
    אסתר ויתקון זילבר, אהבת רבקה
    ארד זק, מה מרה היא התחושה
    יוסף עוזר, רבקה


    יוסף עוזר, רחל
    ד"ר אביבית לוי,לאה
    אביחי קמחי, משולש (רחל, לאה, יעקב)
    יוסי בובה,ובת לאה
    בלפור חקק, שָׂרִיגִים מיוסף לאסנת
    עדי אביטל-רוזין, עַל אַלְמָנָה שֶׁיָּשְׁבָה וְקָּמָה  עַל שׁוֹבֶיהָ
    קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר (בראשית, לח)
    פרופ'יהושע גתי, עצמאות נשית - פרשת בנות צלופחד
    נאוה סמל, אם בת יפתח
    אדלינה קליין, טָרוֹף טָרְפָה דְּלִילָה
    ד"ר גלי דינור,תבונתה הגורלית של אביגיל (שמ"א כה)
    בלפור חקק, שיר למיכל בת שאול
    ריקה ברקוביץ, חטא אשת החתי
    משה שפריר, רצפה בת-איה (בלדה)
    עדי אביטל-רוזין, "עַל אָחוֹת יָפָה שֶׁלִבְּבָה וְשָׁמְמָה". קריאה אינטרטקסטואלית והגות מגדרית בסיפור תמר בת דוד ,שמואל ב, יג.
    משה שפריר, עתליה
    יצחק מאיר, כל כבודה בת מלך פנימה
    אסתר ויתקון זילבר, בעקבות שיר השירים
    נויה שגיב, כשושנה בין החוחים
    נויה שגיב, על משכבי בלילות
    נויה שגיב, פתחי לי אחתי רעיתי יונתי תמתי
    רבקה תפארת חקק, בעקבות שיר-השירים
    ד"ר לאה מזור, סיפורי אהבה במקרא (ראיון רדיו)
    ד"ר אביבית לוי, באשר תלכי
     יוסף עוזר, זמן אישה
    ד"ר עדנה אלעזרי, הרהורים על 'זמן אישה'של יוסף עוזר
    ד"ר לאה מזור, הזמנה לשיר 'זמן אישה'של יוסף עוזר
    פרופ'רחל אליאור, כמו סופיה ומרסל וליזי

    ללמד את ספר שמות עם "נסיך מצרים"

    $
    0
    0
     אמתי מור, מורה לת"נך בליד"ה ועיתוני הד-החינוך

    כמורים לתנ"ך ולמקצועות היהדות אנו מוצאים את עצמנו מדי פעם מתמודדים עם בעיה רצינית:
    חומר הלימודים הוא טקסט עתיק שבינו לבין חיי תלמידינו אין קשר של ממש. אני מבקש להציע פתרון אפשרי לבעיה זו: הוראת תנ"ך ויהדות בעזרת עיבודים קולנועיים למיניהם.

    הנחת היסוד המרכזית העומדת ביסוד פתרון זה, מבוססת על ההבנה שבעוד שתלמידים תופסים לרוב את התנ"ך - שפתו, עלילותיו והנושאים הנידונים בו - כקשה להבנה, לא רלוונטי לחייהם ומשעמם, העיבוד הקולנועי לטקסטים תנ"כיים יכול לשמש גשר בינו לבינם, שכן היחס של תלמידים אלה לשפת הקולנוע ומאפייניה, אחר לגמרי. התנ"ך מאיים עליהם ואילו הקולנוע, זורק להם חיוך. כדאי אפוא למורים להשתמש במשאב תרבותי העשוי להיות כלי לימודי יעיל, ולא רק "אתנחתא בידורית". 
    יש אין-ספור עיבודים קולנועיים לטקסטים תנ"כיים, וקצרה היריעה מלדון בכל אחד ואחד מהם בנפרד. אני מבקש להתמקד בעיבוד אחד, הסרט "נסיך מצרים" (DreamWorks, 1998) שעלילתו נשענת על ספר שמות. מניסיוני, שני שיעורי הכנה לקראת הצפייה, שיעור צפייה בליווי דף שאלות ושיעור נוסף לדיון בעקבות הסרט תורמים רבות ללמידה.
    ראשית, הודות לסרט העלילה נהיית ברורה יותר עבור התלמידים (בעיקר המתקשים בהבנת הנקרא). שנית, הוא מרחיב ומעשיר נקודות מפתח בסיפור שהמספר המקראי מצמצם (לדוגמה: משבר הזהות של משה, הקרוע בין זהותו המצרית, שבה גדל והתחנך, לבין הזהות העברית, שלתוכה נולד ואליה הוא שב בסופו של דבר). שלישית, הוא מדגים לתלמידים איך אפשר להפוך את הטקסט התנ"כי, זה שהם רואים בו "חומר מת" (כמו שאמר לי פעם תלמיד), ל"חומר חי"שאפשר לגעת בו, ללוש אותו, ליצור עמו דברים חדשים ולעוף על גביו במרחבי הדמיון.

    רקע
    הסרט "נסיך מצרים"הוא עיבוד מונפש לספר שמות. כפי שמרומז בשמו, הסרט מתמקד בעיקר בדמותו של משה, ואילו סיפור בני ישראל ויציאת מצרים ניצבים ברקע. מבחינה זו, מדובר בהיפוך תמטי לטקסט התנ"כי.
    עלילת הסרט מתחילה בנקודת זמן דומה לזו של ספר שמות: בני ישראל משועבדים במצרים וחיים תחת הציווי של פרעה להשליך את הבנים הזכרים ליאור. מרים מניחה את משה, אחיה התינוק, בתיבה, ושולחת אותה על פני היאור. בדרך פלא (נס?) בת פרעה מוצאת את התיבה ומחליטה לאמץ את הילד. הסרט מסתיים בסצנה הדרמטית בה מופיע משה בפניי העם כשהוא עומד על הר סיני ובידיו לוחות הברית. מבחינה עלילתית הוא מסתיים בשלב מוקדם יותר: העברים חוצים את ים סוף והמצרים טובעים בתוכו (פרקים יד–טו).
    ככל יצירה בעלת אופי פרשני, הסרט נשען על הטקסט התנ"כי אך אינו צמוד אליו. יש כאמור הבדלים תמטיים ויש הבדלים נוספים, לדוגמה: דמויות שוליות יחסית כגון רעמסס או ציפורה הן דמויות מרכזיות בסרט; סיפור מכות מצרים, הממלא פרקים רבים בטקסט, מוצג בסרט כמונטז'קצר בליווי מוזיקלי.
    העמידה על ההבדלים האלה עם התלמידיםהיא הזדמנות לעסוק בתפקידה של הפרשנות בלימוד התנ"ך. הפרשנים, החל בחז"ל, עבור בימי הביניים וכלה בעידן המודרני, ביקשו "להשלים פערים"בטקסט התנ"כי, להרחיב במקומות שבהם הוא מצמצם ולהביא מעולמם האישי לתוך הסיפור הקנוני הקולקטיבי.
    נקודת הזמן הטובה ביותר לצפייה בסרט, לדעתי, היא לאחר הוראת פרק טו. התלמידים כבר מכירים את הטקסט והוא עדיין "טרי"אצלם.

    שיעור ראשון ושני:
    לקראת הצפייה
    בשיעור הראשון מבקשים מהתלמידים להכין רשימה עם כמה שיותר נושאים שהם מוצאים בסיפור, המתפרש מפרק א עד טו. רשימה כזאת עשויה לכלול מגוון עצום של פריטים בעלי "תכונות"משתנות מבחינת היקף העלילה, חשיבות (גם בעיני המספר המקראי וגם בעיני הקוראים), דמויות וכו'. מניסיוני, יש תלמידים שמתרכזים ב"נושאים הגדולים", למשל יציאת מצרים, ואילו אחרים נמשכים ל"נושאים מקומיים"דוגמת החתונה של משה וציפורה, המתוארת בפסוקים אחדים ומורכבת ממעט דמויות.
    מומלץ להעלות על הלוח כמה שיותר תשובות של תלמידים בעניין זה ולהתייחס אליהן. יש כאן הזדמנות להראות לתלמידים שהעובדה שהכיתה מורכבת מחברים שונים זה מזה בעלי מטרות משותפות מעשירה את האפשרויות העומדות לפניהם.
    לאחר מכן מזמינים את התלמידים למיין. המשימה - כיתתית, בקבוצות קטנות או בזוגות (וגם ביחידים, אם כי עדיף שלא, כדי לייצר דו־שיח או רב־שיח) - תבקש מהם ליצור "משפחות נושאים"לפי קריטריונים משתנים. כשעשיתי זאת בעבר, שתי תלמידות צירפו את כל סיפורי משה לאותה משפחה: לידתו, נעוריו במצרים, בריחתו למדיין, מעמד הסנה הבוער, חזרתו למצרים והנהגתו את בני ישראל מעבדות לחירות; בקבוצה אחרת גיבשו המשתתפים קבוצה בשם "אלוהים ואמונה", וכללו בתוכה שאלות כגון מדוע אלוהים אפשר למצרים לשעבד את בני ישראל; סצנות כגון מעמד הסנה הבוער; ואת הפסוק שמסכם את חציית ים סוף: "ויאמינו בה'ובמשה עבדו" (שמות יד, 31). תלמיד אחד מופנם במיוחד ובעל משיכה עזה לספרי הרפתקאות ופנטזיה יצר את "משפחת הנסים": לדעתו, הסנה הבוער, קרב המטות שהופכים לתנינים/נחשים בין משה לחרטומים, מכות מצרים וקריעת ים סוף כולם קשורים אלו באלו. וכך הלאה.
    תהליך המיון מאפשר לתלמידים גם לעשות סדר בדברים, וגם לעלות שלב בחשיבה על הטקסט. מבליל אין־סופי של נושאים ותת־נושאים נהיה הטקסט עשיר ומסודר, בעל היגיון פנימי שאפשר להתייחס אליו.
    את השיעור מסיימים בשיעורי בית: מזמינים את התלמידים לבחור לעצמם נושא אחד קרוב ללבם ו"להפיח בו רוח חיים"באמצעות יצירה אישית המבוססת עליו. היצירה יכולה להיות כל דבר החל בסיפור קצר או שיר וכלה בציור או הצגה. התלמידים יתבקשו לנמק את הבחירה שלהם בנושא (להסביר מדוע הוא מעניין אותם במיוחד), לחקור אותו (כלומר להכיר היטב את הטקסט התנ"כי, לחפש לו פירושים שונים ולהתעניין בחומרים נוספים הקשורים בו) ולהציגו לכיתה.
    לדוגמה: תלמיד שבחר ב"נסים"יתבקש לא רק להתייחס לנסים השונים בספר שמות, אלא גם לזווית כלשהי הקשורה כללית לנסים, למשל ניסיונות מדעיים להסביר אותם.
    בשיעור העוקב התלמידים מציגים את עבודותיהם ומשתתפים ברב־שיח כיתתי עליהן. שיעור כזה יכול להיות חגיגה - למשל סידור מיוחד של הכיתה (מעגל במקום טורים או במה מאולתרת משולחנות) וקישוט שלה. שתי תלמידות העלו לפני הכיתה הצגה המתארת את העימותים בין משה לפרעה. הן נותרו נאמנות לטקסט התנ"כי ואפילו ציטטו ממנו, ובה בעת הביאו לתוך הסיפור הרבה מעולמן: בכל פעם שהתלמידה שגילמה את משה יצאה מארמון פרעה מובסת, היא מיהרה להתקשר לציפורה באייפון ולהתלונן על הדרישות הבלתי אפשריות של "הבוס הגדול" - אלוהים.
    בחלק הזה חבשו התלמידים את כובע היוצר. גרמנו להם לפרק את הטקסט ולמפות אותו, לבצע תהליך של בחירה, ובעיקר דרשנו מהם ליצור משהו חדש על בסיסו, אישי מצד אחד אך קשור לטקסט ולחומר הלימודים מצד אחר.

    שיעור שלישי:
    צפייה בסרט
    את הצפייה בסרט כדאי ללוות בדף צפייה עם שאלות. מומלץ לעבור על השאלות לפני הצפייה כדי לאפשר לתלמידים לחשוב עליהן תוך כדי. לא כדאי לדרוש מהם לבצע את המשימות או לרשום משהו בזמן הצפייה, כי בכל זאת באנו (בין השאר) ליהנות. השאלות יכולות לעסוק במגוון נושאים, אולם כדאי למקד אותן בהשוואה בין הטקסט התנ"כי לטקסט הקולנועי. אפשר, למשל, לשאול מהם הנושאים המרכזיים בסרט לעומת הנושאים המרכזיים בטקסט או לבקש מהתלמידים לבחור שתי סצנות: אחת נאמנה יחסית לטקסט התנ"כי ואחת שונה ממנו, לתאר אותן בהרחבה ולדון בהן.
    אפשר להוסיף שאלות שמזמינות את התלמידים לחשוב על תרומתו של הסרט ללמידה, כגון: מה תורם הסרט לקריאה בספר שמות (כללי) או השוו בין דמותו של פרעה בתנ"ך לדמותו של רעמסס בסרט (ספציפי).

    שיעור רביעי:
    דיון
    השיעור מוקדש לדיון המבוסס על תשובותיהם של התלמידים על שאלות שהוצגו בדף הצפייה. את לב הדיון אני מציע לייחד לתרומה של היצירה החדשה (הסרט) ליצירה הוותיקה (התנ"ך), לעמוד עם התלמידים על ההבדלים בין הטקסט התנ"כי לטקסט הקולנועי, לנסות להבין מה אפשר ללמוד מהם ולחשוב באילו דרכים אחרות היה אפשר לגעת בטקסט מלבד הדרכים שיוצרי הסרט בחרו.
    בסופו של דבר, לאחר סדרת השיעורים האחרונה, הטקסט התנ"כי נעשה ברור יותר, עשיר יותר ומזמין יותר למחשבה וליצירה אישית של התלמידים.

    סיכום

    "נסיך מצרים", כמו עיבודים קולנועיים אחרים לטקסטים מהתנ"ך, הוא משאב תרבותי נהדר וכלי לימודי יעיל להעשרת הלמידה של ספר שמות. מלבד היותו סרט מצוין, מהנה לצפייה ופופולרי ביותר, הוא גם טקסט מקביל לטקסט התנ"כי. אפשר ללמוד ממנו רבות. 

    הלכה מורתי לעולמה

    $
    0
    0
     יצחק מאיר

    הָלְכָה מוֹרָתִי לְעוֹלָמָהּ,
    ספרים, תפוח, פרח
    הָלְכָהּ לַמָּקוֹם אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ הִיא בָּאָה.
    לְשָם הִיא שָׁבָה  וְשָׁם הִיא עַכְשָׁו 
    מוֹרָתִי בִּמְעוֹנָהּ, עוֹלָמִים.
    בֵּין עוֹלָמָהּ  לְבֵין עוֹלָמָהּ 
    הָיְתָה מוֹרָתִי בְּעוֹלָמִי וּבְעוֹלַם
    הַרְבֵּה יְלָדִים וְהַרְבֵּה יְלָדוֹת
    שֶׁנִּקְרוּ עַל  דַּרְכָּהּ הַקְּצָרָה מִשֵּׂאת 
    בֵּין עוֹלָמָהּ אֲשֶׁר מִמִנּוּ הִיא בָּאָה 
    לְבֵין עוֹלָמָהּ שֶׁהִמְתִּין לְשׁוּבָהּ. 
    מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
    פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

    אֵינֶנִּי זוֹכֵר מַה לָּמַדְתִּי מִפִּיהָ;
    לָמַדְתִּי הַכֹּלֹ, לֹא זֶה וְעוֹד זֶה,
    לֹא מַה שֶּׁשּׁוֹזְרִים וּמוֹנִים וּפוֹרְטִים.
    הַכֹּל זֶה הָאוֹת הָאַחָת, הַקּוֹבַעַת 
    שְׁקוּפָה כִּרְסִיס אֵגֶל טַל יַהֲלוֹמִי
    אוֹתָהּ שֶׁעוֹשָׂה הֲבָרוֹת עִם הַדַּעַת 
    אוֹתָהּ שֶׁכְּתוּבָה רַק בֵּינָהּ לְבֵינִי,
    אוּלַי .
    וְאוּלַי  לֹא הָיָה עוֹלָמִי 
    נִפְתָּח לִרְוָחָה לְנַחֲלֵי עוֹלָמָהּ
    לוּלֵי נָתַן לִי אֵלִי אֶת הָאוֹת
    שֶׁבּוֹ הִצְפִּין אֶת הַהֵד הָעוֹנֶה לְהֵדוֹ
    שֶׁל מַנְעוּל הַסְּתָרִים לְגַנָּהּ הַנָּעוּל
    וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי אֲפִלּוּ.
    זֶה כָּךְ הַמּוֹרִים שֶׁמּוֹצְאִים תַּלְמִידִים
    שֶׁמּוֹצְאִים מוֹרִים שֶׁאֵינָם מְלַמְּדִים
    אֶלָּא אֶת דִּקְדּוּק הָאוֹת הָאַחָת
    שֶׁאֵין לָהּ דִּקְדּוּק זוּלָתִי הַדִּקְדּוּק
     שֶׁנָּתַן לִשְׁנֵיהֶם אֱלוֹהִים.
    מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
    פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

    כָּרוּ אֶת קִבְרָהּ בְּהָרֵי הַגִּלְבּוֹעַ,
    רָם וְרָחוֹק מִן הָעִיר אֲשֶׁר בָּהּ טָוְתָה
    בַּשְּׁתִי וּבָעֶרֶב שֶׁלָּהּ אֶת חַיֶּיהָ.
    כָּכָה צִוְּתָה.
    הַמָּקוֹם שָׁם, גָּבוֹהַּ,
    הָיָה מְקוֹם- כָּל-רְכוּשָׁהּ.
    הִיא הָיְתָה חֲסוּכָה מִבָּנִים,
    זֶה הִדְמִיעַ אוֹתָהּ בִּלְבָבָהּ בִּנְעוּרֶיהָ,
    הָיָה לִשְׁכוֹל בַּחֲצִי יָמֶיהָ,
    וּבְזִקְנוּתָהּ  –  הַשְׁלָמָה לְמַפְרֵעַ.
    וְאָז בָּהִלּוּךְ הַשָּׁקֵט הַזֶּה
    עַל רְצִיף הַיָּמִים הַנִּגְמָר לוֹ תָּמִיד
    אָמְרָה הִיא לְאִישָׁהּ וְאִישָׁהּ אָמַר לָהּ
    נַעֲלֶה עַל הָהָר
    וְנִבְנֶה שָׁמָה בַּיִת
    לַחֲסוּכֵי אַהֲבַת אָב וָאֵם
    שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם לְבֵינֵינוּ נִימֵי 
    קִשּׁוּרִים כָּלְשֶהֶם, שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים
    תַּוֵּי פְּנֵיהֶם, אִישׁוֹנֵי עֵינֵיהֶם,
    וְאֶת קוֹלוֹתֵיהֶם מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ
    וְכָל שֶׁלְּעוֹלָם לֹא נִקַּח עִם לֶכְתֵּנוּ
    מִכָּאן לַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו שָׁם נָשׁוּב
    יִהְיֶה  לַיְלָדִים
     וּלְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ
    לִנְשֹׁם בְּאָזְנֵיהֶם 'אֲהוּבִים'.
    וְכַאֲשֶׁר
    הֵם יִשְׁמְעוּ וְהֵם יַאֲמִינוּ 
    נִשְׁכַּב וְנִשְׁתֹּק כָּאן בֵּינוֹת לַסְּלָעִים.
    כָּךְ הָיָה.

    מוֹרָתִי בִּקְהַל תַּלְמִידֶיהָ
    יָדְעָה אֶת כָּל אוֹתִיּוֹת שְׁמוֹתֵיהֶם
    אֶחָד אֶל אֶחָד, לִפְנַי וְלִפְנִים,
    אֲבָל מוֹרָתִי לֹא חָיְתָה בַּעֲבוּרָם.
    מוֹרָתִי חָיְתָה בַּעֲבוּר מוֹרוּתָהּ
    וּמֵתָה בִּמְלֹא הֶעְדֵּר הוֹרוּתָהּ
    שְׁלֵמָה כְּבַזֶּלֶת הָהָר.
    מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
    פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

    מְעַטִּים מִשֵּׂאת הָיוּ הַיָּמִים 
    שֶׁעָשְׂתָה מוֹרָתִי בְּעוֹלָמֵנוּ הַזֶּה.
    עַל פִּי הַבְּרִיּוֹת הֶאֱרִיכָה יָמִים
    כִּי זֶה כָּךְ הַבְּרִיּוֹת,
    אִם זָקַנְתָּ תִּשְׁכַּחְנָה
    כִּי אֵין בַּזְּמַן שֶׁאֵין לוֹ רֵאשִׁית 
    וְאַחֲרִית חַיִּים אֲרֻכִּים בִּכְלָל
    וְאֵין בַּנִּמְצָא מִי שֶׁמֵת שְׂבַע יָמִים 
    אֶלָּא מוּל הַמֵּת שֶׁכָּבָה בְּפִתְאוֹם
    וּבַמֶּה זֶה נֶחְשָׁב?
    סִפַּרְתִּי לְמִי מֵרֵעַי כִּי נָטַלְתִּי 
    שָׁעָה יוֹם אֶחָד וְהָלַכְתִּי אֶל בֵּית
    מוֹרָתִי, שֶׁהָיְתָה לְאַלְמָנָה, לְבַקְּרָהּ,
    וְהוּא לְתֻמּוֹ הִתְמִיהַּ מִיָּד
    פִּלְאֵי פְּלָאִים, הִיא עוֹד בַּחַיִּים?
    מָתַי נִסְתַּלְּקָה מוֹרָתִי מֵחַיָּיו?
    מוֹרִים לֹא מֵתִים יוֹם אֶחָד.
    הֵם חַיִּים לִפְעָמִים רַק שָׁעָה.
    לִפְעָמִים הֵם חַיִּים שָׁנָה אוֹ אַרְבַּע,
    לְעִתִּים יוֹתֵר, עַד שֶׁשְּׁמָם נִשְׁכָּח
    וְאוֹבֵד בֵּין שׁוּרוֹת הַסִּפּוּר הַנִּמְחָק
    שֶׁל הַתְּמוֹל הַשִּׁלְשׁוֹם הַדּוֹהִים עַל הַגְּוִיל
    אֲשֶׁר בּוֹ כְּתוּבִים דִּבְרֵי הַיָּמִים,
    אוֹתָם הַמּוֹרִים כָּךְ, אוֹתָם הֵם עַצְמָם
    אֵינָם מֵתִים יוֹם אֶחָד
    וְיֵשׁ מוֹרִים שֶׁחַיִּים לְעוֹלָם
    וְאֵינָם
    מֵתִים גַּם אַחֲרֵי בּוֹא מוֹתָם.
    מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
    פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

    חַדְרָהּ הָיָה אוֹר.
    לֹא הָיְתָה בּו זִקְנה.
    סְפָרִים. קְרִיאָה, לֹא עִיּוּן, פִּסְלוֹנִים
    מֵאֵי וּמִשָּם בִּמְסוֹף מַסָּעוֹת
    שֶׁכְּבָר תַּמּוּ מִזְּמַן.
    תְּמוּנוֹת אֲחָדוֹת,
    כִּתַּת יְלָדִים, הִיא בָּרֹאשׁ, צְעִירָה,
    נְטִיעוֹת טוּ בִּשְׁבָט, הִיא חוֹפֶרֶת גֻּמָּה,
    אַחָת הוּא וְהִיא מְטַיְּלִים עַל הַחוֹף
    וְהָרוּחַ אָבִיב בִּשְׂעָרָהּ.
    קַנְקַן מַהְבִּיל. שְׁנֵי סְפָלִים לְבָנִים
    עַל מַגָּשׁ, קַעֲרַת עֻגִּיּוֹת קְטַנָּה.
    יוֹשֶׁבֶת. מוֹזֶגֶת. צָמִיד מֻכְסָף
    עַל פֶּרֶק יָדָהּ הָרוֹעֶדֶת קִמְעָה,
    צוֹחֶקֶת אוֹמֶרֶת אֲנִי זְקֵנָה,
    לֹא נוֹרָא, שְׂמֵחָה שֶׁבָּאתָ הֵנָּה 
    פֵּרוּשׁ לְ'גִּילוּ בִּרְעָדָה'.
    שְׁטֻיּוֹת. סַפֵּר מַה קּוֹרֶה.
    אִשְׁתְּךָ, שְׁלוֹמָהּ. בְּנוֹתֶיךָ, שְׁלוֹמָן,
    מַה לָּמְדוּ מֶה הָיוּ, לְמִי הֵן נִשְּׂאוּ,
    כְּבָר יָלְדוּ לְךָ נְכָדִים, יָפֶה.
    בָּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם.
    תֵּדַע הֲלֹא כֵן
    לְבָרֵךְ אֶת הַשֵׁם,
    גַּם אַתָּה כְּבָר אֵינְךָ
    לֹא יֶלֶד לֹא נַעַר לֹא עֶלֶם יַלְדִּי...
    לֹא אָמַרְתִּי דָּבָר, מֶה הָיִיתִי אוֹמֵר
    'הָפוּךְ עַל הָפוּך  הִנָּךְ כֹּה מְשֻׁעֲשַׁעַת
    כֹּה מְשֻׁעֲשַׁעַת הִנָּךְ מוֹרָתִי...' ?
    לֵאָה? תְּמוּנָה. לֹא תַּכִּיר. כְּנֶגְדָּהּ
    תְּמוּנָה בְּטִיּוּל הַכִּתָּה בְּתָשָׁ'ח.
    שָׂרָה. הִנֵּה פָּנֶיהָ כִּתְמוֹל,
    וּתְמוֹל כְּבָר חָלַף לוֹ מִזְּמַן וְאֵין כְּלוּם
    הַיּוֹם הַדּוֹמֶה כְּהוּא זֶה לָאֶתְמוֹל. 
    גִּדְעוֹן. הוּא רוֹפֵא. הִנֵּה הוּא וּבָנָיו
    וְאִשְׁתּוֹ. בְּבֵיתוֹ בִּנְיוּ יוֹרְק כִּמְדֻמֶּה.
    פִּרְחָח. כְּמוֹ זֶה שֶׁשָּכַחְתִּי אֶת שְׁמוֹ
    וְסָלַחְתִּי גַּם לוֹ, מָתוֹק, וְנוֹכֵל.
    הֲדַסָּה. נֶאֱמָנָה. בָּאָה כָּל שָׁנָה.
    כּוֹתֶבֶת לְיוֹם הוּלַדְתִּי. הֲתֵדַע
    אֵינֶנִּי מוֹנָה כַּמָּה מִכְתָּבִים
    שֶׁכָּתְבָה לִי לְיוֹם הוּלַדְתִּי שְׁמוּרִים
    עִמִּי פֶּן אֵדַע 
    כִּי זָקַנְתִּי מְאוֹד  וְסוֹד שֶׁכָּזֶה
    אֵין אָדָם מְגַלֶּה אֶלָּא בְּשָעָה
    שֶׁאֵין שׁוֹלְחִים עוֹד לְיוֹם הוּלַדְתּוֹ 
    מִכְתָּב
    כִּי אֵינֶנּוּ 
    וְגַם הֲדַסֶּה
    לֹא שׁוֹלַחַת יוֹתֵר 
    שׁוּם מִכְתָּב.
    שָׁתַקְתִּי.
    אָמְרָה אֲנִי עֲיֵפָה.
    דִּבַּרְנוּ הַרְבֵּה עַל מַה שֶּׁהָיָה
    וַאֲפִלּוּ עַל מַה שֶׁיִּהְיֶה.
    לֵךְ לְשָׁלוֹם.
    לֹא קַמְתִּי מִיָּד.
    לֹא דִּבַּרְנוּ בִּכְלָל.
    לּא עַל מַה שֶּׁהָיָה
    לֹא עַל מַה שֶּׁיִּהְיֶה
    וְאָמַרְנוּ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. 
    מַה שֶּׁאָמַרְתִּי אֵינוֹ מְסֻבָּךְ;
    פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

    הָלַכְתִּי לִי אָז בָּרְחוֹב וְהִבַּטְתִּי סְבִיבִי,
    הָעוֹלָם עוֹד הָיָה עוֹלָמִי 
    אַךְ כְּבָר לֹא הָיָה עוֹלָמָהּ.
    הִיא הָלְכָה
    מִמֶּנּוּ בְּטֶרֶם תָּמוּת
    וַאֲנִי לֹא הָיִיתִי אֶצְלָהּ אֶלָּא
    לְרֶגַע קָסוּם שֶׁל פְּרִידָה
    שֶׁאֵין בּוֹ דָּבָר שֶׁאֵינֶנּוּ דּוֹמֶה 
    לְכָל הָרְגָעִים שֶׁהָיוּ וְנוֹתְרוּ
    כְּמוֹ הַטִּפּוֹת שֶׁל גֶּשֶׁם יוֹרֵד
    שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן  וְלוּ אַחָת שֶׁאֵינָהּ
    דּוֹמָה לְכָל הַטִּפּוֹת זוּלָתָהּ.

    הִיא הָלְכָה לְפָנַי תְּמִירָה. לְבוּשָׁה
    כֻּתֹּנֶת שֶׁל קַיִץ פְּשׁוּטָה וּצְנוּעָה,
    חֲצָאִית בְּהִירָה, סַנְדָּלִים שְׁחוֹרִים,
    פָּנִים שֶׁל עֵינַיִם טוֹבוֹת וּלְסָתוֹת
    נְחוּשׁוֹת וּשְׂפָתַיִם דַּקּוֹת נְכוֹנוֹת 
    לִשְׁתֹּק וְלוֹמַר וְלִרְמֹז וּלְצַפּוֹת
    לַדִּבּוּר שֶׁמִּמּוּל בְטֶרֶם תִּהְיֶינָה
    נָעוֹת בִּקְלִילוּת נִנּוֹחָה וּבְטוּחָה.

    הִיא לֹא בָּאָה מִכָּאן. הִיא הָיְתָה אַגָּדָה.
    אָמְרוּ כִּי הָיְתָה
    קְצִינָה בְּחֵילוֹ שֶׁל הוֹד מַלְכוּתוֹ
    וְנִצְּחָה לְבַדָּהּ מִלְחָמוֹת אֲלוּמוֹת.
    לֹא כֵן, אָמְרוּ , מֵהֹדּוּ בָּאָה
    לְשָׁם בָּרְחָה מֵאֵיזוֹ עֲיָרָה
    שֶׁבָּהּ הָיְתָה לִצְנִינִים כִּי הָיְתָה חֲכָמָה
    יוֹתֵר מִכָּל לַמְדָנֵי הַשּׁוּרָה.
    אֲחֵרִים סִפְּרוּ כִּי הִיא סוֹד, וְאֵין אִישׁ 
    בָּעוֹלָם יוֹדֵעַ מֵאַיִן בֵּיתָהּ
    וְאָבִיהָ נָסִיךְ וְאִמָּהּ בַּת מַלְכָּה
    מִזֶּרַע  מַלְכוּת בֵּית דָּוִיד שֶׁאָבְדוּ
    בְּיַעַר אֶחָד שֶׁבָּהֶם הִסְתַּתְּרוּ
    בַּיּוֹם בּוֹ נוֹדַע  כִּי הָיוּ יְהוּדִים.

    הִיא הָלְכָה לְפָנַי בָּרְחוֹב הַהוּא
    וְכָל הַכִּתָּה הָלְכָה גַּם הִיא 
    סָמוּךְ אַחֲרֶיהָ וַאֲנִי גַּם אֲנִי
    הָלַכְתִּי עִמָּהּ בְּתוֹכָהּ
    וְקָשַבְתִּי הֵיטֵב לְמַה שֶּׁאָמְרָה 
    וְאֵינֶנִּי זוֹכֵר, חַיַּי, מָה אָמְרָה,
    אַחָת רַק אֶזְכֹּר 
    כִּי אֵין בָּעוֹלָם
    מוֹרָה שֶׁהָיְתָה מוֹרָה כְּמוֹתָהּ
    וּלְבוּשָׁהּ כִּלְבוּשָׁהּ 
    וּפָנֶיהָ כִּפְנֵי
    פָּנֶיהָ שֶׁלָּהּ 
    וְקוֹלָהּ כְּקוֹלָהּ
    וּמַה שֶּׁאָמְרָה 
    לֹא אָמְרוּ מֵעוֹלָם 
    וְעַד הָעוֹלָם 
    פָּשׁוּט הוּא, וֶאֱמֶת לְהַפְלִיא.

    כוכב יאיר 15.08.08
    טו באב התשס'ח

    הניקוד: הדסה שפירא, טירת-צבי (בני-ברק), 
    שאת יסודותיו הניחה בה המורה תְּהִלָּה
    "שֶׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם – שֶׁלָּהּ".














    אידאל החינוך?

    $
    0
    0
    מהו מורה טוב? מהי מורה טובה? למה הם שואפים? כיצד נטבעת דמותם בנפשות תלמידיהם לאורך ימים ושנים? על נושא זה נכתבו אינספור מחקרים. אבל אולי שירו של יצחק מאיר המובא להלן, הלכה מורתי לעולמה, מצליח לבטא טוב מכל את 'הנפש המחנכת'כמו גם את המשלימה שלה - 'הנפש המתחנכת'על ידה. 

    גריזים ועיבל, ברכה וקללה

    $
    0
    0


    ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית בירושלים

    במקרא, כמו בכל המזרח הקדום, רווחה האמונה בכוחה של המילה המדוברת בכלל, ושל הברכה והקללה בפרט. בפרשת "ראה"מסופר בין השאר שבני ישראל הצטוו לקיים טקס של "נתינת"ברכה וקללה. לא נאמר במפורש אילו ברכות או קללות צריכות להינתן, לא על ידי מי ולא כיצד. מתיאור פרטי הטקס שיופיע אחר כך בספר דברים (פרקים כז-כח) ובספר יהושע (ח, ל-לה) מתברר שהיה זה טקס דרמטי רב רושם שבו השתתף העם כולו, על נשיו וטפו. היחידה הספרותית המוקדשת לברכה ולקללה בדברים יא, כו-לב מתמקדת בשלושה היבטים בלבד של הטקס: במיקומו, בעיתויו ובתכליתו. היחידה בנויה כך שבמרכזה ישנו תיאור נרחב ומפורט של מקום הטקס (סוף פסוק כט ופסוק ל). תיאור המקום עטוף בנושא העיתוי, הבא לפניו ולאחריו (בראש פסוק כט ובפסוק לא) ונושא העיתוי עטוף על ידי ציון התכלית, שגם פותח וסוגר את היחידה כולה (פסוקים כו-כח, לב).

    בסיום היחידה הספרותית הזו נאמר, שתכלית הברכה והקללה היא לדרבן את ישראל לשמור לעשות "את כל החוקים והמשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום" (פסוק לב), וזה במקביל למה שנאמר בפתיחתה: "אשר תשמעו אל מצות ה'אלוהיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום" (פסוק כז). הברכה נועדה לעודד את ישראל לקיים את חלקם בברית עם ה', והקללה - להלך אימים על מי שינסה להפר אותה; "ברכה אם תשמעון, וקללה אם לא תשמעון" (דברים רבה [מהדורת ליברמן], עמ' 93). ברכות וקללות מופיעות במקרא גם בויקרא כו ובדברים כח, והן תואמות את הנוהג הידוע מכמה תרבויות במזרח הקדום לקבוע בסוף בריתות או חוזים ברכות למקיימיהם וקללות למפירהם.
    הכתוב מבהיר שעל טקס הברכה והקללה להתקיים עם ההגעה אל הארץ: "והיה כי יביאך ה'אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (פסוק כט), וטעם הדבר שההתחייבות לקיים את הברית עם ה', דהיינו לשמור את מצוותיו, היא חיונית להצלחת הכיבוש ולהתמדת האחיזה בארץ: "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ אשר ה'אלהיכם נותן לכם וירשתם אותה וישבתם בה" (פסוק לא, והשוו דברים כז, ב-ד).
    תיאור מקומו של הטקס הפולחני מופיע בין שתי הקביעות הללו, במרכז היחידה הספרותית: "והיה כי יבאך ה'אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה" (יא, כט-ל). שיבוץ עניין המיקום בליבה של היחידה הספרותית, ותשומת הלב המוקדשת לו, המתבטאת באורכו של התיאור הגיאוגרפי, רומזים שיש לחלק זה של הכתוב חשיבות רבה. תיאורים גיאוגרפיים במקרא משמשים לא פעם להעברת מסרים אידיאולוגיים. אחרי שנאמר שהברכה צרכיה להינתן על הר גריזים והקללה על הר עיבל, באים פרטים גיאוגרפיים האמורים לסייע לנמענים באיתור מקומם של שני ההרים האלה. ההרים, כך נאמר, מצויים "בעבר הירדן"ו"אחרי דרך מבוא השמש", שהם ציונים כלליים לעבר הירדן המערבי. הדבר הולם את ההקשר הספרותי של היחידה, שעל פיו ניתנו ההנחיות לקיום הטקס כשהיו בני ישראל עדיין בעברו המזרחי של הירדן. אחר כך באים פרטים ספציפיים יותר: "בארץ כנעני"ו"אצל אלוני מורה". הצירוף "אלוני מורה"מצוי במקרא רק כאן, והוא שם אחר ל"אלון מורה"המופיע במקרא רק במסורות על אברהם. על אבי האומה מסופר, שיצא לארץ כנען בעקבות הקול שקרא לו "לך לך", ובהגיעו אל הארץ הגיע "עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ, וירא ה'אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב, ו-ז), "ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה'" (פסוק ח). שכם מוזכרת גם במסורות על יעקב כמקום מקודש (בראשית לג, יח-כ; לה, ב-ד וראו גם יהושע כד, כה-כז ושופטים ט, ו). החזרה בפרשתנו על עניין הכנעני ואלון/אלוני מורה אינה עניין שבמקרה. רצונה לומר, שמה שקרה לאבי האומה מבשר את מה שיקרה לבניו אחריו, דבר המתחיל להתגשם עתה. לפי פרשתנו, ישראל מצווים להגיע אל המקום שבו נטה אברהם את אהלו בתחילה. בדברים כז, ד נאמר שישראל נצטוו להקים מזבח על הר עיבל. וכשיבוא יהושע לארץ כדי לכבוש אותה הוא ישלח מרגלים לעי "אשר עם בית און מקדם לבית אל" (יהושע ז, ב) ויציב את האורב "בין בית אל ובין העי מים לעי" (ח, ט). אחרי כיבוש העי הוא יבנה מזבח לה'אלהי ישראל בהר עיבל ויקרא את כל דברי התורה, הברכה והקללה, ככל הכתוב בספר התורה (ח, ל-לה). הרמיזות הספרותיות, הלשוניות והתמטיות כאחד, המצויות בתיאור הגיאוגרפי של מקום הברכה והקללה, מכוונות איפוא להראות שכיבוש הארץ הוא חלק מתכנית אלהית ההולכת ומתגשמת. ראשיתה במסורות על האבות והמשכה בכיבוש הארץ המובטחת.
    כל הציונים הגיאוגרפיים שבדברים יא, כט-ל מורים לכיוון שכם, זולתי הערבה והגלגל. "הערבה"סתם היא בקעת הירדן; "הגלגל"צריך להיות מקום שהוא מן המפורסמות, כי הוא אמור לסייע בזיהוי מקומם של עיבל וגריזים, וגלגל, הידועה מסיפורי הכיבוש שבספר יהושע, היתה בערבות יריחו. נשאלת איפוא השאלה: מה עניין הערבה והגלגל אצל גריזים ועיבל? והרי הגלגל רחוקה מאזור גריזים ועיבל. האם משתקפות כאן שתי מסורות שהאחת ממקמת את הטקס הברכה והקללה באזור שכם והאחרת קושרת אותו לאזור הגלגל שבין הירדן ליריחו?
    קישור מובהק של הברכה והקללה לעיבל ולגריזים יש ביהושע ח, לג-לה (וראו גם דברים כז, יב-יג). אבל האם יש קישור כזה גם לאזור חציית הירדן והגלגל? מסורות הקושרות את יהושע ח, ל-לה (בשלמותו או בחלקו) לגלגל ולחציית הירדן מצאנו אצל יוסף בן מתתיהו ובמגילה מקומראן (ומספרה: 4QJosha).
    בספר "קדמוניות היהודים"ליוסף בן מתתיהו נמצא שתי התייחסויות אל יהושע ח, ל-לה. פעם אחרי סיפור חציית הירדן (ספר חמישי, ד) ופעם אחרי סיום סיפורי הכיבוש (שם, יט). על פי הקטע מקומראן התקיימה הקריאה בספר התורה בתוך הירדן עצמו, לפני שניתקו כפות רגלי הכוהנים מן המים. בתיאור זה נדחה ההיגיון הגיאוגרפי-צבאי מפני ההיגיון התיאולוגי. יהושע מוצג במגילה כמי שמקפיד על קיום חוקי התורה, ופעולתו הראשונה, הנעשית כבר בעת חציית הירדן ועוד קודם לכיבוש הארץ, היא קיום הצו של הקריאה בספר התורה.
    מסורת הקללה על הר עיבל והברכה על הר גריזים טופחה בוודאי בממלכת ישראל, שאנשיה ראו בשכם מקום מקודש. המסורת על קריאת התורה עם הברכה והקללה בגלגל, אפשר שהיא נוצרה במקדש מתחרה, בגלגל. דברים יא, כט-ל מנסה לבטל את מסורת הגלגל, בכך שהוא מציג את הערבה והגלגל כמקומות סמוכים לגריזים ועיבל, מקומות שאף מסייעים לאיתורם של שני ההרים, וכך נותרים גריזים ועיבל כמקום המקודש הבלעדי.

    מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, ראה (תשס“א 2001)


    של מי הארץ? הרהורים לפרשת 'כי תבוא'

    $
    0
    0
    פרופ'יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

    פרשת כי תבוא:דברים כו 1- כט 8
    המסע הארוך מאד והקשה מאד והרווי ייסורים של היציאה ממצרים מגיע לייעודו. כמעט ואמרתי לקיצו, אבל ההגעה לארץ תפתח עידן חדש ומסובך אף הוא. בינתיים אנו מצויים בשערי הארץ כמעט. ואותנו יעניין להתבונן בנקודות ההדגשה לקראת האירוע הגדול, ובכן, בני ישראל יגיעו סוף סוף לארץ היעודה, מה עושים? זה דומה ולו במעט לתוכנית מאה הימים שראשי ממשלה שנכנסים לתפקידם בונים לעצמם: מה לעשות במאה הימים הראשונים ולא סתם לשבת על כורסת המנהיגות.
    נתבונן בכמה מהנקודות: הצרוף "כי"עם ה imperfect  (ההווה הנמשך) מצביע על מצב שמלווה בהוראה  "כי תבוא אל הארץ". זאת עשה. מעניין הצרוף הזה. כי תבוא אני יכול שלא לבוא בכלל. וכאן יש איזו אמירה של אם שהיא מעניינת לכשעצמה. אלא אם לקחנו זאת כביטוי של זמן.

    ההדגשה היא שה'נותן את הארץ לנחלה: "הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה"  (כו 1). לא מלחמות הכיבוש שהן אמצעי בלבד, אבל הנותן האמיתי הוא ה'. וזאת נקודה שאיננה חדשה כאן, אבל עלינו לחשוב עליה חזור וחשוב. זאת לא בדיוק הארץ שלנו, שהיא קנייננו לפי התורה, אלא ארץ שניתנה לנו. זאת תפיסה מחייבת כי היא תובעת שמירה, הקפדה שכול מה שאנו עושים כאן איננו נעשה בבחינת בעלי הבית, אלא יש כאן אחריות מיוחדת. ומה ייעשה? אין שמח כחקלאי משהוא קוצר או קוטף את גידוליו, אבל יש להקדיש מתת תודה לה':  "וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יהוה" (כו 10). יש בזאת תזכורת עמוקה במעשה סימבולי זה של טקס הבאת הביכורים, שהציונות החילונית דווקא חידשה בארץ. האדם עובד, עמל, והוא צריך לדעת להפריש, לתת, ובראש וראשונה ליוצר המסגרת הקיומית הוא האלוהים. זוהי תפיסת התנ"ך, האדם איננו במרכז, וזה מוזכר לנו שוב ושוב. יתרגם כול אחד ואחת מאיתנו את המושג הזה לעצמו, והוא יוביל אותנו לתחושה של צניעות והכרת תודה בדרך שלגבי החילוני בעל התפיסה הרציונאלית הומניסטית יהיה להבהירה שוב ושוב ולעבוד על משמעותה.
    ומעניינת לא פחות היא האמירה עם הבאת הביכורים: "ארמי אובד אבי" (כו 5 ). אין כאן שיר הלל על גיבורים מיתולוגיים כביוון למשל שבמעלליהם המופתיים יצרו את האומה. אלא על עם מבולבל בעמים, עם שסבל בגלות מצרים, ואשר נושע בעקבות זעקותיו הנואשות על ידי אלוהים. ואז כתגובה לסבל העם הביאו ה'לארץ הזאת שהיא זבת חלב ודבש. חלב ודבש הם מאכלים בסיסיים, שהארץ משופעת בהם. כלומר יש כאן מקדמה פיזית משמעותית שיש לשמרה.
    ושימו לב שוב על הדאגה החוזרת ונשנית למי שחסר ואין לו, ועליך לדאוג לו, מהמיסים שלך: "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (כו 13-12 ). 


    בין גריזים לעיבל, בין חרדה לתקווה: וינייטה לפרשת כי תבא התשע"ד

    $
    0
    0
    יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

    הדרמה היא נס.
    מן הבאר המוצנעת בחדרי ליבו של אדם היא דולה נטף של אהבה או של שנאה,
    ציור: יורם לילך
    של חרדה או של עזוז, של תקווה או של ייאוש, ומגלה בו בנטף הזה אוקיינוס בו טובלת האנושות כולה ומתוודעת במעמקיו אל עצמה. מה שהומה נשמה אחת אל חברתה, ואין זולת השתיים שומע או יודע, עושה הדרמה אות של אהבה שכל האוהבים הומים אותה. קנאה או שנאה המטרפת את דעתה של נפש אחת עד שהיא מיטלטלת אל אובדנה, באה הדרמה ומעלה אותה על במות עולם והעולם כולו מתבהל מן האסון הדוהר על סוסי אש זרה אל התהום הכרויה בפני מי שסערות ליבו אינן יודעות להזהירו מתהומות. כל איש ואישה עומדים בחייהם בצמתים מהם יוצאות דרכים ההולכות אל הבלתי נודע והם בוחרים לבדם באיזו מהן טוב ללכת. יש בהם הפוסעים את הפסיעה האישית הראשונה בחרדה גדולה שמא יטעו בדרך או שמא רעה ממתינה להם בסופה, ויש בהם התוקפים את העתיד באמונה בוטחת, והדרמה רואה ומעצימה את החרדה או האמונה האישיות כדי חיזיון אוניברסאלי. כן היא עושה לה לתקווה או לייאוש שהיא מגלה באדם אחד שיש לו שם אחד, ובוראת מהם תקוות אנוש או ייאוש עולם.

     ועדיין הנס אינו שלם עד שהנטף ממנו עשתה הדרמה אוקיינוס, מגלה במימיו את עומקו שלו עצמו, והאהבה, והשנאה, והחרדה, והעזוז, והייאוש, והתקווה, שבים מן הבמה, ויודעים מה שלא ידעו  עד הנה.
    אפשר שעם תועי מדבר, שרידי העבדים יוצאי מצרים בימי משה ויהושע, לא נתוודעו לעוצמת החרדה שטלטלה אותם ערב הכניסה לארץ חירותם אלא זמן מרובה אחר שבאו בה. הדרמטורג האלוהי נוטל מבארות הלב הנסתרות את נטפי הפחד מפני האחריות התובענית האורבת לכל מי שעושה את הצעד הגורלי מעבדות לחירות, ועושה מהם חיזיון עין לא ראתה. החרדה מתגבהת לגבהים של הר עיבל, התקווה לגובהו של הר גריזים, וכל איש ואישה ההולכים אל המחר עוברים בין שני ההררים האלה, ושומעים בקרבם את בשורת הברכה ואת אזהרת הקללה, אבל כבר הדרמה עושה מהם דמות הנבלעת בתוך מיליונים ומיליונים מצטופפים בחיזיון שאי אפשר יהיה לשכוח אותו לעולם, וכשייזכר - יתברר עד מה הייתה החרדה או התקווה שהנפש הפרטית חוותה אותם בהמון, בעלות עוצמה בל תשוער.
     חיל גדול מאוד מאוד עובר את הירדן. משה האיש שהוציאם משעבוד מצרים מת. אין איש יודע קבורתו. עבדו יהושע הולך בראש. כיוון שעברו את הירדן  נע המחנה כברת דרך תלולה עד סמוך לשכם. שני הררים, של תקווה, גריזים ושל פחד, עיבל, מתגבהים לפניהם. הם מפילים אימה משתקת. או עומדים מאין כוחות לצעוד הצעד הבא ונסוגים למדבר ההכרעה, או עוברים בין עיבל לבין גריזים. יהושע מצווה ללכת. "אָ֣ז יִבְנֶ֤ה יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ מִזְבֵּ֔חַ לַֽה'אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר עֵיבָֽל... וַיַּעֲל֨וּ עָלָ֤יו עֹלוֹת֙ לַֽיקֹוָ֔ק וַֽיִּזְבְּח֖וּ שְׁלָמִֽים. וַיִּכְתָּב־שָׁ֖ם עַל־הָאֲבָנִ֑ים אֵ֗ת מִשְׁנֵה֙ תּוֹרַ֣ת מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁ֣ר כָּתַ֔ב לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל" (יהושע ח',ל'-ל"ב) .  המשנה נוטלת את הקולמוס מידי סופר יהושע ומשלימה הכתוב ,"ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכוהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע. הכוהנים מקיפין את הארון, והלויים את הכוהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן שנאמר ביהושע ח',"וכָל־יִשְׂרָאֵ֡ל, וּזְקֵנָ֡יו וְשֹׁטְרִ֣ים וְשֹׁפְטָ֡יו עֹמְדִ֣ים מִזֶּ֣ה וּמִזֶּ֣ה׀ לָאָר֡וֹן..." . הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה 'ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה'ואלו ואלו עונין 'אמן'. הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה 'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה'ואלו ואלו עונין 'אמן'עד שגומרין ברכות וקללות " (סוטה ז',משנה ה'). במעמד החיזיון הזה, אולי הגדול בדברי ימי האדם, בטרם יצעד העם את הצעד המכריע אל תוך אחוזת עצמאותו, קורא יהושע באוזני העם  "...אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֣י הַתּוֹרָ֔ה, הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה, כְּכָל־הַכָּת֖וּב בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָֽה. לֹֽא־הָיָ֣ה דָבָ֔ר מִכֹּ֖ל אֲשֶׁר־צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־קָרָ֜א יְהוֹשֻׁ֗עַ נֶ֣גֶד כָּל־קְהַ֤ל יִשְׂרָאֵל֙ וְהַנָּשִׁ֣ים וְהַטַּ֔ף וְהַגֵּ֖ר הַהֹלֵ֥ךְ בְּקִרְבָּֽם" (שם, ל"ד,ל"ה).
     האחריות לניהול מדינה אינה המוטלת על מנהיגיה בלבד, לא המדיניים ולא הכלכליים ולא הצבאיים. גורלה מופקד בידי כל איש וכל אישה מפני שקיום מצוות הטוב והישר הוא כיפת הברזל של חברה, שאין לה קיום אם סוללות הטוב והישר המוטענות בכל פרט בחברה ומספקות את אנרגיית הבחירה בין טוב לרע, מתרוקנות. עשיית הטוב היא מבוא לברכה. גם אם היא מתמהמהת. היא אינה גמול במובן של שכר. הטוב הוא פועל יוצא מן הטוב, וזאת הברכה... הרע הוא פועל יוצא מן הרע. גם אם המעוול אינו רואה את עונשו מיד עם ביצעו, סופו בא, וזאת הקללה... אסור להיוואש מן הברכה שתבוא בעקבי הטוב. "וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַבְּרָכ֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֻ֑ךָכִּ֣י תִשְׁמַ֔עבְּק֖וֹל ה'אֱלֹהֶֽיךָ" (דברים כ"ח,ב').אסור להתעלם מן הקללה שתבוא  באורח בלתי נמנע בעקבי הרעה. "וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙בְּקוֹל֙ ה'אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ" (שם, כ,ט). 
    לא הצדק בא מיד, ולא העונש קוצר לאלתר. אבל הם משיגים אותך. המתמלא פקפוקים שמא אין שכר למוסר ועל כן אינו אלא אונאה עצמית חסודה או תרמית של בעלי דבר ערומים הכופים אותו על העניים כדי להרבות עושרם, ואומר מה לי "לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו", אחטא מיד, יעצור ויידע כי הברכות גם אם הן מתאחרות- וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ. הבז למוסר כאילו אינו אלא מפגן של חלושי דעת והרומס את החוק ואת הדין ואת המוסר הטבעי כי הרפיון הוא קללה, לא הכוח הבלתי מבוקר שאינו ירא אלא כוח יתצר על כוחו, יעצור וידע כי הקללות גם אם הן בוששות לבא- והִשִּׂיגֽוּךָ
    רבי ישראל אלנקאווה הספרדי אומר בחיבורו 'מנורת המאור', "ברכות מברכות בעליהן....קללות מקללות בעליהן" (פרק י"ב, הלכות משא ומתן) וסימן לדבר, אבן שלימה וצדק- יהיה לך, כלומר אם תישא ותתן במידות ובמשקולות אמינים -יהיה לך מה לקנות ומה למכור וממה להתפרנס,אבל לא יהיה לךבכיסך אבן ובן גדולה וקטנה, כלומר אם תזייף במידות, לא יהיה לךבסופו של דבר ממה להתפרנס. הברכה היא במעשה עצמו. הקללה גם היא במעשה. כל אדם ואדם הנכנס לארץ צריך לדעת כי לא יהיה לו אם לא ישמור  הוא, ולא ישמרו כל חבריו עימו, על הישר ועל הטוב. העצמאות הדורשת אחריותתימוט. 
    הקללה היותר גדולה שתשיג אותו היא הגלות. אובדן החירות, או לשון אחרת אובדן עול האחריות. "וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. וֶהֱפִֽיצְךָ֤ ה'בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ ... וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ ... וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ. בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד ...וֶֽהֱשִֽׁיבְךָ֨ יה'מִצְרַיִם֘ בָּאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹא־תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹיְבֶ֛יךָ לַעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה". (דברים כ"ח, ס,ג-ס"ח) משה, ערב הכניסה לארץ, הוא, מפיו, לא מפי הגבורה, המזהיר את העם כי יציאת מצרים שאין עימה כניסה לארץ הריבונות האחראית, עלולה להוביל לשיבה למצרים. העצמאות דורשת להתחדש מדי יום בעשיית הצדק והמשפט והדין. אם אינה מתחדשת היא לא רק נובלת, היא שבה אל המקום שם חלמו אותה מתוך אזיקים. הגולה מתאפיינת באילוזיה שעדה שאינה אחראית עוד לניהול המדינה בה היא חיה, פטורה מן האחריות לקיומה. היא יכולה להרגיע בשוליים. לא היא מכריזה מלחמות. לא היא גובה מיסים. לא היא מקימה מערכות בריאות  וסעד לכלל האוכלוסיה. אם היא נסבלת, היא רוגעת בתוך עצמה. אבל לא היא "....בַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ". גולה היא עקירה חוזרת ונשנית, היא נדודים מאשליית ביטחון אחת לאשלייה אחרת, היא המקום בו אפילו אם לכאורה אין מפני מה לפחד - פוחדים בו מן הפחד עצמו. היא המקום בו אתה מתמכר אפילו אין איש רוצה לקנות, בו אתה סובר כי תוכל להינצל במחיר ולומד עד מהרה כי אפילו ערך אין לך. זה יותר מעונש. החיזיון הגדול, הדרמה ההמונית בין הררי הפחד והתקווה, לא באה אלא כדי להזהיר את יוצאי מצרים ואת כל האדם כי כאשר אין ברכה גדולה יותר מעצמאות במדינה, אין קללה גדולה יותר מאובדנה אחרי שהיא הושגה.
    בספר 'מנחת שי'העוקב אחר המסורה, דקדוקי הקרי והכתיב, הניקוד וטעמי הפיסוק שבמקרא, שכתב החכם האיטלקי ידידיה שלמה רפאל מנורצי (1560-1630), מפנה המחבר תשומת לבנו לעובדה כי בקללות כתובה התיבה"והִשִּׂיגֽוּךָ"כתיב מלא ,ג'שרוקה, ואילו בבברכות היא כתובה כתיב חסר, וְהִשִּׂיגֻ֑ךָ, בקובוץ.יש בכך כדי לרמוז הוא אומר כי"הקללות נתמלאו, והברכות לא נתמלאו", ואין עוד זה מדבר וזה בא בקללה, כיוון שפגעה, היא מכלה את עצמה, אבל בברכה יש לצפות שתבאנה עוד ברכות עד בלי די, הן מרבות זו את זו.
    יש נחמה ברוכה בדרשה נאה זו. אבל יותר מנחמה לנה בה אמת גדולה. ברכות מרבות ברכה מפני שהן מוכיחות את עצמן ומשפיעות עליו על האדם להיטיב עוד כדי להתברך עוד ועוד וגם אם וְהִשִּׂיגֻ֑ךָעדיין הן חסרות ונוספות תשגנה עוד ועוד. אבל קללה מכאיבה היא אזהרה פן תבא אחריה שנייה אם לא ייבנה שכר של טוב על אשדות הרע, ועל כן קללה היא מלאה, "והִשִּׂיגֽוּךָ"  ואם השיגה אותך אין אחריה קללה נוספת המאיימת להשיגך. המעוול אינו יכול להימלט מן הקללה. היא תשיג אותו. אבל הוא יכול להימלט מזו שתבוא אחריה, כי אם שמוע ישמע, היא אינה אורבת ולא מאיימת לצאת לדרכה הנוקמת עוד, והברכה, מעודדת, הולכת וכובשת דרכה לבוא.


    Viewing all 3142 articles
    Browse latest View live