ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך

Peter McFarlane on: Yitzchak Mayer, Silent Letter, Mosaic press, 2017, 360 pages. Winner of the French WIZO Prize (2014)

Peter McFarlane is a Montreal-based author and journalist.

Mosaic press

January 1943. Moritz Mayer has just been picked up by the Gestapo in Marseille. A Romanian Jew who had been living in Antwerp when the War began, he had acquired false papers that allowed him to escape with his family, his wife Roszy and their two sons to the south of France. When Moritz was arrested, Roszy, now seven months pregnant, knew what she had to do. She gathered up their sons and boarded a train across France to Saint-Claude on the Swiss border, carrying emergency funds in the form of diamonds embedded in a bar of soap that she hopes will help her find a way to escape over the frontier.

The story takes the form of a fictionalized letter from Roszy to her husband, who she is sure will somehow find a way to survive and meet her in Switzerland. In the letter, she recounts in detail the dramatic physical and emotional journey through Nazi-occupied France to what often seems like an impossible salvation in Switzerland.

As the train rolls across the frozen countryside, the days and nights are punctuated by the terrors of identity paper checks by Nazi officers or Vichy officials. In between, Roszy retraces moments of her life that illustrate points she is making in her long one-sided conversation with Moritz, who unknown to her has perished at Auschwitz. It makes for a powerful narrative. And one of the most remarkable qualities of the book is that it reads like a novel but with the chilling ring of truth—because it is, in fact, both at the same time. The book is written by her son Yitzchak, who was 8 years old when he and his brother made the journey with their mother, so he is one of the principle actors in the story that is written in the imagined voice of his mother.

What the book does brilliantly is chronicle how profoundly war-time France was infected with the Nazi ideology. We see this most pointedly when Roszy has to check in with the French Vichy police to have her papers examined when they arrive in Annemasse, the last stop before the Swiss border. The local official who orders her arrest, she observes, has no more problem shipping people off to their deaths than he would tossing a piece of wood into a fire. The pair of nuns working with him lead her children away with an almost ghoulish satisfaction.

In the face of this, Roszy’s meditates on the terrible more fragile humanity in the darkness of occupation. She looks at how we accommodate evil and we twist into contortions to avoid confronting it. Hers is a lament not so much for what people are doing but for what, in their souls, they have become.

Yet on this journey through the bleakness of occupied France, Roszy also meets with some real life guardian angels, particularly a Catholic priest who is also a medical doctor who works as part of the Resistance and engineers the final stage of her journey that will involve an incredibly punishing climb for her and her children through the Alps.

At the end of this heart-wrenching story the author, Yitzchak Mayer, recounts what happened to his family members after the war. In his case, he went on to distinguish himself in a lustrous career that included authoring seven books and serving as ambassador to both Belgium and Switzerland—the country where his family was first trapped by the Nazis and the land they escaped into. His memoir of the period, Silent Letter, is an extraordinary work, rooted in a horrific period of human history but still speaking loudly and clearly to all of us trying to find a way through the still far too dangerous world we inhabit today.

ד“ר יוספה רחמן, מכללת לוינסקי, סמינר הקיבוצים והמכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון

William Blake, The examination of Hiob: Satan pours on the plagues of Hiob

הטענה הקשה ביותר כנגד אלוקים בסיפור המסגרת של ספר איוב נאמרת על ידי לא אחר מאשר הא-ל בכבודו ובעצמו:

וַיֹּאמֶר ה'אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל-עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי- אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם (א, ג).

ה'מודה שהשטן הצליח להסית אותו לבלע ולפגוע קשות באיש תם וישר ירא אלוהים וסר מרע. ואם ה'מודה בכך, מה כי נלין על אותם קוראים שדעתם איננה נוחה מדמות האלוהים בספר?

במסכת בבא בתרא דף טז עמוד א "אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כאדם שמסיתין אותו וניסת."לפי אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים בעריכת ד"ר מרדכי מרגליות, "תורת רבי יוחנן נעשתה לחוט השדרה אשר עליו היו בנויים שני התלמודים, הבבלי והירושלמי". יחד עם זאת, "פרשת חייו הייתה פרשה ארוכה של סבל ויגון. הוא נולד יתום מיותם, שלא הכיר מעולם את הוריו: כשעברתו אמו – מת אביו, ילדתו –מתה אמו (קידושין לא, ב)...". מאוחר יותר "באו עליו אסונות אחרי אסונות. כל עשרת בניו מתו עליו בחייו והאחרון, הצעיר שבהם, נפל ליורה רותחת ומת אף הוא…”[1]. והנה, רבי יוחנן שמקטנות חווה יגונות, ניסח בצורה מופלאה את יחסו אל הפסוק הקשה באיוב מבלי לכחד, כאומר: אני לא הייתי כותב דבר כזה, אבל אי אפשר להכחיש שזה כתוב.

לפני שהתוודעתי לסיפורו הקשה של רבי יוחנן שהיה ידוע לא רק בחוכמתו אלא גם ביופיו הנדיר, נהגתי במסגרת הוראת איוב להזכיר מדי פעם סיפור דומה מחייו של רבי אריה לוין זצ"ל (תרמ"ה-תשכ"ט), הצדיק הנודע המוכר בשמו "רב האסירים". שמחה רז, הביוגרף החשוב שכתב ספרים רבים על תולדות צדיקים, מספר כי בשנות מלחמת העולם הראשונה איבד רבי אריה שתי בנות, ומאוחר יותר, בשנות הרעב איבד גם שניים מבניו (איש צדיק היה: מסכת חייו של רבי אריה לוין, עמ' 37 וכן 43). מי שניחם אותו בסיטואציה הקשה לאחר מות בנו השני, היתה אשתו...(שם, עמ' 45).

ננסה לתאר מה היה קורה אילו כל הסביבה של אז בירושלים שסבלה עד מאד, הייתה יודעת שכל צאצאיהם של רבי אריה ואשתו חיים, שעה שצאצאים של לא מעט אחרים שבקו חיים. ללא ספק היה נמצא מי שהיה אומר שרבי אריה ואשתו מחזיקים בתומתם ובצדיקותם רק משום שכל צאצאיהם נותרו בחיים: הם טובים כי טוב להם! לפי התפיסה הסבורה שיש בורא ומשגיח לעולם, תפיסה שהייתה גם מנת חלקו של איוב, דומה כי צריך להגיע אל המסקנה הקשה והכואבת שאסונם של הרב ואשתו בא לכפר מראש על חלק מהאנשים על מנת שלא ייכנסו חס וחלילה לנעליו של השטן... לרעיון שמיתת בנים מכפרת הסכים גם רבי יוחנן (ברכות ה, עמוד ב). [2] ועדיין קשה.

לעניות דעתי, היכרות עם התנהגויות של צדיקים בעתות צרה ומצוקה היא נתיב הכרחי בהבנתו של ספר איוב. השקפה זו נובעת מיחסי אל מושג השטן. באחת משיחות הנפש בין מורי הגדול למקרא, אבי גדליהו רחמן זצ"ל, וביני, הוא פנה אלי תפוס הרהורים וכאוב כי הגיע אל המסקנה ש"השטן הוא כלל האנרגיות השליליות הקיימות בעולם", כלומר השטן הוא נציגות הרוע האנושי עלי אדמות שיש לה פתחון פה בפמליה של מעלה. זוהי נגזרת קשה של הבחירה החופשית לרעה. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם הרעיון הקבלי לפיו כל מעשה טוב בורא מלאך טוב, ולעומת זאת, כל מעשה רע בורא מלאך רע, מלאך חבלה. המלאך הוא מעין שליחו של האדם לעבר העולמות העליונים, והוא יכול לשנות מאזנים גם בעולמות העליונים וגם בעולם החומר. .. מעצם מהותו, מסביר שטיינזלץ, קשור האדם למערך העולמות העליון (אף כי אין הוא מודע לכך). [3]

לאור תפיסה זו דומה כי אחד הלקחים העיקריים של סיפור המסגרת ושל השיחות לאורך הספר כולו, שייך לשדה החינוך.

ח וַיֹּאמֶר ה'אֶל-הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל-עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע:

ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת-ה'וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים:

י הֲלֹא (אַתָּ) [אַתָּה] שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד-בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ:

יא וְאוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ:

השטן לא היה מוכן בשום פנים ואופן לאפשר לאיוב ליהנות מהספק, אומנם הבלתי מוכח, שטובו הוא תוצאה של טובו; שסיבת טובו איננה תלוית האינטרס, שיהיה לו טוב. הוא חוזר על כך גם בפרק ב פסוק ה "אוּלָם שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ אִם-לֹא אֶל-פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ". דמותו מצטיירת כדמות של מתעלל סדרתי. לפיכך, כך נדמה, כל מי שנמשך אל הטוב ולא אל הרשעה, צריך לקבל על עצמו לא ללכת בדרכיו של שטן, ולא להטיל דופי במניעי הזולת על סמך חשדות בלתי מבוססים. עליו לאפשר לזולת ליהנות מהספק. נכון יהיה לומר שכאשר אדם מתאמץ לדחוק ממוחו הטלת דופי על סמך חשדות בלתי מבוססים, חברו עשוי לחוש בהתכוונות הזאת ולקלוט את האנרגיות החיוביות כלפיו. כתוצאה מאינטראקציה זאת קיים סיכוי לא קטן שהיחסים בין השניים יעלו מדרגה. אכן ייתכן שבמהלך החיים, שמא גם במהירות, יוכח חשדו כאמת לאמתה. מכל מקום, עד לאימות בשטח, עדיף לנטות אחר אותה התנהגות המזכה את האדם מחמת הספק.

ומה עם אלוקים? מדוע הוא החליט לאפשר לשטן לפתוח מיד בוועדת חקירה כנגד איוב? האם הרעיון שייסורים מכפרים מוציא את הקב"ה נקי מכל הסיפור?

בהמשך לגישתי שיש ללמוד את איוב לאור הנהגותיהם של גדולי ישראל, הבה נתבונן בסיפור נוסף מחיי רבי אריה לוין המלמד כיצד התמודדו הוא ואשתו, ואם תרצו אשתו והוא, עם גורלות קשים המעוררים מעצם טיבם שאלות על ההשגחה העליונה. הסיפור מספר על יחסו של אחד מאנשי ירושלים לרב אריה לוין בשנות הרעב:

"ואדם אחד היה בירושלים, שר'אריה גמל עמו חסד בעבר ובימי המלחמה היה נוהג אדם זה להלוות כסף לנצרכים. לבקשת אשתו נטל ר'אריה כמה ספרים יקרי ערך שהיו עִמדו וסר לביתו של אותו אדם וביקשהו כי על סמך רכוש זה, ילווה לו כסף. סירב אותו אדם להלוותו, בפירוש סירב. שְאָלו ר'אריה על שום מה מסרב הוא להלוות לו שעה שמלווה הוא לאנשים אחרים? [שימו לב שהוא לא שאל אותו מדוע הוא גומל לו רעה תחת טובה – י"ר]השיב לו אותו אדם: לאחרים חייב אנכי להלוות שיודעים הם כי עשיר אני ואם אסרב להלוותם יקפידו עלי וישמרו לי טינה, אולם אתה, יודע אני בך שלא תיטור לי איבה גם אם אסרב להלוות לך... " (עמ' 43-42).

כאשר שב רבי אריה לביתו, אכול יאוש, בכה בכי קורע לב ואמר לאשתו: "מכיוון שלא אטור איבה, יסרבו להלוות לי כסף ואהיה נידון לרעב?". אך אשתו שכנעה אותו ואמרה: "חייבים אנו לדון כל אדם לכף זכות, אך מה נעשה ואין אנו מוצאים צד זכות במעשה הזולת. הווי אומר, משהו חורג כאן מדרך הטבע. נמצאת למד שמן השמים מעכבים בידי אותו עשיר מלהלוותך, כדי שתשועתך תבוא ממקור אחר. אריה, הַשלך על ה'יהבך והוא יכלכלך."ואומנם תוך זמן קצר מאד, באמצעות הדואר, הגיעה אל רבי אריה המחאה ובה נאמר במפורש שהיא נשלחת לרבי אריה מתוך הכרת הטוב. ואם כן, כדבריה של לאה פרנקל, תלמידתה של נחמה ליבוביץ, גורל מיוסר של צדיק משול לאנייה שנתקלה בצור, בסלע גדול: הצור הוא שפגע באנייה, אולם על מנת להינצל, יטפסו הנוסעים בדיוק על אותו צוק.

אל פן אחר לגבי ייסוריהם של צדיקים התוודעתי כשקראתי באופן בלתי תלוי את ספרו המרתק של אותו ביוגרף, שמחה רז, על הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. מצאתי שדבריו של הרב ניסן זק"ש על הרב קוק המובאים בספר, מתאימים להפליא לסיפור המסגרת באיוב. אלה דבריו: [4]

"פעם אחת קָבַל הרב ואמר: "כשמקטרגים על אדם והקיטרוג נובע ממקור שאינו טהור – מסבבים מהשמיים שהקיטרוג יהיה במקום החזק ביותר של האדם, במקום שאין שייך בו כל קיטרוג עליו... -"כך"אמר הרב – "חושדים בי באמונה, בנקודה החזקה ביותר שבי...". [5]

כמדומני שבין היתר הרב התכוון לומר שכאשר לקיטרוג אין כל בסיס במציאות, יש לצדיק יותר תעצומות נפש וכוח נפשי לעמוד כנגדו, גם אם הדבר נמשך זמן רב.

אכן גם השטן בסיפור איוב ניסה לשבור את איוב בנקודה הכי חזקה שלו - בברכת ה'. הרי האקספוזיציה מלמדת שלאיוב הייתה רגישות גבוהה תמידית לחטא של ברכת ה'. הוא חשש שבניו ברכו אלוהים בסתר לבבם, אפילו לא בפיהם, ולפיכך "והִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל-הַיָּמִים:"(א, ה), אך השטן התעקש:"שְׁלַח-נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ אִם-לֹא עַל-פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ..."(א, יא).

לעניות דעתי, המגבלה שהטיל ה'על השטן לא לפגוע בנפשו של איוב מרמזת שבעומקם של דברים, השטן רצה להמית את איוב. לכן אסור בשום פנים ואופן לדבוק ולו אף בקצות דרכיו.

על מנת להקיף את מלוא ההיבטים הקשורים בשאלת צדיק ורע לו, מומלץ אפוא להתמחות בקריאת סיפורים על גדולי ישראל שחוו נוראות. אלה צריכים להיות מורינו בקריאתו של ספר איוב על כל היבטיו, גם כאלה שלא נדונו כאן. כמה טהורה היא תפילתו של רבי אלימלך מליז'נסק (תעז"– תקמ"ז) מגדולי החסידות, שנאמרת לפני ברכות השחר:

"אַדְּרַבָּא, תֵּן בְּלִיבֵּנוּ, שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵנו וְלֹא חֶסְרוֹנָם,

ושֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ,

וְאֶל יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ, חָלִילָה.

וּתְחַזֵּק אוֹתָנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ,

שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן. “

הערות

[1] לפי ההסברים בתלמוד בבלי מהדורת שטיינזלץ, ברכות ה ע"ב היו לו בנות. כמו כן יש מסורת אגדה של הגאונים כי נותר לו בן אחד, רבי מתנה שהיה מאמוראי בבל.

[2] לדיון הקשה שם עיינו מהדורת שטיינזלץ "עיונים", ורש"י מסביר שלאדם בסדר גודל של רבי יוחנן לא היו ייסורים שלא היו ייסורים מאהבה.

[3] הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), שלושה עשר עלי השושנה : תפיסת היסוד של היהדות לאור הקבלה והחסידות, מהדורה שנייה מתוקנת,2010, עמ' 12 , 22. לפי הקבלה, העולם הפיזי שאנו חיים בו, כל הקוסמוס מסביבנו הוא רק חלק ממערכת גדולה של עולמות (עמ' 2).

[4] שמחה רז, מלאכים כבני אדם: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ירושלים תשנ"ד, עמ' 212.

[5] החושדים היו חרדים קיצוניים.

ד״ר דוד כהן-צמח, מכון כרם, המכללה לחינוך ע״ש דוד ילין

הוצאת הקיבוץ המאוחד

קונראד לורנץ, הרע לכאורה – על התוקפנות בטבע, תרגם: יצחק כפכפי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל״א 1970; הדפסה רביעית 1979

כיצד הגעתי לקריאת ספר זה? לפני שנים רבות נזדמן לי, לראשונה בחיי, להורות את ספר איוב במסגרת בית ספר תיכון ובמקביל במסגרת על-תיכונית. כידוע, סוגיית הרוע בעולמנו מעסיקה את כותבי המקרא ומודגשת באופן מיוחד בספרות החכמה. מטבע הדברים ניסיתי לרדת לעומקה של הסוגיה הזו ולברר אותה לעצמי בטרם אלמד אותה לתלמידיי. אחד ההיבטים של הרוע הוא הרוע המשתקף בטבע, כולל בעולם החי. ספר איוב מתמודד עם שאלת עולם החי בכמה הקשרים, אך במענה אלוהים לאיוב (פרקים ל"ח-מ"א) הנושא תופס נתח חשוב ומהווה יסוד מרכזי בתשובה לאיוב.

באותה העת בה התכוננתי להורות את ספרות החכמה, בעודי מחטט בין ספרים ישנים בחנות יד שניה אפוף בשרעפים אודות מענה האל לאיוב, נפל לידיי הספר המדובר. קניתי את הספר וקראתי אותו בעניין רב מתחילתו ועד סופו. אוכל לומר כבר עתה: הספר הזה סייע לי מאד לגבש עמדה אודות מענה האל לאיוב. הוא חידד אצלי כמה תובנות חשובות בעניין הרוע שבטבע על פי השקפת המקרא. תרומת הספר לא הוגבלה, מבחינתי, רק לספרות החכמה המקראית, אלא גם לחלקים אחרים של המקרא.

כותרת הספר עשויה להטעות את הקורא הפוטנציאלי. היא איננה מבטיחה, לכאורה, דבר ללומדי מקרא. ואולם עיון בתוכן העניינים מבטיח יותר, וההקדמה שאחרי כן מוסיפה את העיקר: חוקר הטבע קונראד לורנץ (חתן פרס נובל לפיזיולוגיה לשנת 1973, יחד עם קארל פון פריש) מתעניין באדם לא פחות מאשר בבעלי חיים. למעשה, היעד הסופי של הספר הוא להבין את התוקפנות האנושית מתוך התבוננות בתוקפנות בעולם החי. יתרה מכך, המחבר נטל על עצמו גם אתגר: דרך התבוננות בעולם החי לנסות להבין את העולם האנושי ולהציע דרכים לצמצום התוקפנות של המין האנושי.

הפרק הראשון – "אקדמות של ים"– דן בים ובמגוון של יצורים הרוחשים בו. טבעי שחסידי תורת האבולוציה יפתחו בדיון אודות הים ויצוריו. אך האם לאנשי מקרא אין זה טבעי לפתוח דיון אודות הטבע בתיאור הים המיתולוגי? האין בפתיחת ספר בראשית רמיזה אודות הים המיתולוגי והים הריאלי?

הפרק השלישי, "הרע – למה טוב הוא", מציג את השאלה אשר כל תיאולוג שואל. הגם שתוכן הפרק מוקדש למלחמות ולמאבקי כוח בעולם החי, אי אפשר שלא לחשוב על האדם. ואכן, המחבר מתפנה לרגע להזכיר את האדם (עמ' 48, 52) ומבטיח לחזור אליו בסוף הספר.

כאשר המחבר קובע כי "התוקפנות ספונטנית היא" (בכותרת של פרק ד'), הקורא נדרך (לי זה קרה), וכשהוא ממשיך ומפרט "...יצר התוקפנות אינסטינקט ראשוני וחיוני הוא לקיום המין..."ומכאן "חומרת הסכנה שבו" (עמ' 56), הקורא נבוך ועשוי לשקוע בהרהורים. אשר לי, לא יכולתי שלא לחשוב בנקודה זו על סיפור קין והבל: הרצח הראשון בתולדות האנושות מעיד על מצבה המורכב של האנושות. האם זה מקרי שסיפור זה הוצב בראש סיפורי המקרא?

"הרגל, טקס ומגיה"– זו כותרתו של הפרק החמישי. כאן יוצר המחבר הקבלה בין טקסים בעולם החי לטקסים דתיים אצל בני האדם. אך תרומה חשובה, לדעתי, היא קביעתו כי מותר האדם מן החי הוא במסורתהעברת הסמלים מדור לדור (עמ' 72). הערתו בדבר ההרגל שהופך לצורך, איננה פחות חשובה, לטעמי, להבנת התפתחות הדתות. בסיום פרק זה קובע לורנץ בנחרצות כי הפיכת המנהג לטקס היא אחד הערכים החשובים ביותר לאדם.

לכותרת "התנהגות דמוית מוסר" (פרק ז') נלווה המוטו "לא תרצח"ושניהם מעוררים את סקרנות הקורא. העכבה הקיימת בעולם החי ומונעת מבעל חיים להמית את בן מינו מעוררת מחשבות אודות ידידות, אהבה וזוגיות. ואמנם פרק ט'נושא את הכותרת המעניינת "שותפות בלא אהבה"על כל המשתמע מכך. הדוגמאות שהובאו כאן עשויות לדרבן את הקורא לחשוב על סביבתו, על העולם הפוליטי ועל החיים בכלל. מכאן הגשר אל שלושת הפרקים האחרונים: ברית הרעים, בשבח העניוות, זה האדם. האסוציאציות האנושיות והמקראיות העולות כאן אינן מקריות. מגוון של תכונות אנושיות ומצבים אנושיים עולים בפרקים אלה מתוך דיון בעולם החי. אציין משפט אחד שעורר אצלי שוב את סיפור קין והבל: "התוקפנות בין בני מין אחד קדומה היא בכמה מיליוני שנים מתופעת הידידות והאהבה האישית" (עמ' 195). והמשפט המדהים בעוצמתו אשר נכתב בהדגשה יתירה: "אין בנמצא אהבה ללא תוקפנות" (שם). למקרא המשפט האחרון אני חשבתי על דמותו של ה'כאל קנא.

החל מעמ' 200 נפנה המחבר להסיק מסקנות ישירות אודות האדם מתוך תצפיותיו בעולם החי. הצגת רום הלב כמגרעת אנושית מרכזית והדרישה לענווה תואמות לחלוטין את החשיבה המקראית ואין צורך להביא ראיות לכך. שאלות חשובות עולות כאן באופן תמציתי: האם האדם הוא נזר הבריאה? האם עקרון הסיבתיות שולט באדם? מה חשיבותה של הדעת ומהי השפעת רכישת הדעת (כפי שנרמזה בסיפור גן עדן) על האדם ועולמו? האם יצר לב האדם רע מנעוריו? אזכור עשרת הדברות לקראת סיום הספר כבר נראה "טבעי"לקורא...

הצגת הדו-ערכיות שבאדם בסופו של הספר (עמ' 233) היא אמת אשר לדעתי עולה מן המקרא. הפרק האחרון המשמש מעין נספח שכותרתו "הבעת תקוה"מכוון לסיים בנימה אופטימית תוך הצעת דרכים מעשיות לתיקון המציאות האנושית. הייפלא שהמשפט החותם את הספר הוא "ואהבת לרעך כמוך"?

ספר זה איננו חובה לכל מורה לתנ"ך, אך הוא ספר חובה לכל מי שערכי היסוד המקראיים מעסיקים אותו ובעיקר שאלת הטוב והרע בעולמנו.

פרופ'אד גרינשטיין, המחלקה לתנ"ך, אוניברסיטת בר-אילן

הוצאת מוסד ביאליק

נגה איילי-דרשן, ודורך על במתי ים: מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 2016

אני מודה לד"ר לאה מזור, המקיימת זה שנים את האתר העשיר מאוד לחקר המקרא וללימודו, על שהזמינה ממני שוב המלצה לספר בתחום של חקר המקרא לקראת שבוע הספר העברי.

לעתים אני ממליץ על מספר ספרים, וגם השנה הייתי מסוגל להמליץ על כמה ספרים מעניינים העוסקים בספרות המקראית. אך השנה ראה אור ספר מחקר יוצא דופן ביסודיותו, בלמדנותו ובחשיבותו, וברצוני להביא אותו לתשומת ליבם של קהל הקוראים. קודם עלי לגלות: הספר מבוסס על עבודת דוקטור שנכתב בהנחייתי (המשותפת), אך כל הסגולות והזכויות שייכות למחברת.

מדובר בספר "ודורך על במתי ים: מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום"מאת ד"ר נגה איילי-דרשן, המלמדת במחלקה ללשון עברית ולשונות שמיות באוניברסיטת בר-אילן. הספר ראה אור בסידרה הנכבדת "ספריית האנציקלופדיה העברית"בערכיתו של פרופ'שמואל אחיטוב שבהוצאת מוסד ביאליק. מי שמתמצאים בספרות המקרא יודעים שמשוררים רבים מזכירים ואולי אף מצטטים שירות עלילה עבריות קדומות המספרות על מאבק בין אלוהי ישראל ובין אלוהות מיתולוגית של הים או צורתה המפלצתית. למיתוס הזה, כידוע, מקבילות בספרויות של הכנענים, של הסורים העתיקים, של החתים, של המצרים ושל המסופוטמים. ייתכן שמיתוס זה עומד מאחורי סיפור הבריאה בבראשית א', סיפור בקיעת ים סוף וסיפורים אחרים במקרא. החוקרת נגה איילי-דרשן מכנסת בספרה את כל הגירסאות, יצירות ופרגמנטים כאחד, מכל השפות, שהיא קוראת ועורכת במקור, ומצליחה לשחזר את הגירסאות הקדומות ביותר ולמפות את תפוצתן ממקום למקום במזרח הקדום. קצרה היריעה כאן מלתאר את המתודולוגיה המתוחכמת, הנשענת על חקר הפולקלור ועל הספרות המשווה, שד"ר איילי-דרשן מגבשת ומיישמת, אך עיון במימד המתודולוגי בלבד שווה את העיון בספר הייחודי הזה. לא אגלה בבחינת "ספוילר"את כל תוצאות המחקר, אך אציין ברמיזה: איתור מקור המיתוס אינו מפתיע; ומי שעדיין סבור שבראשית א'תלוי ביצירה המסופוטמית "אנומה אליש"יוכרח חד משמעית לנטוש את הסברה המופרכת הזאת. זהו ספר מחקר למופת אך גם קריא מאוד. קריאה מהנה!

פרופ׳ יונתן בן-דב, אוניברסיטת חיפה

Jan Joosten, The Verbal System of Biblical Hebrew. A New Synthesis Elaborated on the Basis of Classical Prose ( Simor Jerusalem: Jerusalem Biblical Studies, 2012)

הספר שבחרתי להמליץ עליו אמנם אינו ספר עברי, אבל הוא עוסק בשפה העברית, ואף יצא לאור בירושלים. בית ההוצאה, סימור, נוסד על ידי שמחה פרידמן ז"ל ואורה ליפשיץ תבל"א, והוא מזוהה עם מחקר המקרא הירושלמי זה שנים רבות. המחבר, פרופ'יאן יוסטן, אוחז כיום במשרה הרמה של הפרופסור המלכותי לעברית באוניברסיטת אוקספורד. הוא למד שנים לא מעטות באוניברסיטה העברית אצל גדולי הדור הקודם, ורכש שם את השכלת האסכולה הירושלמית בחקר המקרא והלשונות השמיות.

בעיית זמני הפועל של העברית המקראית הטרידה רבים בעבר וממשיכה להעסיק את כולנו עד עצם היום הזה. דומה שעד היום לא נמצא לה פתרון מניח את הדעת. אני נפעם כל מפעם מחדש לראות עד כמה אני, ואחרים בוודאי כמוני, מתקשה לרדת לסוף דעתם של המחברים בשימושם בפעלים של העברית המקראית. למדתי בעבר להתמודד עם תורת הצורות ועם אוצר המילים של העברית המקראית, אבל זמני הפועל נראו כבלתי-חדירים עבור בן תמותה כמוני. גם הספר הנוכחי מגביל את עצמו בעיקר לפרוזה המקראית הקלסית, אם כי בסוף הספר בא פרק נוסף על לשון השירה, ופרק על העברית המאוחרת.

רבים וטובים ניסו להשליט סדר ביער הסבוך של צורות פועל בעברית המקראית, ובעיקר להסביר כיצד הצורות הללו, ושילוביהן ושילובי שילוביהן, מביעים את זמני הפועל. כבר היה מי שאמר שבעברית המקראית אין הכרה של זמן כלל, ואחרים הגדירו בעברית המקראית "אספקטים"במקום "זמנים". שוב באו אחרים והציעו כי המפתח להבנת זמני הפועל בא ברצף הפעלים, ולא בפועל יחיד העומד בפני עצמו. עליהם נוספו אחרים וביקשו למצוא גאולה לפועל המקראי מצורות הפועל האוגריתי. ועוד עוד. המעלה העיקרית של הספר הנוכחי היא שהמחבר מכיר את כל הדעות של קודמיו, והוא משכיל להתבונן על החומר בעין ביקורתית ולבצע סינתזה חדשה, חדה ובהירה, מנומקת בדיוק במידה הנכונה, שבסופה יוצא הקורא עם הרגשה שיש בידו מפתח משמעותי להבנת הסבך של זמני הפועל.

המלצה קצרה זו אינה המקום לסכם את הספר, ואינני בטוח שאני מיומן מספיק כדי לתת סיכום נאמן של תוכנו. יוסטן אינו מחוייב לתיאוריה כזו או אחרת – למשל הזמנים או האספקטים – אלא ניגש אל החומר הראשוני כפי שהוא. הוא מצא שהעברית המקראית מכירה גם מכירה בזמנים שונים, ויש צורות פועל המביעות זמנים מדוייקים לעילא. לעומת זאת, צורות אחרות הן אדישות לזמן: יש מהן המביעות אספקט, ויש כאלה שנסמכות על זמן החיווי של הפועל שלפניהן. לכל שימוש של הפועל כללים ברורים, ויש דרך להבחין בצורה ברורה בין זמן פועל כזה או אחר, לפי סימנים חד-משמעיים.

הפרק הראשון (preliminaries) הוא מעין מבוא, והוא מאיר עיניים במיוחד. כל תלמיד וחוקר צריך להכיר את הפרק הזה כבסיס ללימודיו. המחבר משתדל להשתמש בלשון בהירה, אולם כתיבה בתחום כזה איננה יכולה להיות נקייה לגמרי מז'רגון של בלשנים. בדרך כלל, מי שיקרא בתשומת לב יבין את כוונת המחבר.

במיוחד מצא חן בעיני השפע הגדול של דוגמאות מאירות עיניים הגודשות את הספר, שכולן מתאימות ומחודדות, ומובילות את הקורא להבנה מתקדמת ומדוייקת של פסוקים שהיו מעורפלים בעיניו לפני כן. מבין אלפי הדוגמאות בחרתי דוגמה אחת (עמ' 199) העוסקת במשמעות הסטטיבית (stative) של פעלים מדגם 'קטל'. אף כי נהוג לחשוב שדגם זה מביע בעיקר את העבר, הרי בקבוצה משמעותית של מקרים הוא מביע תיאור מצב נוכחי, מה שהיום היינו קרואים "הווה". התפקיד הזה מוכח, למשל, מן האקווילנטיות של שני הפסוקים הבאים: תהלים פ"ו 10 "כי גדול אתה... אלהים לבדך"לעומת שמ"ב ז' 22 "על כן גדלת... כי אין כמוך". בפסוק זה האחרון אין הכוונה להביע פעולה בעבר, אלא את הגדלות הנוכחית של האלהים.

כל אחד מפרקי הספר, בדרכו שלו, מאיר פן אחר של זמני הפועל במקרא, וחושף גוונים ובני גוונים של משמעות הצפונים בצורות הפועל. אני ממליץ לכל חוקרת וחוקר, תלמידה ותלמיד, לקרוא בספר הזה לאט לאט, במנות קטנות, ולהבין את פסוקי התנ"ך בצורה טובה לאין ערוך ממה שהצליחו להבין לפני כן.

ד״ר שלמה בכר, אוניברסיטת חיפה (בגמלאות)

הוצאת רסלינג

ישראל כץ, בין שני מלכים - סיפורים כפולים בספר שמואל, הוצאת רסלינג, תל אביב 2015

הספר "בין שני מלכים"מאת ישראל כץ (הוצאת רסלינג 2015) הוא התמודדות עם אחד הנושאים הבעייתיים ביותר במקרא ובתולדות חקר המקרא: מדוע נכנסו לאסופה המקראית אירועים וסיפורים החוזרים על עצמם? מדוע הסיפורים הכפולים מכילים מידע סותר? ובעיקר, מדוע עורך מאוחר, או 'מכנס'לא השמיט אחד משני הטקסטים?
הספר מתרכז במופעי הסיפורים הכפולים בספרי שמואל בלבד אך מזכיר גם סיפורים בספר בראשית ומתייחס לסיפורים כפולים בספר ירמיה וכמובן אפשר להסיק מהדיון בו גם על הנושא בספרי מקרא נוספים. המחבר מבחין בין 'סיפורים כפולים'ל'סיפורים מקבילים'. סיפורים מקבילים הם כאלה הדומים בנושא ובפרטים רבים אך יצאו כול אחד ממסורת אחרת ואין הסיפור האחד מכיר את חברו. סיפורים כפולים, לפי הגדרת המחבר, הם שני סיפורים או יותר הדומים זה לזה כאשר בסיפור השני הוכנסו בכוונת מכוון פרטים אחרים ושונים וכך נוצרה מעין גרסה שונה לסיפור הראשון (עמ' 12-11). בראשית הספר סוקר המחבר את הצעות הפתרון לשאלות הללו. החל מתורת התעודות, עבור לתיאוריה על המסורות בעל פה שהיו ראשיתם של הסיפורים הכפולים ובהמשך, גישתו של יאיר זקוביץ, שלתפיסתו, הסיפור הכפול הוא סוג של פרשנות פנים מקראית הבאה לפרש ו'לתקן'את הסיפור המקורי (עמ' 21-13). "ספר זה יבקש לחשוף אפוא את המניעים המיוחדים המונחים ביסוד כל סיפור כפול [בספר שמואל] , וכן את השיטות המגוונות שנקטו הסופרים-העורכים בניסיונם לבטא את עולמם הרעיוני-הפוליטי באמצעות הסיפורים על שאול ודוד" (עמ' 28).

החלק הראשון של החיבור דן בארבעה סיפורים כפולים: הפתגם 'הגם שאול בנביאים'"; הסיפורים על הדחת שאול; הימנעות דוד פעמיים, מהריגת שאול; והסיפור הכפול על דוד ואכיש. בהמשך דן המחבר בסיפור המשולש על מות שאול ובסיפור המלכת שאול המובא בארבע גרסאות. המחבר מראה שכול הסיפורים הכפולים בספר שמואל קשורים למערכת היחסים בין שני המלכים - שאול ודוד.

החלק השני של הספר עוסק ב'סיפורי ביניים'ובהשוואה מסכמת בין זוגות סיפורים כפולים ולבסוף – בסיכום ומסקנות. לדעת המחבר, סיפור ביניים נמצא בין שני סיפורים כפולים והוא שופך אור על מוטיב הנמצא הן בסיפור שקדם לו והן בסיפור שאחריו. כזה הוא פרק י"ד בשמ״א שמטרתו להכפיש את הנהגתו של שאול לעומת התנהגותו של יונתן (עמ' 162-159) ופרק כ"ה החוצץ בין הפרקים כ"ד וכ"ו, שמבליט את התנהגותו החיובית של דוד כלפי שאול, כמשיח ה'שאין לפגוע בו (עמ' 165-162).

הסיכום שאליו מגיע המחבר בתום הדיון הוא שמבין הסיפורים הכפולים בספר שמואל רק המכלול הראשון - שמ"א ט' 1-י' 16; י' 27-22; י"א - העוסק בהמלכת שאול, מבטא מאמץ לשדרג את דמות שאול. ואילו בכול היתר המסר המובע בכפילות הסיפור הוא נגד שאול או בעד דוד. המחבר מציין שאחר מות שאול אין עוד סיפורים כפולים על שני המלכים כי נחלש הצורך להתפלמס עם שאול. לדעת המחבר, חשיפת המניעים והאמצעים הספרותיים בסיפורים הכפולים "מעשיר את ידיעותינו ואת הבנתנו בדבר תהליך היווצרותן של יצירות מקראיות והתרחבותו של הקורפוס המקראי" (עמ' 193).
ספרו של ישראל כץ הוא תרומה חשובה לדיון על הסיפורים הכפולים במקרא. נראה שהוא הצליח להבהיר את הכפילות כשיטה של מחברי היצירות המקראיות לבטא את עמדתם בצורה סמויה. לדעתי, הכפילות היא עוד אמצעי פואטי, כמו 'מבנה החזרה,''המילה המנחה'ושאר האמצעים הפואטיים שמנו חוקרי המקרא, ששמשו את כותבי היצירות המקראיות, להביע עמדה ולהוסיף מידע וחוות דעת לטקסט, מבלי שבטאו זאת בצורה מפורשת. השארתו של הסיפור הבסיסי בצד הבאת גרסה אחרת, נועדה להראות לקורא את ההבדל בין עמדת המחבר האחרון למחבר הראשון.

ראו גם:
המבוא לספר והסוגיות העיקריות שנדונות בו
תוכן הספר, מבנהו ועיקר חידושיו

ד״ר ישראל כץ, מחנך, חוקר מקרא ומרצה בחוגי תנ"ך

הוצאת כרמל

יאיר זקוביץ, המילון המקראי הסמוי מן העין, הוצאת כרמל, ירושלים תשע״ד 2014

ספרו של יאיר זקוביץ, המילון המקראי הסמוי מן העין, ראה אור בשנת 2014. "עיקר ענייננו הוא בביאורים סמויים הרומזים לעיתים מזומנות למילים שאינן מופיעות בגוף הכתוב ולפעמים אף אינן מתועדות במקרא” (מן המבוא). זה מחקר בתחום הפרשנות הפנים מקראית, שאחד מחוקריו הבולטים הוא מיכאל פישביין. [1] “המילון המקראי הסמוי מן העין"הוא שלב חדש במחקריו של זקוביץ, תחנה בשרשרת תחנות בשדרה הארוכה של "פרשנות פנים מקראית”. [2] לדעתו הפעילות הפרשנית היא יצירתית. אין יחידה ספרותית במקרא הניצבת לעצמה, מנותקת ועצמאית "שאין שואבים מבארה ואין מטילים עליה אור חדש". זוהי תופעת האינטרטקסטואליות. ספרי היסוד שלו בנושא הם ה׳מבוא לפרשנות פנים מקראית, אבן יהודה 1992 ו״צבת בצבת עשויה״, תל-אביב 2009 ובהם הוא הגדיר מהי פרשנות פנים מקראית: "אור שטקסט אחד זורה על משנהו - אם כדי לפתור בעיה המתעוררת בהקשר קרוב או רחוק, ואם כדי לסגל את הכתוב לאמונותיו ולדעותיו של הפרשן. הטקסט המפרש עשוי להימצא הרחק מן המפורש, סמוך לו או אף בקרבו… לעיתים יפרשו השניים זה את זה אהדדי” (צבת בצבת עשויה, עמ׳ 16-15). לפרשנות הפנים מקראית תחומים: תחיבות בגוף הכתוב, סמיכות פרשיות, כפל סיפורים, פרשנות במעשה העריכה, פרשנות בחוק, פרשנות הפתגם בסיפורת ובנבואה ועוד.

הנה כמה דוגמות:

1. תחיבה:

בבראשית י״ד 17 כתוב שמלך סדום יצא לקראת אברם ובפסוק 21 כתוב מה הוא אמר לו. הפסוקים שביניהם, 20-18, מפריעים את הרצף ועוסקים בנושא אחר - המפגש בין אברם למלכי-צדק מלך שלם. זוהי תחיבה ואפשר שמטרתה להשיב למבקרים את בחירת ירושלים כבירת הממלכה וכמרכז דתי שלה, למרות היותה יבוסית ללא כל זיקה להיסטוריה של העם בארץ. התחיבה אומרת, יש זיקה בין ירושלים לאבי האמה, ומכאן קדושתה.

2. כפל סיפורים:

כיצד נפגש דוד עם אכיש מלך גת: סיפור ראשון שמ"א כ"א. סיפור שני שמ"א כ"ז 1 - 2 . מטרת הסיפור השני לשמור על כבוד דוד. לעמעם את התכסיס של דוד למלט את עצמו ולהעמיד פני משוגע. בסיפור זה בא דוד עם 600 חיילים ( = גדוד) ועוד.

3. סיפורי בבואה:

תופעה אחרת שחשף זקוביץ הוא "סיפורי בבואה”. [״סיפור בבואה- מימד נוסף להערכת הדמויות בסיפור המקראי׳, תרביץ נ"ד (תשמ”ה) עמ' 165 - 176] מדובר כאן על זיקות סמויות בין סיפורים קיימים המוכרים לקורא. המספר מעצב את הדמות ופועלה כאנטיתזה לדמות אחרת ולמעשיה. הדמיון בין הסיפור החדש לבין מקורו הוא כדמיון שבין דמות ובבואתה במראה. לקורא יש עתה יכולת שיפוטית: הוא יעריך את גיבור הסיפור לאור דמות הגיבור בסיפור המקביל.

א. מעשה יהודה ותמר (בראשית ל"ח) ומעשה דוד בבת-שבע (שמ"ב י”א) [שם, עמ' 172 - 176]. ב. שני סיפורים על אב ובנו: אברהם ויצחק. ברכת יצחק ליעקב (בר'כ"ז) לעומת סיפור בשורת לידתו של יצחק (בר'י"ח). ג. סיפור בבואה - משה ואליהו הכולל ביקורת קשה על אליהו ושבח וחיוב של משה. [3]

אוסיף דוגמה משלי: הסיפור הכפול, פרקים כ"ד, כ"ו בשמ”א: ההשוואה בין הסיפורים מעצימה את הימנעות דוד מהריגת שאול. [כץ י', בין שני מלכים, סיפורים כפולים בספר שמואל, תל-אביב 2015, עמ׳ 71-68].

4. כיאסמוס:

הכיאסמוס הוא אחת הצורות של התייחסות טקסט אחד למשנהו ומהווה קרקע להשוואה ולחשיפת מסר הסופר. למשלעמוס ד' 4; מל”א ב' 1-18 ו- 22-19:. [ראו מבוא לפרשנות פנים מקראית, אבן יהודה 1992 עמ׳ 71-63].

5. מדרשי שמות סמויים: [4]

המדובר ברמזים לשמות שאינם מלווים בנוסחאות כגון: "על כן קרא שמו"או "ותקרא שמו...לאמור". "בסביבת המילה יש צבר רמזים כגון: שמו של לוט מן השורש מל”ט (בראשית י"ט 17, 19, 20), או מצב בו אין כלל קרבה צלילית בין השם לבין מדרשו והשם נדרש דווקא על-ידי מילה נרדפת לזו שאנו מדמים לשמוע בו. למשל: המדרש הסמוי לשם גדעון עושה שימוש בשורש כר"ת, נרדפו של השורש גד"ע ( = גדעון, שופטים ו' 25, 28, 30)”. [המילון המקראי הסמוי מן העין, ירושלים 2014, עמ׳ 9].

עתה נעבור ל"תחנה האחרונה”, "המילון המקראי הסמוי מן העין". ספר זה, אחרון בתהליך, עובר מן הסיפורים הגדולים והיחסים ביניהם אל הפסקאות והיחסים ביניהן, ומן הפסקאות אל המילים. הדיון המילונאי עוסק במה שחביב על זקוביץ - חשיפתם של משמעים, ביאורים ורמזים הסמויים מן העין. היצר המחקרי של המחבר החושף זאת, מבקש לחלוק עם הקוראים את חוויית הגילוי, החשיפה והתובנה. במבוא לספר מציין זקוביץ שהוא העלה השערה שמא המקרא מבאר מילים בדרכים דומות לאלה שבאמצעותן הוא מפרש שמות, וכך נולד הספר בו אנו עוסקים. אכן, כפי שתיארנו, לפנינו התפתחות לינארית של מחקר פרשנות פנים-מקראית.

זקוביץ מציין במבוא שיש "תופעה פרשנית-דרשנית, שהיא בשר מבשרה של היחידה הספרותית: מדרשי מילים גלויים ומדרשי מילים סמויים” (עמ׳ 11). ויש גם מדרשי שמות גלויים למחצה.

זקוביץ פונה למדרשי חז”ל ולפרשנות היהודית לדורותיה כתנא דמסייע לפירושיו.

הספר בנוי במתכונת הקרובה למילון ובו ערכים וניתוחם. 117 ערכים, וכן 16 ערכים המסכמים את דרכי הפרשנות הסמויה שנתגלו למחבר תוך מחקרו בנושא.

הערכים מאירי עיניים, מעניינים, יוצרים חווייה רוחנית והנאה מחקרית מובהקת. לעתים קרובות נשאר הקורא פעור פה לנוכח הגילוי, הפרשנות והחשיפה העולה ממנו.

אביא מספר דוגמות של ערכים-מילים בספר:

1. מילה קשה, שאינה רווחת עוד בלשון, מומרת במילה קלה וידועה ממנה בטקסט מקביל: בנבואת עובדיה נאמר על עשו הוא אדום: "...נבעו מצפניו" (פס' 6). המילה אינה ברורה. בנוסחתה השנייה של הנבואה ביר'מ"ט 10, נאמר: ” ...גליתי את מסתריו…". [5]

2. בכתובים שונים במקרא המציינים את התורה מהדהד מדרש המילה אור-אוריתא: תהלים י"ט 8 - 9; קי"ט 105 - 109. בישעיה ב' 2 "ונהרו אליו כל הגויים" -לשון נהרה, אור ולא בהוראת זרימה. בפס׳ 5 ״בית יעקב לכו ונלכה באור ה'". דברים ל"ג 10 "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"הכתוב עובר שינוי בקומראן שורות 18-17 של 4Q Testimonia: “יאירו".

3. “בליעל" - "ובני עלי בני בליעל לא ידעו את ה'". לפנינו מדרש שם: בני עלי הם בני בלי יעל. הפעל "יעל"הוא שיכול אותיותיו של השם עלי. יסוד נוסף, ללא קשר לעלי, במילת השלילה ״לא״ - "לא ידעו את ה'". המילה בליעל שכיחה במקרא (למשל: דברים י"ג 14; שופטים י"ט 22; כ' 13; שמ"א י' 27; כ"ה 17; מל"א כ"א 10, 13). צירוף שכיח הוא גם "איש בליעל” (שמ"א כ"ה 25; ל' 22; שמ"ב ט"ז 7, כ' 1). איש בליעל הוא רשע, כגון: "עד בליעל יליץ משפט ופי רשעים יבלע און" (משלי י"ט 28). כינוי זה הולם את התנהגותם של בני עלי, אבל ההקשר אינו יכול להסביר את גזרון המילה. המילה מורכבת משתי מילים "בלי יעל", בערבית - חוסר כבוד או חוסר תועלת "יעל"משורש יע"ל. כמילה מורכבת היא נמצאת בשירת חנה: "ה'ממתית ומחיה מוריד שאול ויעל" ( שמ"א ב' 1). בן בליעל הוא אפוא מי שגורלו נחרץ לרדת שאולה, ואין לו תקווה ותקומה, כגורל בני עלי. בליעל הוא מי שלא יעלה מן השאול. ראה איוב ז' 9; תהלים מ"א 9.

4. "דודאים" - "לכה דודי השדה… שם אתן את דדי לך. הדודאים נתנו ריח ועל שפתינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך" (שיר השירים ז' 12 - 14). הקירבה הצלילית בין "דוד", "דדים"ו״דודאים"מרמזת על כך שדודאים הם פרי האהבה. משמעות זו ניכרת גם בהקשר הנוסף שבו היא מופיעה - קניית רחל מדודאי אחותה לאה, תמורת לילה אחד שבו יבלה יעקב עם לאה. (בראשית ל' 14 - 16).

5. "דומה" - "אני אמרתי בדמי ימי אלכה בשערי שאול פקדתי יתר שנותי" (ישעיה ל"ח 10). "יבשו רשעים ידמולשאול" (תהלים ל"א 18). רד"ק מפרש את הביטוי כ"כריתת ימי, למשל: "אשר כלנוואשר דמהלנו ונשמדנו..." ( שמ"א כ"א 5 ). וכן "...כי בליל שדד ער מואב נדמה כי בליל שדד קיר מואב נדמה" (ישעיה ט"ו 1), "נדמהשומרון מלכה כקצף על פני מים ונשמדו במות און..." (הושע י' 7 - 8). זקוביץ מציין כי ייתכן שהמילה "בדמי"משמעה "בחצי", כמו למשל "...בחצי ימו יעזבנו..." (ירמיה י"ז 11 ) " ...אל תעלני בחצי ימי..." (תהלים ק"ב 25). כך תרגמו הפשיטא והוולגטה, ויש לכך גם אסמכתא מן האכדית. המילה "בדמי"רומזת למילה "דומה"שמשמעה שאול (אולי כי זה מקום הדומיה, השקט המוחלט). ראו למשל: "לולי ה'עזרתה לי כמעט שכנה דומהנפשי" (תהלים צ"ד 17) או "לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה" (תהלים קט"ו 17). רמז נוסף להבנת המילה "דומה"נמצא בתהלים ל״א 18: "...יבשו רשעים ידמו לשאול", כלומר שיכלו, ישמדו.

ערכים מסכמים בספר: דרכי הפרשנות הסמויה.

1. הסבר צלילי בגוף הכתוב.

2. פירוש המצטלצל עם מילה נעדרת.

3. פירוש מילה בכתוב באמצעות הנרדפת לה

4. פירוש המילה בכתוב באמצעות הניגודית לה.

5. רמז למילה הומונימית לזו שבכתוב, באמצעות הנרדפת לה.

6. רמז למילה נעדרת הנרדפת למילה המופיעה בכתוב.

7. חידות על אודות מילים הומונימיות.

8. רמז למילה נעדרת נרדפת למילה המופיעה בכתוב.

9. רמז למילה נעדרת למילה המופיעה בכתוב.

10. המילה מתבארת על פי הקשרה.

11. בין שירה לסיפורת.

12. ביאור מילה בכתוב מרוחק.

13. ריבוי פירושים למילה אחת.

14. פירושי מילים יחידאיות ונדירות.

15. פירושי מילים ארמיות.

16. בין משנה הוראה לפרשנות.

הספר מלווה בביבליוגרפיה ובהערות.

לסיום, ספר מעניין וחשוב, והוא מומלץ בחום לכל אוהבי מקרא, לאוהבי פירושים, ולאלה שאזנם כרויה לאוצר המילים במקרא ולמשמעותם.

הערות

[1] זקוביץ כתב כי פישביין הוא "האדריכל הנועז ובעל התושיה אשר יעמיד את היכל הפרשנות הפנים מקראית על תילו, ויקבע את תוכנית מדוריו וחדריו”. ראו מאמרו: ׳סיפור בבואה - מימד נוסף להערכת הדמויות בסיפור המקראי׳, תרביץ נ”ד (תשמ”ה), עמ׳ 176-165. ספרו של פישביין מסכם את כל מה שנכתב עד לאותם ימים אודות התופעה ,ומכניס סדר בגילוייה השונים.

Michael A Fishbane ,Biblical Interpretation in Ancient Israel, Oxford 1985

[2] ראו מאמרו ׳לאפיון דרכיה של הפרשנות הפנים מקראית הסמויה׳, בתוך: מחקרים במקרא ובתלמוד, ירושלים תשמ"ז, עמ' 55 - 67.

[3] “ ׳קול דממה דקה׳: צורה ותוכן במל"א י”ט״, תרביץ נ”א,ג (תשמ”ב), עמ' 329 - 346; מקראות בארץ המראות, תל-אביב 1995, עמ' 42 -44.

[4] ״מעמדם של המילה הנרדפת והשם הנרדף ביצירת מדרשי שמות, שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ב’, ירושלים תל-אביב 1977, עמ' 100 - 115; אביעה חידות מני קדם, תל - אביב 2005 עמ׳ 147-129.

[5] אין כאן שאילה ישירה של נביא אחד מדברי חברו, אלא שימוש שעשה כל אחד מהנביאים הללו בנבואה קדומה יותר על אדום.

ראו גם:
ד״ר לאה מזור, מילים מילים מילים: על המילון המקראי הסמוי מן העין

פרופ׳ דבורה גילולה, האוניברסיטה העברית

הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס

ברנרד שאו, פיגמליון, תרגמה מאנגלית, הוסיפה מבוא ופירושים דבורה גילולה (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנסהאוניברסיטה העברית ירושלים, 2016), 176 עמודים

פיגמליון היה פַּסל שהתאהב בפסלו. אלת האהבה נענתה לתפילתו ונערת השיש היתה לנערה בשר ודם. פיגמליון של ברנרד שאו, הנרי היגינס, אינו פסל אלא בלשן בריטי חוקר ניבים, הנערה אלייזה אינה פסל אלא נערה בשר ודם, מוכרת פרחים ענייה ממעמד נחות וכך גם לשון הביבים שבפיה, והוא אינו מאוהב בה. מסגרת העלילה נשענת על הספורט הבריטי הלאומי: התערבות. כשם שמתערבים שאפשר להקיף את כדור הארץ בשמונים יום, כך גם מתערבים שאפשר בשישה חודשים להציג את אלייזה בתור דוכסית במסיבת גן בשגרירות ואיש לא יגלה את מוצאה. בסופו של דבר היגינס מצליח במשימה ומנצח בהתערבות עם ידידו פיקרינג. וכאן מתחילה הבעיה.

אנחת רווחה היא תגובתו של היגינס לסיום הניסוי, שארך זמן רב והיה לו לזרא. המתערבים, פיקרינג והיגינס, מברכים זה את זה ומתעלמים התעלמות מוחלטת, אכזרית ופוגענית, מנוכחותה של אלייזה. עבורם היא מעין בובה שהובאה מתצוגה, הם לא משתפים אותה בשיחה, לא שואלים מה חוותה ומה הרגשתה. היא הרי רק העוזרת היעילה וההכרחית.

עם סיום הניסוי עולה בכל חריפותה שאלת עתידה של אלייזה. שתי נשים במחזה כבר העלו את השאלה קודם לכן, סוכנת הבית של היגינס ואמו של היגינס. עכשיו מעלה את השאלה אלייזה עצמה. לאחר השינוי שחוללו בה חודשי הלימוד הארוכים אין עוד דרך חזרה למקצוע שפרנס אותה לפנים. היא אינה מוכרת הפרחים עוד. בעימות בינה להיגינס מתברר שעתידה אינו מעסיק אותו כלל. עכשיו, לדעתו, היא חופשייה לעשות מה שיעלה בדעתה. אבל מה היא חופשייה לעשות? חינוכה כלא אותה, היא אסירה של מבטאה החדש. הפיתרון שמציע לה היגינס הוא הפיתרון הוויקטורייני: תתחתני. בתשובתה של אלייזה שזר שאו את דעתו על נישואים: "אני מכרתי פרחים. לא מכרתי את עצמי. עכשיו שהפכת אותי לגברת אני לא מתאימה למכור שום דבר אחר". (מערכה ד). היא עוזבת את ביתו של היגינס ומוצאת מפלט אצל אמו.

המחזה מסתיים בביתה של גברת היגינס בהמשכו של הדיון על עתידה של אלייזה. היגינס רוצה בשובה של אלייזה לביתו מטעמים אנוכיים, היא נחוצה לו בתור סוכנת-בית-על ומזכירה, זה העתיד שהוא מציע לה. הוא לא מציע לה נישואים.

אלייזה משמיעה לראשונה את אי-שביעות רצונה ואת התלונות שלא יכלה או לא רצתה להשמיע כל עוד היתה בביתו של היגינס: היגינס הוא שטלתן וקנטרן, רודן אכזר, צודק בעיני עצמו תמיד ויודע בכושר ביטוי מעולה ובקסם אישי להפוך כל טיעון וכל מצב לטובתו ולהשיג את הרצוי לו. הוא גס רוח, חסר נימוסים, מקלל ומתרתח, אינו שולט בעצמו ומתייחס אליה תמיד, למרות השינוי שחל בה, כאל מוכרת פרחים. עתה מתברר שפיקרינג, האיש שכיבד אותה, הוא האיש שממנו למדה אלייזה מה שהיגינס לא היה מסוגל ללמדה – יחסי אנוש. מה מציע היגינס ללייזה, אם תחזור? התנהגותו לא תשתנה, אבל שאו שם בפיו של היגינס את רעיון העולם שאין בו מעמדות, עולם שלא תהיה בו מחלקת נוסעים שלישית ברכבת, וכולם יזכו לא ליחס טוב ולא ליחס רע אלא ליחס שווה. שאו שם בפיו גם את רעיון שחרורה של האישה, מה עליה לעשות ולא לעשות. לצפות לחיבה תמורת שירות אינו אלא סחר-מכר בחיבה. הוא מציע לאלייזה ידידות.

ומה מהות הידידות הזאת בעיניו? לא הרבה יותר ממה שהיה בתחילה, כאשר התערב עם פיקרינג והכניס את אלייזה לביתו: שעשוע. להצעת הידידות "הנדיבה"אין בסיס כלכלי משחרר, היא המשך התלות של אלייזה בהיגינס ובטוב לבו. אם השעשוע יאבד מחנו, היא תתבקש לעזוב את הבית. וכדי שההסכם ישמור על "שיוויוניות", גם אלייזה תוכל לעזוב את בית היגינס כל אימת שתרצה. ולעשות מה? למכור פרחים?

פיתרון לבעיית מעמדה וגורלה של אלייזה חייב להיות פיתרון כלכלי. בקריצת עין היגינס מציע לאמץ אותה לבת או להוריש לה רכוש בצוואה, או שתינשא לפיקרינג. הוא אינו מציע לה נישואים, כי הוא אינו מוצא עניין בנערות צעירות אלא בנשים בוגרות, נשים בגילה של אמו. אפילו הציע לה נישואים היתה מסרבת. הנישואים היחידים הבאים בחשבון עבור אלייזה הם נישואים בין שווים. מי שבא בחשבון בין הנפשות הפועלות במחזה הוא פרדי, צעיר האוהב אותה ולא ישתלט עליה. עזיבת ביתו של היגינס וויתור על התפקיד שהוא מציע לה הם השחרור של האישה העצמאית החדשה.

כיצד נגמר המחזה? בנוסח המאושר הסופי היגינס בטוח ששכנע את אלייזה לשוב לביתו, ולמרות הבטחת הידידות שוות המעמד שהוא מציע לה, הוא מצווה עליה לשוב לתפקידה הקודם – סוכנת-בית-על – ולדאוג לארוחות ולקניית בגדיו. מתברר שאלייזה כבר מילאה אחר פקודתו עוד לפני שהשמיע אותה, עוד לפני שהתנהל ביניהם המשא ומתן על עתידה ומעמדה. אני מדגישה שוב: על נישואים עם היגינס לא מדובר. דבריו האחרונים של היגינס המסיימים את המחזה שבים אל הרעיון שהשמיעה אלייזה: "היא אומרת שתתחתן עם פרדי. חה, חה! פרדי! פרדי! חה חה חה חה!!!".

הסיום דו-משמעי. דבריה של אלייזה "לא נשוב להתראות, פרופסור"אינם עולים בקנה אחד עם הודעתה שמילאה את פקודותיו של היגינס. דבריו האחרונים של היגינס "היא אומרת שתתחתן עם פרדי"פתוחים לפירושים מנוגדים, במיוחד בגלל הצירוף הלגלגני "חה חה חה". למרות דו-המשמעות, נישואים של אלייזה עם היגינס אינם עומדים על הפרק כלל. נישואי אלייזה עם פרדי הם הסיום ששאו רצה בו לעלילת המחזה. הוא מפרש ומנמק זאת בהרחבה באחרית דבר.

אבל הקהל רצה ורוצה אחרת. בעיבודים לקולנוע ולמחזמר מחתנים את אלייזה עם היגינס לשמחת הצופים ולצהלתם.

הספריה העירונית של אמסטרדם
צילום: יואב מזור

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

כל ספר הוא עולם מרוכז, כל ספר הוא יציר של אומן פיתוי הלוכד לעולמו נשמות: את נשמת כותבו-מולידו, את נשמות גיבוריו ואת נשמות קוראיו. כל ספר פותח עולמות, חד חידות, ומרחיב גבולות. ספר טוב מוסיף ידע ותובנות, מציג זוויות ראיה חדשות ולעיתים גם מפתיעות ומזמין לגמישות מחשבתית, לשונית, ערכית ותרבותית.

בהמלצות הספרים של השנה ניתנה פרשנות מרחיבה לרכיב ׳עברי׳ בצירוף ׳שבוע הספר העברי׳. ׳ספר עברי׳ כאן יציין לא רק ספר מקור בעברית אלא גם תרגומים ליצירות מעברית ולעברית וגם מחקרים על ספר הספרים שלנו, שאין עברי ממנו, ושנתפרסמו בעברית או בלשון אחרת. גם הרכיב ׳שבוע׳ שבצירוף ׳שבוע הספר העברי׳ מקבל כאן משמעות מרחיבה, והוא יחרוג משבוע קלנדרי, כמקובל במקומותינו בשנים האחרונות.
חג הספר בבלוג שלנו הוא הזמנה למסע בין יקומים ספרותיים. הוא עובר בדרכים ראשיות ובשבילים נסתרים, הוא מדבר בשפת חקר המקרא, וגם בשפות חיי אישים (ביוגרפיות) וגם בשפות חיי נופים ומקומות. המבטים הספרותיים נשלחים אל קלסיקות ספרותיות מן העבר ואל חיבורים חדישים: רומנים (מקור ותרגום), ספרי שירה וספרות ילדים ונוער. יש והמבטים נשלחים אל הספרים ממעוף הציפור ויש שהם יורדים ומתבוננים בפרטי הפרטים של מעשה היצירה. המסע חושף יקומי חיים עתיקים וחדשים, וכולם רעננים וקסומים. את ההזמנות למסעות הספרותיים חיברו יוצרים והוגים, אנשי התיאוריה ואנשי המעשה: חוקרי המקרא, חוקרי תרבות, אנשי חינוך, סופרים, משוררים ורופאים. כל אחד מהם הביא להמלצתו מחכמתו, מידיעותיו מתובנותיו ומחוויות חייו. אין ספק שמי שיצא אתנו לדרך הזאת ישוב ממנה עשיר יותר בהבנת המעמקים והמרחבים.

כל יום משבוע הספר העברי ישא בכנפיו ההמלצות לקוראי הבלוג. חלק מההמלצות נרמז ברשימה הלוטה בזאת, ועוד היד נטויה.

המקרא ועולמו
ד״ר לאה מזור ממליצה על מילון העברית המקראית אוצר לשון המקרא מאל״ף עד תי״ומאת מנחם-צבי קדרי
פרופ׳ יונתן בן-דב ממליץ על The Verbal System of Biblical Hebrew מאת יאן יוסטן
ד״ר ישראל כץ ממליץ על המילון המקראי הסמוי מן העין של יאיר זקוביץ

פרופ׳ עמנואל טוב ממליץ על The Lost Book of Moses: The Hunt for the World’s Oldest Bibleמאת חנן טיגאי
סמדר יניב ממליצה על תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר על התנ״ך מאת מתי פרידמן

פרופ׳ יעל שמש ממליצה על מגילת אחשוורוש: פרשנות למגילת אסתר ולחג הפורים מאת

עזגד גולד
ד״ר שלמה בכר ממליץ על בין שני מלכים של ישראל כץ
פרופ'אד גרינשטיין ממליץ על ודורך על במתי ים: מלחמת אל הסער בים בספרות המזרח הקדום מאת נגה איילי-דרשן
ד״ר דוד כהן-צמח ממליץ על הרע לכאורה – על התוקפנות בטבע מאת קונראד לורנץ

ספרות מקור - פרוזה ושירה
ד״ר חגי משגב ממליץ על הגר של יוכי ברנדס

פרופ׳ עדנה אפק ממליצה על שני סיפורים ועוד אחדמאת ש"י עגנון
ד״ר נפתלי משל ממליץ על בשבחי הבדידותמאת ערן ויזל

ד״ר צביה רחימי שפרן ממליצה על בנדיטשל איתמר אורלב

ד״ר צביה רחימי שפרן ממליצה על האבודים: ששה מתוך ששה מליוןשל דניאל מנדלסון

בלפור חקק ממליץ על ספר המסע, מאחורי מסך המשישל בן-ציון יהושע-רז
וובעלם טזזו מקונן - קטע מספרה, מסע, על מסעה מאתיופיה לישראל.

יונה ברטל ממליצה על הביוגרפיה המלאה של שמעון פרסמאת מיכאל בר זוהר
רות נצר ממליצה על בית ומילים – מהלך חיים מאת על: דינה קטן בן-ציון

הרצל חקק ממליץ על אריות יהודה: סיפורם המופלא של המכביםמאת עמית ארד
יוסף כהן אלרן ממליץ על כותבת במקל של כורכוםשל צילה זן-בר צור
שושנה ויג ממליץ על שירת השחרור של רחלי אברהם-איתן

ספרות ילדים ונוער

ד״ר ניצה דורי ממליצה על ספר השריקה

ספרות תרגום

פרופ׳ דבורה גילולה על פיגמליוןמאת ברנרד שאו
הדה רכניץ ממליצה על פאול ווירג'יניה מאת ז'אק-הנרי ברנרדין דה סנט-פייר
ד״ר רות קנאי ממליצה על בטרם לכתישל פול קלניתי

ד״ר גלי דינור ממליצה על הננישל ג'ונתן ספרן פויר

פרופ׳ איתן מדיני ממליץ על הפרטים שהושמטומאת תומס ה׳ אוגדן
פטר מקפרליין ממליץ על Silent Letter של יצחק מאיר

יצחק מאיר, מין יש מאין

לכתוב זה כמו לומר לך דברים ואחרים מקשיבים.

זה לשמוע מה שלוחש הקורא של מחר בשיחה עימך,

זה וידוי על מה שיהיה אחרי שרשמת כבר כל שהיה,

זה לצלול לים המילים ולשלות את זאת האחת שאתה ציפדתה,

זה מה שנשאר אחרי שמחקת גם את מה שכאבת למחוק,

זה ליצור שורות כדי שתוכל להלך ביניהן בתבונה צנועה,

זה גילוי מפעים של מה שחשבת בינך לבינך וליבך לא ידע.

זה מין יש מן האין שמתחדש אחרי סוף וחתימה.

שיעור לכבוד ראש העיר, דוד אבן צור, וסגל מחנכי עירו קריית ים

יצחק מאיר

Gustav Klimt - Death and Life

המוות לא צודק. בעיקר מפני שהוא בלתי נמנע. בעיקר מפני שכל הילודים מעותדים למות. למה נולדו? הנותן חיים לכל חי נוטל אותם למפרע. זה לא יכול שלא להביא אדם להתבונן בפסוקים "רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת הַטּ֑וֹב וְאֶת הַמָּ֖וֶת וְאֶת הָרָֽע....... הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת הָאָרֶץ֒, הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ"(דברים ל',ט"ו,י"ט)וכמו להתמרד בתוכו לשאול, איזו בחירה השאיר הבורא לאדם כאשר גם החיים גם המוות באים על כורחו של הנברא, או כשבחירה בחיים אינה יכולה למוות, הבא מכל מקום?

בשמונה פרקים המקדימים את מסכת אבות כותב הרמב"ם ,"ואמנם האמת אשר אין ספק בה, שמעשי האדם כולם מסורים אליו, אם ירצה יעשה, ואם ירצה לא יעשה, מבלי כפיה ומבלי הכרח לו על כך. ולפיכך חויבה המצווה, ואמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע... ובחרת בחיים", ונתן הבחירה לנו בזה"( פרק ח'). האמנם 'אמת אשר אין ספק בה'? אם לעניין גמול, נאמין, פן תחרב עלינו הארץ, אבל אם לבחירה על פי הפסוק עליו נשען הרמב"ם, האמנם? מי אינו שומע דברי קהלת בן דוד - שביקשו לגונזם אבל סוף דבר לא גנזום – מהדהדים בסתר, "כִּ֧י הַֽחַיִּ֛ים יוֹדְעִ֖ים שֶׁיָּמֻ֑תוּ וְהַמֵּתִ֞ים אֵינָ֧ם יוֹדְעִ֣ים מְא֗וּמָה וְאֵֽין ע֤וֹד לָהֶם֙ שָׂכָ֔ר כִּ֥י נִשְׁכַּ֖ח זִכְרָֽם. גַּ֣ם אַהֲבָתָ֧ם גַּם שִׂנְאָתָ֛ם גַּם קִנְאָתָ֖ם כְּבָ֣ר אָבָ֑דָה וְחֵ֨לֶק אֵין לָהֶ֥ם עוֹד֙ לְעוֹלָ֔ם בְּכֹ֥ל אֲשֶֽׁר נַעֲשָׂ֖ה תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ"(קהלת ט'ה'-ו')? בחלק שיהיה להם מעל לשמש אין כדי להפיג את התחושה היותר עזה באדם, תחושה זו שהמוות לא צודק, שהכורח להשלים עם מציאותו, הוא אי צדק המעצים את אי הצדק שבמוות עצמו.

כל מי שמת עליו מת, אביו או אמו, או אח או אחות, או חלילה בן או בת, או ידיד אוהב, או חבר אהוב, סופד מתוך כאב ממנו אין לתחושת אי הצדק שבמוות מפלט. אפילו הוא אומר, או היא אומרת, "ה'נתן וה'לקח יהי שם ה'מבורך", צידוק הדין, אומר ועדיין עולה הכבד של תחושת אי הצדק שוקלת בדממה, כבדה משאת. כל מלחמה הקוטלת נעורים, כל אסון הלוקח נשמת תינוק, כל הסתלקות של נודע או נודעת שעשו חייהם תרומה לאנושות, מפגישה את הנותר כאן בעולם הזה עם העננה הזאת שאיננה סרה ולא יכולה לסור, המוות לא צודק.

מותו של משה הוא מגדולי הסיפורים של מוות הבא לא צודק לעולם. האיש שהלך ארבעים שנה במדבר בראש עם פדויי שבי - שהכניע את פרעה, את הים, את הרעב, את הצמא, את לוחמי הערבות חסרי הרחמים, את המרי, את הבכייה, את הייאוש, שעלה לפסגת סיני ודיבר שם פה אל פה עם אלוהיו, שירד עם לוחות הברית ושיבר אותם במו ידיו לעיני המון מחוללים שעגל מסכה הטריף את דעתם, ולא תיירא ולא נסוג, ועלה שוב, וירד ולוחות שניות בידו, הכל למען הביא את העם אל הארץ המובטחת אליה השתוקק בכל דבור ודבור שדיבר אל ישראל, האיש הזה שבידל עצמו בכל שנות שליחות מהוויות העולם הזה, מבית ומשפחה להיות כולו קודש לגדולה בעלילות היציאה מעבדות בניכר לחירות במולדת - מתבשר לרגלי הר נבו, "...עֲלֵ֛ה אֶל הַ֥ר הָעֲבָרִ֖יםהַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל עַמֶּ֖יךָ גַּם אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ"(במדבר כ"ז,י"ב-י"ג).נבו הוא הר העברים, מעבר מזרחה לו מואב, מערבה לו ארץ ישראל. אבל דומה כי הכתוב הצפין בזיהוי ההר כ'הר העברים'משמע נוסף, חיים מזה ומעבר לו המוות."וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה..."(דברים ל"ב,נ'),אומר לו הקדוש ברוך הוא, 'מֻ֗ת'הוא פועל, 'מֻ֗ת'זה לא רגע, 'מֻ֗ת'זה התנהלות שיש דינאמיקה של תחילת מעשה ושל סוף מעשה, 'מֻ֗ת'זה ציווי, 'עשה כרצוני וּמֻ֗ת' !

אבל משה לא נענה. הוא מתחנן, לא! כל עוד נשמתו בו, לא! כי זה לא צודק. הוא יודע כי סוף דבר, הכל, גם חייו, גם מותו, בידי שמים, אבל השמים הם מעונו של אלוהי האמת שציווה על הצדק, על "מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק, ואַבְנֵי צֶ֗דֶק, ואֵ֥יפַת צֶ֛דֶק, וְהִ֥ין צֶ֖דֶק"(ויקרא י"ט)ועל "צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת הָאָ֔רֶץ"(דברים ט"ז)ואולי אם יתחנן כי על פי צדק זה של מרום, יחוסו עליו ממרום ויחיוהו עד אשר יבוא לארץ ושם ימות."וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל ה'בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר", אומר הפסוק, "אֶעְבְּרָה נָּ֗אוְאֶרְאֶה֙ אֶת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן"(דברים ג',כ"ג,כ"ה). מ 'הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים'אני מתחנן 'אֶעְבְּרָה נָּ֗א', תן ואחיה עוד שעה אחת את שני העברים, אבל ה'אומר לא, זועף, "וַיִּתְעַבֵּ֨רה'בִּי֙ "(שם, כ"ו), הַ֥ר הָעֲבָרִ֖יםהוא חד משמעי, הוא ממתין חד משמעי למן היום הראשון ועד ליום בו מלאו ימיו של כל אדם בין החיים לבין המוות, ואין לעבור אותו.

אך משה לוחם. במוות הבלתי נמנע. בשם הצדק מיסוד אלוהי סיני. המדרש (דברים רבה 'וזאת הברכה'י"א סימן י')עוקב אחר המלחמה ההרואית הזאת "באותה שעה אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך כמה צער נצטערתי עליהם עד שקבעתי להן תורה ומצות ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה הרי אתה עושה תורתך פלסתר"! באין רואה, סוערת המערכה על דחיית העברים, על החיים. הקדוש ברוך הוא משיב כביכול, 'אתה עושה תורתי פלסתר, שאמרתי בתורתי "לֹֽא יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה"(בראשית ו',ג')והנה מלאו ימיך!

"גלגלי מרכבה ושרפי להבה"מלאכים שרק הם שמעו "שאמר הקדוש ברוך הוא לא תקבלו תפלתו של משה ולא נשא לו פנים ולא נתן לו חיים ולא הכניסו לארץ ישראל אמרו 'ברוך כבוד ה'ממקומו'שאין לפניו משוא פנים לא לקטן ולא לגדול". זה הצדק שלהם. גם הוא מגבוה,ככתוב, "וְשָׁפְט֥וּ אֶת הָעָ֖ם מִשְׁפַּט צֶֽדֶק. לֹא תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים"(דברים ט"ז,י"ח-י"ט), גם לא פני משה. צדק מול צדק. ערך מול ערך. אין ערך שאין מולו ערך. אין צדק שאין מולו צדק.

אך משה אינו מניח. יחיד בקרב, אבוד אולי, אך אנושי עד פסגה, הוא הולך ומתחנן "רבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל, הניח אותי בעולם הזה ואחיה ולא אמות. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, אם לא אמיתך בעולם הזה - היאך אחייך לעולם הבא ...? אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אם אין אתה מכניס אותי לארץ ישראל הניח אותי כחיות השדה שהן אוכלין עשבים, ושותין מים, וחיין ורואין את העולם, כך תהא נפשי כאחת מהן .... הניח אותי בעולם הזה כעוף זה שהוא פורח בכל ארבע רוחות העולם ומלקט מזונו בכל יום ולעת הערב חוזר לקנו, כך תהא נפשי כאחת מהן. אמר לו "רַב לָ֔ךְ!אַל תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה"(שם)מהו 'רַב לָ֔ךְ''? מתרעם משה כאילו שמע שהקדוש ברוך מזכירו למשה שיש רב מעליו והוא אנוס מרותו, "אמר לו 'רב לך'אשר דברת". אל תעבור את הגבול המוצב בהר העברים!

"באותה שעה", ממשיך המדרש, "קרא הקדוש ברוך הוא לנשמה מתוך גופו. אמר לה, 'בתי מאה ועשרים שנה קצבתיך היותך בגופו של משה עכשיו הגיע קצך לצאת צאי אל תאחרי'. אמרה לפניו 'רבונו של עולם יודעת אני שאתה אלוה כל הרוחות וכל הנפשות נפש החיים והמתים מסורין בידיך....אני אוהבת אותו ואיני רוצה לצאת ממנו'.... בבקשה ממך תניחני בגופו של משה". האלוהים לא יכול היה לעמוד עוד בהפצרתה אלא בדחייתה ועומס בכבודו את המטלה על עצמו, על עצמו בלבד. "באותה שעה נשקו הקדוש ברוך הוא ונטל נשמתו בנשיקת פה, והיה הקדוש ברוך הוא בוכה ...ורוח הקודש אומר 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה', שמים בוכין ואומרים 'אבד חסיד מן הארץ', ארץ בוכה ואומרת 'וישר באדם אין', וכשבקש יהושע רבו ולא מצאו היה בוכה ואומר 'הושיעה ה'כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם', ומלאכי השרת אומרים 'צדקת ה'עשה', וישראל היו אומרים 'ומשפטיו עם ישראל'" - שאם הוא מת - משפטיו חיים לעד עם ישראל, "אלו ואלו היו אומרים "יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ"(ישעיה נ"ז,ב') זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי עולם הבא. אמן כן יהי רצון, ברוך ה'לעולם אמן ואמן"(עד כאן מדרש רבא).

אלה דברי המדרש. אחרי מותו של משה. אבל משה בחייו ,בדברי הפרידה משלו מעמו ישראל, בקולו, אומר דברים שנעשו לימים חלק מדברי המדרש. הוא התחנן. הוא אומר להם, כי הפגיע בקדוש ברוך הוא יותר מכל אדם שנפשו שואלת להינצל מן הגזירה שנגזרה על האדם ועל כל צאצאיו בצל עץ הדעת ובצל עץ החיים, ומודה "וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה'בִּי֙ ", אבל מוסיף מה שהדרש לא זכר להוסיף, "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם"! "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י"! (דברים ,שם)לְמַ֣עַנְכֶ֔ם ימית אותי, לְמַ֣עַנְכֶ֔ם לא שמע אלי.

ארבעים שנה מוקדם יותר, במדבר, אחר רדת הטל ימים רבים, כאשר האספסוף ואחריו כל ישראל אחוזי תזזית של תאווה לבשר כי "וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ"(במדבר י"א,ו')עמדו להדיח את משה, ליתן ראש לשוב את הקישואים ואל הדגה שראו בעיניהם במצרים, 'נשבר'משה וזעק כלפי מעלה, "לֹֽא אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי. וְאִם כָּ֣כָה אַתְּעֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ"(שם,י"ד-ט"ו).

עכשיו, מול העם, כשמשה שואל נפשו לחיות הוא מספר להם כי ארבעים שנה לפני כן שאל נפשו למות.

אלוהים החיה אותו. הוא ציווה עליו למנות שבעים זקנים שיקלו עליו, שיחלקו עמו בעומס. על פי מה נבחרו? על פי מידותיהם כפי שמשה העריך אותם. איך הסכים עם משה העם אף על פי שהייתה בו נטייה לבחור בשופטים על פי מידותיו הוא? כי ראו בעליל כי אחרי שמשה האציל מרוחו עליהם ירד ה'בענן נוכח כל העם, ווהקרואים התחילו להתנבא באותו מעמד, והיה בכך אות כי שרתה עליהם רוח הקודש, והעם קיבל, והזקנים שבו אל אהליהם. אבל "וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד, וַתָּ֧נַח עֲלֵהֶ֣ם הָר֗וּחַ - וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים - וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה"(שם כ"ו)מה התנבאו? לא פורש במקרא, אבל המדרשים העוברים מדור לדור ומספרים מה היה גם אם לא נכתב שהיה, שואלים ומשיבים, "ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת, יהושע מכניסאת ישראל לארץ".(סנהדרין י"ז,א').יהושוע, עודו נער, לא יכול היה לשאת את ההכתרה המוקדמת הזאת שהייתה חשובה בעיניו כמרידה במשה, הוא רץ אל רבו ואמר, "אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם"! זאת מרידה! משה לא כלא. "הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י? וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם ה'נְבִיאִ֔ים כִּי יִתֵּ֧ן ה'אֶת רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם"(שם,כ"ט). נבואתם אמת!

עכשיו, לעיני העם אומר משה , "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם". למענכם 'משה מת ויהושוע מכניס'. זאת טובתכם. מי שהנהיג אתכם לצאת ממצרים אינו בנוי להכניס אתכם לארצכם, מי שכתב לכם באצבע אלוהים את התורה, אינו מי שיידע לאכוף אותה עליכם כשאתם רבונים, "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם"הוא יישאר מי שנתן ועלה לפסגה ואין שום מפר בגאיות ריבונותכם העתידה שיוכל להכניעו כי על הפסגה הוא נצח וההפרה היא חלוף, "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם", אהייה המגדלור גם כשבים הסוער האפל של ממלכה חוטאת הייתם מאפילים אותי אילו חייתי ביניכם. "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם"אני נפרד בכל מאודי מנפשי הרוצה עדיין לחיות בכל מאודה בתוככם , "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם"אני משלים, כי אלוהים התעבר בי "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם".

וכך חי לו האדם. בא לעולם, ומסתלק ומשאיר לבאים אחריו את החיים שאינם פוסקים גם כשהם כלים ונקראים למרום, והמוות יוסיף, ויוסיף לעולם להכאיב מכאוב אי הצדק הצודק, והמלאכים יהללו, וילודי אישה יתעצבו על ליבם, אבל כל דור יצווה לעלות על קודמו שמת למענו, ווכל העולם כולו יתפלל תמיד כי לא יכזב ולא יאכזב, ולא ישים את "לְמַ֣עַנְכֶ֔ם"לאל.

ערב שבת פרשת ואתחנן התשע"ז

ד״ר חגי משגב, האוניברסיטה העברית, מכללת הרצוג ומכללת גבעת וושינגטון

הוצאת ידיעות אחרונות

על: יוכי ברנדס, הגר,הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב 1999, 289 עמודים

יוכי ברנדס היא סופרת ותיקה ומוערכת. הספר הנסקר הוא מספריה הראשונים, ומאז הספיקה להוציא לאור ספרים בנושאים ואף בסוגות שונות, חלקם ספרי עיון, וכולם עוסקים ביהדות ובחברה היהודית העכשווית. לעתים בצורה ישירה, כדוגמת הספר הזה, לעתים דרך רומן היסטורי, דוגמת "מלכים ג'"או "הפרדס של עקיבא", שעל אף היותו ממוקם בעבר הרחוק, הקישור לבעיות ימינו הוא כמעט שקוף.

מפתה לתלות את העיסוק הזה ובעיקר את סגנונו בסיפור חייה של ברנדס, החרדית לשעבר, בת לחברה המונעת את רוב המקורות שברנדס משתמשת בהם מחינוך בנותיה. הביקורת על המניעה הזו משתקפת ביצירתה. אולם קודם לכל, ברנדס היא מספרת סיפורים מוכשרת מאד. ספריה בדרך כלל נקראים בנשימה אחת; גם "הגר"נקרא מבלי לזוז מהכסא, כשהעלילה סוחפת את הקורא אחריה ממאה שערים לעין שמר ובחזרה, במרידה ובהתקוממות ובהשלמה ובאהבה ובטינה ושוב באהבה. סיפור חייו של בחור הישיבה ממאה שערים המתגייס להגנה והולך לקיבוץ עין שמר, קורות התאהבותו במפקדת צעירה שם וכיצד הפך הדבר את חייו, למרות שנשאר בסופו של דבר נאמן לארחות חייו הקודמים, נוגעים בנימי הלב. התוצאות למפגש הזה – וגם למפגש המאוחר יותר בספר, שהוא גלגולו בדור שני של אותו מפגש הרה גורל – אולי צפויות, אבל התגובה עליהן אינה צפויה. הטלטלה שעוברות הדמויות, שחורגות מעולמן זו אל זו ושבות אליו שוב, כשהן אחרות משהיו, ומשא כבד מנשוא על כתפיהן, לא מניח לקורא לקרוא את הספר בנחת רוח.

ברנדס משלבת בספר הרבה מהווי החברה החרדית שבה גדלה, על שלל אמונותיה וחרדותיה ועומקי אמונותיה, המיסטיות וגם הטפלות שבהן, שמוליכות את בני החברה הזו במסלול חיים קשוח ומקובע. אחדים מהם יוביל במסלול התרסקות. אחרים יעדיפו לצאת משם. הרוב יישארו בפנים, גם אחרי ההצצה החוצה, כגיבורי הסיפור הזה, אבל הפְּנים הזה כבר איננו אותו הפְּנים.

אבל אחר כל הדברים האלה, ואחרי שקמת מהכסא מהקריאה הרצופה והמתוחה, אתה נוכח שהסיפור אכן טוב ויש בו עומקים, אבל הכתיבה משאירה טעם של אי נוחות. גם בספר המוקדם הזה, וגם במאוחרים יותר, לטעמי יש יותר מדי שימוש שבלוני במטבעות לשון ובדימויים; התיאורים לעתים קרובות עזים מדי. אין דברים מרומזים, אין עדינות בתיאור הסיטואציות, שחלקן עדינות באמת. התחושה אחרי שעתיים של קריאה היא כאילו מישהו צעק לי באוזן את הספר, את רגשות הדמויות ואת הקורות אותם. מונולוגים רבים בו גם אינם אותנטיים – אשה חרדית איננה מדברת כמו הסבתא בספר, שנואמת לנכדתה החולה כדרשן מנוסה ובקיא בקבלה; אמנם המונולוג נוצל פה כדי להעביר רעיון ודרך חשיבה קיימת, אבל הקורא שמכיר את העולם הזה קצת יותר מקרוב רואה את הצרימה.

כאמור, אמנם יש בדברים האלה להעיב על הנאת הקריאה, אבל גם כך, אפילו מי שבא עמוק מתוך מאה שערים עצמה, לא יוכל להניח את הספר מידו עד סיומו.

ד״ר גלי דינור, מכללת לוינסקי

על: הנני, ג'ונתן ספרן פויר, הנני, מאנגלית: קטיה בנוביץ׳, כנרת, זמורה ביתן, 2016, 656 עמודים

כנרת, זמורה ביתן

כותרת הספר "הנני" (Here I am) מובילה את הקורא ישירות לסיפור העקדה שבו מילה זו מופיע שלוש פעמים: במענה אברהם לנסיון האלוהי (בראשית כב, א), במענה אברהם לבנו שאותו מוליך לעקדה, ״הנני בני״ (פסוק ז), ובמענה אברהם לקריאת מלאך ה’ מן השמים (פסוק יא), המסמנת את סיום הניסיון.

גם בעיצוב כריכת הספר, שבה מופיעה המילה "הנני"בכתיבה ברורה בצבע לבן על רקע דף כתוב שבו מופיעות שורות כתב צרות בצבעים שונים (אדום, שחור וחום), שהכתוב בהן קשה לפיענוח עולה התהייה - מה פשר הניגוד הזה?

עם שתי תהיות אלה - הקשר לסיפור העקדה ועיצוב הכריכה - מתחילה הקריאה. המענה עליהן מופיע טיפין טיפין לאורך קריאת הספר הארוך (ואולי ארוך מדי 656 עמודים), שבו נחשף הקורא לסיפורם של ג'ייקוב וג'וליה, זוג יהודים אמריקאים שלהם שלושה בנים וכלב. בני הזוג הם יהודים לא מאמינים ולא שומרי מסורת, אך הקשר ליהדותם חשוב להם והם משמרים טקסים מרכזיים, ביניהם טקס הבר מצווה של בנם בכורם, סאם, שבהכנות לקראתו, או נכון יותר, בשיבוש ההכנות לקראתו נפתח הרומן. בשלב מסוים בסיפור מתחיל תיאור תהליך התפרקותה של המשפחה, כשבמקביל מתוארת התרחשות קטסטרופלית בישראל - רעידת אדמה, שבה נאלצת ישראל להיאבק על חייה מול מלחמה שפורצת מול האוכלוסייה הפלסטינאית, שנבעה מטיפול לא ראוי של ישראל באסון הטבע שפקד גם אוכלוסייה פלסטינית, וכן בטיפולה בהר הבית, שנפגע גם הוא.

ההתרחשות בישראל מעצימה את המשבר המשפחתי, חושפת את חולשותיהם של הגיבורים ואף מהווה ממד מטפורי להתרחשות המשפחתית. השזירה בין שני המשברים הללו מעלה במלוא עוצמתה את שאלת הקשר בין היהודי האמריקאי, שיהדותו מתבטא בדרך כלל רק בקשר לטקסים היהודיים, לבין נאמנותו לישראל.

ההתייחסות הישירה לסיפור העקדה עולה בפרשנות שנותן סאם, הנער שאמור לחגוג את בר המצווה, לסיפור העקדה: "רוב האנשים מניחים שהמבחן הוא כזה: אלהים מבקש מאברהם להקריב את בנו יצחק. אבל לדעתי אפשר לקרוא את זה כאילו המבחן היה כשהוא קרא לו. אברהם לא אמר: "מה אתה רוצה?"הוא לא אמר "כן"הוא ענה בהצהרה ׳הנני׳. בשביל כל מה שאלהים צריך או רוצה אברהם נוכח כולו, בלי תנאים או הסתייגויות או צורך בהסבר... המילה מופיעה עוד פעמיים. כשאברהם לוקח את בנו יצחק ועונה לו במילה ׳הנני׳. ואברהם לא שואל מה אתה רוצה?… כשאלהים מבקש את אברהם, אברהם נוכח לגמרי בשביל אלהים. כשיצחק מבקש את אברהם, אברהם נוכח לגמרי בשביל בנו… פרשת הבר-מצווה שלי עוסקת בהרבה דברים… אבל אני חושב שהיא עוסקת בשאלה בשביל מי אנחנו נוכחים באופן מלא ואיך העובדה הזאת, יותר מכל דבר אחר, מגדירה את הזהות שלנו" (עמודים 126- 127).

דומה שפרשנות הינה המפתח לסיפור. לאורך הסיפור התקשורת בין בני המשפחה עצמם, בינם לבין הסובבים אותם ואף בין הדמות לבין עצמה, היא תקשורת עמומה. הבן מעוניין שיגבו אותו מול הרב שמאשים אותו בכתיבה גזענית - שבעטיה בר המצווה עלולה להתבטל - אך אינו זוכה לגיבוי מהוריו. זאת אף שיש להם ספקות באשר לאשמת בנם. האב אומר מפורשות שהוא מאמין לבנו, אך לא אומר זאת לבנו, ומבקש ממנו שיתנצל כדי לרצות את הרב. גם הבן, הטוען בדבקות כי לא עשה זאת, אינו מציג הוכחות בפני הסובבים אותו וגם לא בשיח שלו עם עצמו. כך שגם הקורא לא יודע, האם עשה את הדבר או לא עשה. לאורך רובו של הסיפור התנהגותו של הבן מבולבלת, והוא מבלה את רוב זמנו בעולם וירטואלי שרק שם הוא חש בנוח. לעיתים, הגבולות בין המשחק הוירטואלי לבין הסיטואציות האמתיות מטשטשים, עד כדי כל שהקורא בעצמו מתבלבל.

היחסים בין הדמויות מלמדים, שאף שמתקיים ביניהן שיח – חלק גדול מהספר מציג שיח בין הדמויות - לא קיימת ביניהן נוכחות. לא של ההורים כלפי בנם: "כשההורים שלי באו לדבר עם הרב זינגר הם לא אמרו לי ׳הננו׳. הם שאלו ׳מה עשית׳… גם אם הם לא מאמינים לי, הם צריכים להתנהג כאילו כן" (עמ' 128). ואף לא נוכחות של הבן כלפי עצמו. כולם מלהטטים במילים יפות וגבוהות, שתכליתן להסתתר מאחוריהן ולא לומר דברים לאשורם. תובנה זו שהקורא מגיע אליה בנקודה זו בספר, מאלצת אותו לחזור לראשית הספר ולנסות לבחון את הדמויות דרכה, ואף לצפות לשינויים בהתנהלות הדמויות בהמשך. אך ההמשך רק מעצים תובנה זו ביחס לדמויות.

ג׳ייקוב, האב, הוא תסריטאי, שמצליח לתסרט סדרת טלוויזיה מצליחה, אך אינו מסוגל לתסרט - לתכנן - את החיים עצמם, את חייו. ג׳וליה אשתו היא אדריכלית, העוסקת בעיקר בעיצוב מחדש של בתי מגורים, אך אינה מצליחה לעצב מחדש את משפחתה.

המפגש בין ג'ייקוב לבין בן דודו הישראלי תמיר – שם ישראלי אולטימטיבי - המגיע לארצות-הברית כדי לחוג את בר המצווה של סאם מתרחש על רקע האסון המתרחש בישראל. מפגש זה מעמת את ג'ייקוב – בעל השם הארכאי הגלותי - ההססן, המבולבל, שטוף הרחמים עצמיים והמכור לטיפול פסיכולוגי, עם הישראלי ההייטקיסט העשיר, הבוטה, השחצן, החומרני, המציב בפני ג'ייקוב מודל גברי, המעורר בג'ייקוב קנאה. תמיר מצליח לסחוט מג'ייקוב רגשות לאומיים, הגורמים לג'ייקוב להחליט להוכיח את 'גבריותו', והוא מגיע להחלטה משמעותית ביותר - להענות לבקשת ראש הממשלה, שהיהודים מרחבי העולם יגיעו לארץ לסייע לישראל במצוקתה. לאחר שג'ייקוב מודיע לבני ביתו על החלטתו, שנראית תמוהה בעיניהם, ומנסה לשכנע אותם בצדקתו, הוא מגיע לשדה התעופה. אך רגע לפני עלייתו למטוס הוא חוזר לביתו. הוא אינו מסוגל לקבל החלטה, גם כזו ששכנע את עצמו ואת משפחתו בצדקתה. דומה, כי הצמדת חורבן ביתו של ג'ייקוב מול החורבן הלאומי, מציגה גם את שאלת הבחירה בין המחוייבות למשפחתי ולעצמך לבין המחוייבות ללאומי. כאברהם העומד בפני ההחלטה באיזה מחוייבות לבחור: במשפחתו או באלוהיו, אבל מחליט ומתמיד בהחלטתו.

התקשורת הוורבלית הלקויה, ושליטת הוירטואליות בחיי הדמויות, מוטעמת ביתר שאת, בתיאור הרומן הוירטואלי של ג'ייקוב עם עמיתה לעבודה, שאף בו מוכיח שאינו מעז או מסוגל למשהו אמיתי. רומן זה הוא העילה לגרושי בני הזוג. הרומן ביניהם מתואר כוולגרי ודוחה. חלקים ממנו נשזרים לאורך מחצית הספר, בלי שהקורא יבין את פשרם, עד לגילוי הטלפון על ידי ג׳וליה. אירוע זה מעורר את השאלה הקיומית האם רומן וירטואלי נחשב לרומן? בעידן האינטרנט, שבו ההתכתבות מחליפה את השיח הבין-אישי, נראה שכך הם פני הדברים. ההתכתבות אינה מצריכה נוכחות מול הנמען, היא מאפשרת הסתתרות מאחריה והיא סובלת כל דבר. ניתן להתבטא באמצעותה באופן גס ומזוויע, ולכתוב דברים ללא כל פילטרים.

בין שלל הדמויות בסיפור, מופיע הרב המספיד את הסב, כדמות נגד לדמויות האחרות. הוא עומד מול הנוכחים ונושא את דבריו באופן ברור, גם כשבדבריו קיימת אמירה כנגד תפיסה מרכזית קונצנסואלית בעיצוב זהות העם היהודי בתקופה המודרנית - ההתקרבנות היהודית ומיקודה סביב השואה:

"אם תשאלו מאה יהודים מה היה הספר היהודי של המאה, תקבלו תשובה אחת: יומנה של אנה פרנק. אם תשאלו מה היתה יצירת האומנות של המאה, תקבלו תשובה זהה. זאת למרות שהוא לא נוצר לא כספר ולא כיצירת אומנות ולא במאה שבה נשאלת השאלה. אבל כוח המשיכה שלו – מבחינה סמלית ובתנאים שלו – בלתי ניתן לעצירה… אך האם הועיל לנו להעדיף הסתתרות על פני חיפוש, התקרבנות על פני רצון? איש לא יאשים את אנא פרנק במותה. אבל אנחנו יכולים להאשים עצמנו בכך שאנו מספרים את סיפורה כאילו הוא סיפורינו… אנחנו בוחרים לתלוש דפים מסוימים מספרי ההיסטוריה ולגלגל אחרים במזוזות… העברת הדגש מהוויכוח לווידוי – הוא תוצאה ישירה של הבחירה שלנו להחליף את התנ"ך ביומנה של אנה פרנק. כי התנ"ך היהודי, שמטרתו להגדיר ולהעביר ערכים יהודיים, מבהיר מעל לכל ספק שהחיים עצמם הם לא השאיפה הנעלה ביותר, אלא הצדיקות. אברהם מתווכח עם אלהים שיחוס על סדום בגלל הצדיקים החיים בה. לא כי החיים ראויים להצלה מעצם טבעם, אלא כי הצדיקות ראויה להצלה… וישנו המושג ל"ו הצדיקים שבזכותם העולם כולו ניצל מהשמדה. האנושות ניצלה לא כי היא ראויה להינצל, אלא כי צדיקותם של מעטים מצדיקה קיומם של היתר… מה היתה גדולתו של העם היהודי היום… אילו השאיפה שלנו היתה לחיות בצדיקות. אם במקום 'עשו לי כך וכך', המנטרה שלנו היתה - 'אני עשיתי כך וכך’ ״ (עמוד 403-402).

בהמשך דברי הרב, מוצגת לדעתי, תמצית משמעותו של הספר, שבח לדיבור: "היהדות מקיימת מערכת יחסים מיוחדת עם המילים. לתת מילה למשהו פירושו לתת לו חיים. 'ויהי אור'אמר אלהים, ויהי אור. שום קסם. שום ניפנופי ידים ורעמים. הדיבור איפשר את זה. זהו אולי הרעיון החזק ביותר ביהדות: הדיבור מכונן" (עמוד 403).

נראה, כי עקרותה של התקשורת בין הדמויות מוטעמת ביתר שאת בדרך עיצובן של רוב הדמויות, המוצגות כחכמות, מתוחכמות ומודעות לסביבתן. הדבר בולט בעיקר ביחס לילדים שמדברים וחושבים הרבה מעבר לרמה של ילדים בני גילם. אך על אף תחכומן הרב של הדמויות, הן לא מסוגלות להיות ״נוכחות״ מול הוריהן ומול סביבתן. הדבר המדהים הוא שהדמויות מודעות לכך שאינן מסוגלות להיות פתוחות כלפי סביבתן, ועדיין אינן מסוגלות לשנות את המצב, שהן כל כך מבקשות לשנות.

ועולה השאלה: מה חשיבותה של אינטליגנציה גבוהה אם אינה עוזרת לבעליה להיות מאושר ולהרגיש נוח בחברה בה הוא חי.

אפשר אפוא לומר, כי הספר לפנינו מציג דור מבולבל, שהתקשורת הבין-אישית פגומה בו, והוא מסתתר מאחורי כיתובים חסרי פשר (טוקבקים, ווצאפ…) כי קשה להיות נוכח מול בן השיח העומד מולך. קשה להיות "הנני".

לפנינו, דוגמא לשיח בין-טקסטואלי, שבו יצירה מודרנית משוחחת עם יצירה עתיקה – סיפור העקדה וסיפורים מקראים נוספים - שיח המעניק עומק ליצירה המודרנית, אך גם מרחיב את משמעותה של היצירה העתיקה, ובכך מועצמות שתי היצירות, והקורא נהנה משני העולמות.

ראוי לציין, כי על אף הקשיים בקריאת הספר - ארוך מדי ולעיתים מייגע -דיאולוגים הארוכים, שלא פעם, קשה לקורא לדעת מי הדובר ומי העונה - זה ספר מעניין, חדשני בדרך כתיבתו ובמבנהו הספרותי. קיימים בו חלקים הגותיים מרשימים, שרק בחלקם נגעתי.

נראה, כי ספר זה מבקש שגם בעידן המחשב, חשוב להעיז להיות נוכח וברור, כשם, שהמילה "הנני", הכתובה באותיות קידוש לבנה, על פני גיבוב המילים הצבעוניות, ברורה, מעזה ונוכחת.

שושנה ויג, סופרת, משוררת, עיתונאית ופובליציסטית

הוצאת הקיבוץ המאוחד

רחלי אברהם-איתן, שירת השחרור,הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, 100 עמודים

המשוררת הוותיקה ועטורת פרסים ד״ר רחלי אברהם-איתן פרסמה בחודש מרץ 2017 את ספר שיריה החדש ״שירת השחרור״ בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כשקראתי את הכותרת לא מיד הבחנתי שכוונת המשוררת לציפור השחרור אלא שמעתי ברוחי את צליליה של המילה ״שחרור״, ודמיינתי את הכותבת כמי שפורשת כנפיה למרחקים. ספר שיריה החדש מגוון וקשת רחבה של נושאים מסודרת בו בחמישה מחזורי כתיבה, ונוסף אליהם אפילוג מסיים בדבריו של פרופ׳ הלל ברזל. מחזורי השירים הם: שירים לאקס, טעם התפוח, שירת הצומח, שבת אחים וקומות המילים. מזגתי לעצמי טעימות מסגנונה של כותבת עשירה ברוחניות זו, ומצאתי שהפרק הבולט והבועט ביותר בספר, זה שטבע בי בעיקר את חותמו היה הפרק הראשון - שירים לאקס.

כבר בקריאת כותרת הפרק תמה הקורא: בשל מה הקדישה הכותבת פרק לאקס שלה. וזוהי אמירה נוקבת. המשוררת מסתבר, סיימה פרק בחייה האישיים ובדרכה המיוחדת מצאה באמנותה את האופן שבו תוצג ההיחלצות. כאב הניתוק והפרידה הפכו לחומרי הגלם שעליהם היא כתבה בעין פקוחה ובלתי מרצה. הניסיונות ליצור עולם חדש בעקבות הקרע מתוארים ככושלים וכואבים. יופייה של הכתיבה הווידויית מתברר לקורא במהלך קריאת השירים.

פרק השירים לאקס מכיל עשרה שירים. השיר הראשון במחרוזת הוא 'פסיחות של אהבה’ (עמ' 8). המוטו שלו נשאב משיר של נתן זך: מוּטָב לָשֵׂאת עַדְשׁוֹת מַגָּע / מֵאֲשֶׁר יְדֵי גֶּבֶר חוֹלוֹת. הדוברת מגוללת בו את סיפור יום החתונה. הכלה היא כלת בוסר, התחושה היא של נישואין מוקדמים, נערה בחוֹמוֹת שיער הנישואין. הקשר מבוסס על המסורת. הדוברת קיימה ציווי דתי שאינו סותר את צו הלב.

דימוי האהבה בבית השני הוא לסיגר בין שפתיים המבטיחות בלי כוונה לקיים. הבחור שנישאה לו נהג לעשן והיא מתארת את החתן כמי שאינו מקיים הבטחות וריח העשן אינו נעים לה. היא מתארת את חליפתו הספוגה בריח ניקוטין ואת שיניו המצהיבות מניקוטין.

במערכת היחסים בינה לבין בחיר נעוריה,הנערה נתקלת ב"מדקרות מלים"כתוצאה מהמפגש בין נפש רגישה עם מחוספסות גברית. המשוררת מספרת את סיפורן של נשים הכלואות ברשות בעליהן בחיי אומללות. הן מחויבות ללדת את ילדיו, חיות בצלן של השפלות ואינן משתחררות. ההחלטה להשתחרר היא החלטה שהן צריכות ליטול עצמן. שחרור מעמוד השדרה העקום.

הקשר הזוגי הראשון שלה כאישה נכשל ועל כן חייב להתבצע זיכוך. רק הרצון האישי של האישה הוא שמשחרר אותה. כותרת השיר, פסיחות של אהבה, מסביר את כוליות השיר: את ויתור הלב ואת המחיר העצום על כך.

בשיר יש כמה ביטויים הקשורים במילה ‘לב’: אִי צִיּוּת לְקוֹל הַלֵּב, כִּוְּצוּ שְׁרִירִי הַלֵּב, רָאָה כִּי טוֹב לִבָּהּ (עמ' 9-8).

בשיר מודגש רעיון ההיצמדות לאמת הפנימית. המשוררת ניצבת בעמדה של מטיפה האומרת, אל תוותרו על אושרכן, נשים. אפשר לצאת ממצבים שבהם האישה כלואה במסגרת שאינה נוחה לה ואינה רצויה. היא יצאה - ורווח לה. בתוך העולם הזה הפגוע שבו היא חייתה עדיין מצאה מה משמח אותה. רק עולליה שמחו אותה. "רָאָה כִּי טוֹב / לִבָּהּ בֵּין עוֹלָלֶיהָ" (עמ' 9)

שני השירים הראשונים של ׳שירים לאקס׳, רצופים שמות פעולה ומנוסחים בגוף ראשון רבים. בשיר 'על גשר העיר' (עמ' 10) הניסיון לחבר את המשפחה מחדש, לפחות לחגים, נתקל בסירוב. ים המריבה כה גדול שאין עוד אפשרות לגשר בין הצדדים.

בבית השני כתוב: בָּאנוּ לִכְבֹּשׁ לִבּוֹ בָּאוֹר (עמ' 10). השיר מבטא את תחושת ההחמצה: מה יכול היה לקרות לו שני הצדדים היו מצליחים לשמור על אחדות כלשהי לאחר הגירושין. למען הילדים. אך לפי השיר הזה אין סיכוי שבבית הזה שהתמוטט יתאחו השברים. התקווה תתגשם בדורות הבאים, בבת שרוקמת אהבה ברחמה.

השירים בפרק הזה חודרים ופוצעים מאוד. הגבר מוצג כשואף להכאיב מאוד לאישה שזנחה את פקודתו. ממלכד את הדרכים שהיא רוצה ללכת בהן עם עזיבתה. אורב לה. הפרידה היא כמו במלחמה.

עורבני הוא המטפורה שבה היא משתמשת בה כדי לסמן את היחסים הזוגיים:

עורבני (עמ' 12)

בַּצַּמֶּרֶת

אוֹרֵב. יוֹרֵד בַּחֲטָף.

דְּבַר מָה מְנַצְנֵץ

טוֹמֵן בַּחוֹר שֶׁחָפַר.

שָׁב לְרֹאשׁ הָעֵץ

מְמַצְמֵץ

קוֹלֵט נוֹצֵץ נוֹסָף

וּפוֹרֵץ בְּמֶחְטָף.

שׁוּב יִטֹּל

שׁוּב יִטְמֹן

כָּל מָה שֶׁאָסַף - - -

בָּאָה שָׁעָה -

בַּבּוֹר שֶׁחָפַר

דָּבַק רַהַב נוֹצוֹתָיו.

בשיר 'שעת גישור' (עמ’ 13) ניכר שהגירושין משפיעים גם על הילדים. בטקס נישואין הבן לא יכול לראות את זוג ההורים שמתגושש כמי שיוביל אותו לחופה. הצער שעולה מתוך השיר, הוא צערה של האם. היא מוכנה לסלוח למרורים שספגה מן הגרוש אבל הוא ממשיך להלבין פניה. השעה היפה של הבן הושחרה בדברים שקרו בין הבעל לאישה שנפרדו. זוהי הפרידה שבעקבותיה מתקשים לשוב אל החיים נורמטיביים.

שעת גישור – שעת שיגור (עמ’ 13)

לבני ליאהב

עת בישר על קבלת אות קצין מצטיין

בה'באייר תשע"ד

- אֵיךְ תָּחֹגּוּ בַּטֶּקֶס עִמִּי

וְיַם מְרִיבָה חוֹרֵשׁ מְצוּלוֹתֵיכֶם.

- וְאֵיךְ יוֹבִילֵנִי אָבִי לַחֻפָּה

בְּלֵב רוֹחֵשׁ מַרְחֶשֶׁת פַּח - - -

- בְּנִי, בְּבֹר לֵב בָּאתִי

לִמְתֹּחַ וִילוֹן עַל עֲבַר מְדָנִים

לְיַשֵּׁר בָּאוֹר אֶת הַדְּבָרִים

מוּלוֹ וּמוּל אֱלֹהַּ

לִסְלֹחַ.

וְהִלְבִּין פָּנִים שֶׁנִסְפּוּ בְּדֶמַע

לְלֹא חֲלוֹם שֶׁנִּסְפָּה בִּן רֶגַע ---

הִבְלַגְתִּי.

תַּמְרוּרֵי הַדֶּרֶךְ

אֶל הַר הָאֹשֶׁר

דָּהוּ בְּכֹבֶד לֵב

פָּסַח עַל מְזוּזוֹת הָאַהֲבָה

וְלֹא נִקְרַע יַם מְרִיבָה

מֵעַל בַּזֶּלֶת הָאֶגוֹ.

טִילֵי מִלּוֹתָיו

רָחֲשׁוּ, הִשְׁחִירוּ אֶת הַשָּׁעָה,

לֹא יַכְרִיעוּ לֵב סָדוּק

שֶׁקָּם מֵהֲרִיסוֹת אַהֲבָה.

אֶל שֻׁלְחָן הַסֵּדֶר סַבְנוּ בִּלְעָדָיו.

לֹא יְסֻלָּא בְּפָז

לֹא יִמָּדֵד בְּהַבְטָחוֹת שָׁוְא.

אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים

לְבֵן אוֹהֵב.

תהליך הפרידה היא תהליך טראומטי לאישה על פי השירים של רחלי איתן. אם נדמה לכם שהמשוררת מבכה את חורבן הבית הרי שהיא מפריכה את הטענה הזו. בשיר 'מחוץ לסֹהר לבו' (עמ’ 16) היא כותבת:

הַקְּלִישָׁאָה אוֹמֶרֶת:

"פְּרִידָה הִיא מָוֶת"

אַךְ נוֹלַדְתִּי בְּהִקָּרַע כֶּבֶל

טַבּוּר הַנִּשּׁוּאִים וְיִסּוּרָיו....

הפרידה נתפסת כלידה ולכן זהו תהליך של זיכוך. השירה הזו חייבת הייתה להיכתב שכן הדוברת חשה שבתהליך ההיפרדות היא נבראה מחדש. היא יצאה מעבדות מעולם של השפלה וראתה יופי בעולם מחדש. לפי השירים מצטיירת דמותו של הגבר כשולט וכמי שאינו משחרר בעלות בקלות וגם ממשיך לארוב לה כשהיא חופשיה, מה שמעמיד אותנו הנשים בעמדת סכנה כשרוצות להיפרד.

אני גם מברכת את רחלי האומץ לכתוב את השיר שמתאר את עולמה של האישה מול עולמו הרכושני של הגבר.

בשפת הכסף (עמ' 17)

אֲדַבֵּר אִתְּךָ בִּשְׂפַתְךָ

בְּמִלִּים שֶׁל כֶּסֶף.

כַּסֶּפֶת מְלֵאָה

הָיְתָה לְיָדְךָ כָּל הַשָּׁנִים

וּבְחִדְּלוֹן לִבְּךָ

הַמַּפְתֵּחַ נוֹתַר

עַל מַדָּף הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן

מֵעַל לָרוּחַ הַנְּמוּכָה

הָעִקֶּשֶׁת.

עַכְשָׁו אַתָּה מַאֲשִׁים

בְּאָבְדָן הַקֶּשֶׁת

וְאֶת אָשְׁרִי דָּן

בַּחֲמַס לִבְּךָ

בְּלִי בֹּשֶׁת.

ואסיים בשיר הנושא של הספר, הנמצא גם הוא בפרק 'שירים לאקס’:

שירת השַּׁחרור (עמ' 18)

אֵין הַצַּיָּד שׁוֹמֵעַ שִׁירַת הַשַּׁחְרוּר

שֶׁפָּרַח מִקֵּן מְמֻלְכָּד

אֶל בַּדֵּי הַסִּגָּלוֹן

מְסֻחְרָר מִשְּׁלַל דְּרוֹר.

לָכוּד בִּסְחַרְחֶרֶת מַחְשָׁבוֹת

לְקַפֵּד חֵרוּתוֹ

רוֹקֵם בַּגֻּמְחָה כּוּרִים לְהָרַע.

יוֹם וָיוֹם מִמֶּנּוּ נִקְרַע - - -

הַשַּׁחְרוּר כְּבָר בַּצַּמֶּרֶת

שָׁר אֶת רִקּוּד הַזְּמַן הַמְּקָרֵב

אוֹהֲבִים

וּמַנִּיחַ לְעוֹלְבֵי הַחַיִּים

לְהֵאָסֵף אֶל כִּלְאָם.

חַיֵּי צַיָּד חֲסַר כְּנָפַיִם

מִתְקַפְּדִים.

שירת השחרור הוא שיר הניצחון של הציפור הקטנה שנחלצה מכלוב שבו לא ראתה את יופיו של העולם. כשהציפור בורחת מן הקן שלה היא גם זוכה להארה פנימית וגם חיצונית.

שיריה של רחלי אברהם איתן כתובים בלשון גבוהה ועשירה, רוויי רבדים מיתולוגיים וגם מובאות מן המקרא. צריך להתעמק עוד ועוד כדי להגיע לעומקים ולרבדים שהיא מזמינה אותנו אליהם. שירת השחרור הוא ספר שבו המשוררת משחררת במידה רבה את עולמה הפנימי עד כדי כאב. אני אוהבת את האמת שיוצאת מן הספר הזה, את חדות הדברים שנמסרים בו. הספר, שהוא ספר שירה, עשוי להיות ספר חשוב עבור נשים שכלואות בעולם שבו הן מושפלות על ידי בעליהן ובני זוגן. רחלי אברהם-איתן שעברה דרך חתחתים בשביל הזה של הגירושין מציבה את עצמה במעמד של מנצחת ומשוחררת וגם הופכת למודל עבור נשים שמתמהמהות ביציאה ממעמדן הקורבני.

לאחר הלידה המחודשת יש פרקים שבהם המשוררת מגלה את יופיו של העולם, התאהבות חדשה וחיבור לחיים. כוחותיה של האישה הובילו אותה למקומות הללו.

ורחלי היא מודל לאחרות.

פרופ׳ עדנה אפק, אשת חינוך, מרצה וחוקרת ספרות, לשון ותרבות

אני שבה וקוראת ביצירת ש"י עגנון. אין כמוהו מספר סיפורים.

כל סיפוריו יפים וסיפורי האהבה שלו מופלאים.

סיפורי אהבה רבים כתב ש"י עגנון. אחדים מהם נכתבו בין השנים 1949-1932: פנים אחרות, פרנהיים, והרופא וגרושתו.

שלושה אלה מתרחשים במרכז אירופה, גיבוריהם יהודים מתבוללים ושלושתם עוסקים באהבה שלא צלחה.

פרנהיים (1949) שב מהמלחמה, מלחמת העולם הראשונה. הבית נעול, אשתו ובנו אינם. השוערת מבשרת לו, לחייל ששב מן הקרב שהילד מת. "הוסיפה השוערת ואמרה, לאחר שמת התינוק באה אחותה הגברת שטיינר ועמה האדון שטיינר ונטלו עמהם את הגברת פרנהיים לדירת הקיץ שלהם."פרנהיים נוסע, בעקבות אשתו, לבית הקיץ. שם הוא למד שאינגה אשתו, בת העשירים, חזרה לאהבתה הראשונה, קרל נייס, שחזר "מן המתים". שלא כמו בסיפור אודיסאוס ,שבו פנלופה מחכה לבעלה ודוחה את מחזריה, אינגה איננה מחכה לוורנר בעלה וחוזרת לחיקו של קרל נייס. ללא בן וללא אישה, רק עם כרטיס לרכבת ביד, סוגר פרנהיים אחריו את דלת בית הקיץ.

בסיפורהרופא וגרושתו (1941) הרופא מתחתן עם אחות מבית החולים. הוא מאוהב בה. אולם ברגע שהוא מגלה שהיה לה אהוב לפניו, עסוק הרופא אך ורק במחשבות אובססיביות על דינה, אשתו, ועל אהובה. במקום לאהוב את אשתו הוא מציק לה ולעצמו. הרופא וגרושתוהוא סיפור על חולי ועל פרימיטיביות. בסיפור העוסק בקנאה אובססיבית, הרופא הוא החולה. החולי מחלחל ומקלקל עד כדי כך שלא נותר לו ולאשתו אלא להתגרש. ״אשתי נהגה עמי כאילו נעשיתי לה זר… עכשיו אמרתי על כרחי אין לנו תקנה אלא גט… בנים לא היו לנו שמא חששתי להוליד בנים שיהיו דומים לו [למאהב הקודם. ההוספה ממני ע. א]… כך נפטרנו זו מז… אבל בלבי שמור חיוכה שבשפתיה”.

במשפט נוקב מתאר עגנון ומבקר את ה"כביכול"אנשים נאורים מסוגו של הרופא טרוף הקנאה: "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים, מבקשי חופש, לנו ולכל באי עולם ולמעשה גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות.”

השלישי מבין הסיפורים הוא פנים אחרות (נכתב לראשונה בשנת 1932 ופורסם בעתון דבר), ועליו אעמוד יותר בהרחבה.

פנים אחרותנפתח בתמונת הגירושין של בני הזוג הרטמן וטוני. הסיפור מתרחש במשך יום אחד, מרגע היציאה מבית הדין והגט בידה של טוני ועד הלילה ושעת השינה, כאשר בני הזוג ישנים בנפרד בפונדק. הסיפור מבוסס על הכתוב בספר דברים: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָה, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ" (כ"ד 1). אלא שלא ברור מה בדיוק הוא הפגם שמצא הרטמן באשתו. "ומאחר שלא נתן לבו לידע מה עונג שלה ומעונג שלו לא היה מרוצה נכנסה מהומה בלבו והתחיל מקנא לה מכל איש, מכל אשה, מכל תינוק, מכל דבר... מפני שנתמעטה בעיניו."

הרטמן יזם את הגירושין.

כאשר טוני יוצאת מבית הדין וגיטה בידה, כבר מחכים לה שני מחזרים: סווירש וטנצר. טוני איננה מעוניינת בהם. הרטמן ניגש אליה ובני הזוג שזה עתה התגרשו מהלכים יחדיו, יוצאים מן העיר לפאתיה, סועדים יחד ומגלים פנים אחרותזה בזו:

• טוני מבינה כמה קשה לו להרטמן ועד כמה הוא, האדם הסגור והקשה, מאד בודד.

• הרטמן מבין ש"אילו לא היה נוזף בה כשהיתה מבקשת לדעת את ענייניו אפשר שהיה מקרב דעתה לדעתו ולא היו רואים את עצמם זרים זה לזה..." [1] בלכתם פוגשים בני הזוג שזה עתה נפרדו דמויות שונות: מוכרת פרחים וזוג צעיר והאוויר מתמלא תשוקה. טוני והרטמן מגיעים לבית אוכל במוצאי העיר. שם הם סועדים את ליבם. הרטמן, שעובר במהלך היום הראשון לגירושין תהליך של שינוי, מתרכך ומספר לטוני חלום שחלם. מן החלום עולה שהוא איננו מעוניין באישה אחרת (דירה חדשה).

עם סיום הארוחה מנסים בני הזוג לחזור העירה אבל אין דרך חזרה. "הביט אילך ואילך, שמא נמצאה כרכרה לחזור בה לעיר... לא נשמע קול גלגל עגלה ולא רעש אבטומוביל."

הרטמן, שבינתיים מתחיל להתאהב מחדש באשתו, מציע לשוב לפונדק כדי למצוא מקום לישון. בפונדק, במצוות בעל הפונדק, ישנים בני הזוג בנפרד: האם יוכלו טוני והרטמן לחזור זו לזה? האם הקרע שנוצר הוא בר איחוי?

במקום אחר ביצירת עגנון, באורח נטה ללוןמסופר לנו כך: "אדם אחד יש הרטמן שמו, יום אחד נתן גט לאשתו, כשיצאו מבית הרב נכנסה בו אהבתה והחזירה.”

האם זאת התשובה?

לא, אין הדברים כל כך פשוטים.

בדיקת הציר הלשוני [2] של הסיפור מלמדת שגילוי הפנים האחרות בא באיחור, והאדם שהיה בן זוג הופך לאורח. [3]

להלן נעקוב אחר הציר הציר הלשוני בסיפור : אחר- מאוחר- אורח (רשימה חלקית)

•דרך הילוכם החזירו פניהם לאחוריהםוהביטו אחריו, אחרמי שהיה בעלה של טוני.

• טוני הביטה אחריהמתוך חיבה ועל שפתיה שחוק נוגה.

•אמרה טוני בלבה, הרי הוא אומר מעסק זה יצאתי בשלום, משמע שמעסק אחרלא יצא בשלום.

•... אדרבא היה מחזיק טובה לעצמו שיושב ודומם ואינו מבקש מאחרים כלום. כל אדם עונג שלו. עונג שלי זה עישון ועונג שלה ממקום אחר. ומאחר שלא נתן לבו לידע מה עונג שלה...

•… היה אומר וכי בעל אין לה, וכי תינוקות אין לה, שמחזרת אחר אחרים

•בא מלצר... הביא כוס מים ונתן את הפרחים בכוס והמתין עד שיבחרו להם האורחיםמזונותיהם. ראה הרטמן שרוב המאכלים שכתובים בתפריט העבירו עליהם קולמוס… הביט המלצר מאחוריכתפיו של הרטמן ואמר, מיד אני מביא אחרים… שחה המלצר ואמר, מאכלים שהעברנו עליהם קולמוס נאכלו ובישלנו אחריםולא הספקנו לרשום אותם.

•אותה נערה... עברה עליהם. דרך הילוכה הביטה באורחיםכאילו מכיריה הם.

• אם משום שהיה שתוי או אם משום שמתנתו של האורחגדולה היתה.

•אני הרי דירה נאה יש לי ואני מרוצה ממנה, ואיני רוצה להחליפה באחרת.

•עכשיו כשעמד האורחבלא אשה מצאו הגון. שאל את האורח על כמה כרים הוא רגיל לשכב.

עיון בציר הלשוני מלמד על כך שטוני והרטמן, ובעיקר הרטמן, שהרי הוא זה שיזם את הגירושין, אחרו את המועד. מה שמלמד יותר מכל על כך, שהדרך חזרה איננה אפשרית, אלה הארמזים לטקס ההבדלה, ההפרדה שבין קודש [הקידושין] לחול [הגירושין], המצויים בסיפור:

להלן רכיבי ההבדלה - שתִיית יין, הרחת בְּשָמִים והדלקת אש - והופעתם בסיפור:

-בגבהו של רקיע נראה כוכב קטן כראשה של סיכה. אחריו חלחל כוכב מבין העבים והבהיק, ואחריו יצאו שאר כוכבים.

-ריח של חרולים חרוכים עם ריח של בקר עלה מן המרעית.... טוני פתחה את נרתיקה, הוציאה צלוחית של מי בשמים וזלפה על ידיה.

-תינוק רץ ובידו קיסם דלוק.

ואיזו יינות מצווה האדון להביא. יין, אמר הרטמן בשמחה, ... בדק את רשימת היינות ואמר לו.

עמד בעל הבית והדליק נר...

העמיד הפונדקאי את הנר לפני המטה המוצעת

לבסוף נתן לו נר דלוק וגפרורים ויצא.

כיבה את הנר ועצם את עיניו...

זהו. הטקס הסתיים. ההבדלה בוצעה. תמו הקידושין ומעכשיו רק חולין.

מיכאל הרטמן אחר את המועד משום שבאותה שעה שהוא החל לראות את טוני בפנים אחרות, מתגלה טוני בפנים אחרותככתוב:

"טוב היה לו למיכאל שנמצאה לו טוני בעולם זה ובשעה זו. אבל מה שהיה טוב לו לא היה טוב לה."

ומה נותר לו, למיכאל הרטמן? מה שנותר לו הוא עולם החלומות שבו אין מחיצה בינו ובין טוני, אשתו שגרש.

שלשה סיפורים. שלשה סיפורי אהבה שכשלה ושלשה גברים בודדים.

מה שנשבר לא יתקון…

הערות

[1] כל המובאות מ"פנים אחרות"מתוך ש"י עגנון,(תשכ"ז) על כפות המנעול, תל-אביב-ירושלים:שוקן

[2] השורש המנחה –מתהפך[ צלילי רעיוני] בסיפור פנים אחרות [ רשימה מדגימה וחלקית]

[3] ניתוח הציר הלשוני: עדנה אפק, 1979, מערכות מלים בסיפורת: עיונים בסגנונו של ש"י עגנון, תל-אביב: הוצאת דקל. הבדיקה על פי ש"י עגנון תשכ"ז, על כפות המנעול, תל-אביב וירושלים:שוקן.

יוסף כהן אלרן, סופר ומשורר

הוצאת צבעונים

צילה זן-בר צור, כותבת במקל של כורכום, הוצאת צבעונים 2016, 177 עמודים

"כל אישה צריכה גינה של בשמים. פיגם נגד עין הרע, ורדים בשביל אהבה, יסמיןבשביל געגועים, הדס בשביל ברכה, אזוביון בשביל היופי שלה, ועץ רימון אחד בשביל שתוכל להבין את אלוהים שלה."כל אלה ועוד ברכות אחרות פורחים, מפזרים ריח ונשמעים בספרה של צילה זן- בר צור, שראה אור בהוצאת "צבעונים"בשנה האחרונה, והוא מושקע ועשוי בקפידה שמנעימה אותו לקורא.

ד"ר זן-בר צור היא חוקרת פולקלור, שמפזרת ביד נדיבה ובנפש חפצה את בשמיה בין דפי הספר, ומי שנהנה מן המתת הריחנית והמענגת הזאת הם הקוראים. "מציירת במילים את עולמם העתיק והנשכח של מרפאי הלב והנפש", כך כתוב על גב הספר, ואכן, המחברת מביאה דברים שלקטה מזקני המשפחה והעדה, הקרובים והרחוקים, האמתיים והמדומים, המציאותיים והאגדיים, והיא מגישה אותם לקוראים לאחר מחקר בן חמש-עשרה שנה שהוליד את הספר המיוחד והמהנה הזה.

ומי היא הילדה הפלאית ההיא שבבגרותה הביאה לנו את האגדות היפיפיות האלה? ובכן, "פנג'ה הזקנה הייתה כמו אימא שלי. אולי היו אלה הולכי הרגל שהשאירו אותי מנחה לפנג'ה הזקנה. היא אהבה אותי כמו שהדבורים אהבו אותה. היא לימדה אותי לעקוץ ולרפא. היא הזינה אותי בחלות דבש ובאפרסקים בשלים. היא לימדה אותי שאלוהים זה הענן שנמצא בדיוק מעל העץ בעונת השלכת וגם בעונת הלבלוב. היא לימדה אותי את הסוד המתוק של החיים."כך היא כנדמה הילדה הזאת, העשויה דבש ונקטר, והחיים בספר הזה הם כמו משל, כמו אגדה, כמו ציור, כמו שירה, ספר שבו יכולה אישה לצמוח בתוך העץ. זהו ספר שמפיץ ריח של כל אותם עשבי תבלין המתוארים בו ושל כל אותן קדרות שהנשים מבשלות בהן מאכלים ובשמים שנרקחים יחד בבתי החֵמר בקנדהאר, שאדים של כשף אוהב ומופלא עולים מהם לאוויר העולם, מערבלים וכמו מכשפים ומבשמים אותו.

הדמויות המיוחדות שבקטעים השונים ובסיפורים הקצרים, הסבתא הגדולה והסבתא הקטנה, המיילדת שלוחשת לכל נולד ולכל נולדת את תפילתה לחיים, וזו שמלקטת עצמות של ציפורי שיר שהתייבשו מעל גגות הבתים, והנפח הזקן שנושא ברזלים שחורים על כתפיו השחוחות, וסבא שהיה שר "עינייך השחורות קורעות את ערפילי הלילה"כאילו ימי שיר-השירים קמו לתחייה בעודו רוכב על חמורו בדרכי המשי - כל אלה ואחרות הן דמויות שחיות את חייהן בין קירות אדומים ובין עצי בשמים באותה קנדהאר, בסביבתה במרחביה ובשדותיה, כאשר הנשים רוקחות את העלים והפֵרות יחד עם אהבותיהן, עם תשוקותיהן, עם תפילותיהן ולחשיהן.

את עיקרן של הדמויות מאכלסות נשים, כי לאחר הכול אליהן כוון המחקר שעשתה ד”ר זן-בר צור על נשות אפגניסטאן. וכך היא כותבת בהקדמה לספר: "כל אשר שמעתי נרקם בצבעים המדומיינים של סיפוריי. אסופת הסיפורים מגלמת את הפואטיקה של הנשים, את חכמתם של זקני השבט, גברים ונשים, ואת תרבותם של יהודי אפגניסטן."ועליי לומר כי היא מיטיבה כל-כך למשוח במכחולה את הצבעים, עד שאתה חש אותם ומניח לעצמך להיות שם, בתוך אותם הבתים ועל אותם גגות וכחלק מתוך אותם סיפורי פלאות.

כל חיבור המחרוזת הזה הוא משהו מעולם אחר, והוא כמו שירה עתיקה שבה אנשים יכולים לרחף בנפשם ולהיות כציפורים, בעוד הנשים הזקנות שלא יוצאות מבתי החמר שלהן, "יושבות במטבח סביב כירת בישול ממולאה בצימוקים וביח'ני נַפס, (מרק הנפש). הן היו מדליקות את האש במזמורים שהן למדו מהעפרוניות, מהכנריות ומיונקי הדבש."

כך הדברים, ואני יכול לומר בביטחון על הספר, שהוא עונג צרוף וראוי שיהיה לידינו כשנרצה לחלום ולרחף, או לתתו במתנה לאדם יקר לנו שניחן בשאר רוח ושיש בו מן החלום - זאת בזכות קטעי הפרוזה היפיפיים הרקומים בו, המובאים מתוך נפש של אמן, כתובים במקל צהבהב וריחני של כורכום וכמו פורצים את אזורי הדמיון והחלום. הקורא שנוטל לידו את הספר הזה צריך לשחרר עצמו, לתת עצמו לידי הדמיון ולהיפתח לתוך מרחב חדש ומכשף. ולאחר כל זאת, אני ממליץ מאוד על הספר המיוחד הזה, כמו גם על הרקיחות השונות ועל החלומות והסוריאליזם הציוריים שבו.

בלפור חקק, משורר

הוצאת כרמל

בן-ציון יהושע-רז, "מאחורי מסך המשי - עמים ויהודים במרחב האיראני: פרס-איראן, אפגניסטן, בוכרה", הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ג- 2013, 624 עמודים

סופר ירושלמי הולך על דרך המשי

הסופר והחוקר בן-ציון יהושע (בשמו המלא: בן-ציון דויד יהושע-רז, ובשמו הספרותי ד. בציר) מתעד בספרו זה את העמים והקהילות היהודיות במרכז אסיה. ספרו הקודם "מנדחי ישׂראל באפגאניסתאן לאנוסי מַשהד באיראן" (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב, 594 עמ') פרץ דרך בחקר קהילות נידחות אלה והיה לספר יסוד בארץ ובחו"ל. סיפור שליחותו הממלכתית של בן-ציון יהושע מטעם 'נתיב-לשכת הקשר'לאזורים אלה, הובא בספרו "אוֹֹק יוֹּל - דרך לבנה – מסע במרכז אסיה" (הוצאת משרד הביטחון, 1996, 204 עמ').

מסך המשי – מסך הברזל ודרך המשי

יהודי המרחב האיראני חיו על נתיב המסחר הבינלאומי בין מזרח למערב, המוכר בשם "דרך המֶשי", ולימים המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה עברו לשליטה קומוניסטית מעבר למסך הברזל. מכאן שמו של הספר "מאחורי מסך המשי". אלה שחיו מעבר למסך הזה חשו את טעמו של המשי ואת מגע יד הברזל. מעבר לניגוד בין יפי המשי ואטימותו של הברזל, מרתק לראות תרבויות שחיו על נתיבי הסחר בין מזרח למערב ואת ההפרָיה הדדית והזרימה התרבותית שסוחרי השיירות העבירו מארץ לארץ, ממִדבר ליישוב, וגם דו-שׂיח בין מציאות לדמיון. המסורות התרבותיות עברו מאתר לאתר על דרך המֶשי: סיפורים, אגדות, פתגמים אמונות ודעות, וגם מידע על המתרחש בכל ארץ וידע טכנולוגי ורפואי. הכותב הוא גם סופר וגם חוקר והוא משלב במחקרו גם את איסוף החומר התרבותי.

הקמתן של הקהילות היהודיות דווקא בערים על דרך המשי אינה מקרית: נקודות יישוב אלה קמו מלכתחילה כתַחנות מסחר שבהן התנהלה הפעילות המסחרית של קנִייה ומכִירה, ועם הזמן הצטרפו לסוחרים 'כלי קודש - חזנים, שוחטים ומוהלים שאפשרו חיים יהודיים מלאים. נקודות המפגש של השיירות הנודדות הפכו לערים, וקמו בהן קהילות יהודיות שהיו חלק מן הפעילות המסחרית במרכז אסיה.

מסע של שליחות בעקבות תרבויות שנכחדו

הקושי במחקר ובאיסוף מקורות לכתיבת הספר נובע מן התהפוכות שעברו על המרחב האיראני במשך הדורות. הכיבוש המונגולי במאה השלוש-עשרה הכחיד תרבויות ולא רק בני אדם. יהושֻע, שהוא גם סופר וגם חוקר, הקדיש את מסעותיו גם לאיסוף מסמכים, הן בשליחותו מטעם "נתיב- לשכת הקשר", הן בהיותו מפקח-בכיר מטעם עליית הנוער בפרויקט נעל"ה 16 והן בצאתו כשליח חינוכי מטעם המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית ושליחות ההצלה שלו מטעם הספרייה הלאומית. בעיניו, התיעוד הזה הוא מסע של שליחות: "חיי כרוכים אפוא במרחבים האין-סופיים האלה, תרבויותיהם ולשונותיהם. אני מגלה כל הזמן זוויות חדשות ומרתקות ואני מבקש לשַתף את קוראיי המבקשים לגלות עולם יהודי ונוכרי, הן מן ההיבט המחקרי והן מנקודת-ראות של מי שרגליו חָרשו מרחבים אלה" (עמ' 15).

בעקבות מרקו פולו ואבן בטוטה

כל מי שקרא ספרי מסעות בילדותו חוזר בדמיונו אל מרקוֹ פּולוֹ (1324-1254), שיצא מוונציה אל דרך המשי. בדרכו לסין תר מרקו פולו את בוכרה וסמרקנד, והוא חצה את מדבר גוֹבּי. טעם סיפוריו של מרקו פולו על המפגש עם קובלאי ח'אן (נכדו של ג'ינג'יז ח'אן), השליט המונגולי הגדול בעיר בייג'ינג, לא דהה עם השנים, והוא היה לדמות מרתקת המַפרה את הדמיון ואת הכיסופים למחוזות אחרים ולתרבויות אחרות. שיירות המסחר במשך הדורות חצו את הנתיבים שבהם דרכו רגליו של מרקו פולו: הדרך עברה בהרי פאמיר (שמרקו פולו כינה "גג העולם"). והנתיבים חצו את מדבר גוֹבּי, את קוקנד, סמרקנד, בּוּכרה וחיווה. יש שהגיעו גם להודו, והיו נתיבים גם אל מרכז אסיה: לקווקז, לבגדד ולאסיה הקטנה. לבד מסיפורי המסע שכתב מרקו פולו, ידוע גם המסע של נוסע מפורסם אחר: אִבְּן בַּטוּטָה. מדובר באבו עבדאללה מחמד אבן בטוטה (1368-1304) שיצא מטנג'יר שבמרוקו, ותיאורי המסעות שלו בספרו "מַתנה למִסתכלים" ("תחפת אלנזאר") הם מקור מידע על החיים בתקופה זו ובארצות אלה.

החוקר בן-ציון יהושע הולך במחקרו אחר נוסעי השיירות ומתחקה אחר מעשׂיהם: העניין שהוא מגלה בהם כחוקר הוא לאו דווקא בסחורות שהם מעבירים, אלא במסורות שהם מעבירים, ובכך הוא רואה בהם "מובילי תרבות". כך מתברר, למשל, שהבודהיזם נדד מהודו והגיע אל מזרח אסיה, וכך האסלאם דחק ממקומות רבים את הדת הדוּאַלית הזוֹרוֹאסטרית שהאמינה באֵל הטוב ובאֵל הרע, וכן דחק האסלאם את הנצרות המזרחית ותפס את מקומה. המחקר עוקב אחר טביעות האצבע של הדתות והתרבויות: כתבי קודש, ארכיטקטורה, מיניאטורות וכיו"ב. גם היהודים היו חלק מנוסעי השיירות וגם הם נקלעו אל הפסיפס הרב תרבותי, ואף גילו בדרך שיירות- המסחר קהילות יהודיות אחרות: כך נקשרו קהילות יהודיות זו אל זו כחלקים של אותו שלם, והנוסעים בשיירות העבירו מצד לצד הלכות ומנהגים, נוסחי תפילות ופיוטים, וגם עדכנו את הקהילות על קורות היהודים בארצות אחרות.

אנוסי משהד בין יהדות לאסלאם

בסקירה קצרה זו לא נוכל להביא כל הפרשות ההיסטוריות המופיעות במחקר עב כרס זה. ההיסטוריה היהודית לאורך הדורות לימדה אותנו עד כמה שָביר מעמד היהודים בכל פזורותיהם בהיותם בגולה. חיים הזז בסיפורו "הדְרשה"מתאר את יוּדקה דורש על ההיסטוריה הקשה של היהודים בגלותם:

"לא אנחנו עשׂינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשׂו אותה לנו. כמו שהם היו מכבים לנו את המנורה בשַבת וחולבים לנו את הפרה בשַבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשׂו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם" (חיים הזז, סיפורים נבחרים, הוצאת דביר תשי"ב- 1952).

מצמרר, על כן, להיחשׂף אל גורלם של יהודים בגולה בהיותם נרדפים ונשחטים רק משום היותם יהודים. סיפורם של אנוסי מַשהד נחשׂף כבר בספרו הקודם של בן-ציון יהושע. גם בספר זה מובאות עדויות על פרשה מצמררת זו. מתברר שבשנת 1839 נערך פוגרום במַשהד שבו נרצחו 36 יהודים, ובעקבות האיום על חייהם נאלצים כל יהודי מַשהד להתאסלם, כיוון שהעיר מַשהד נחשבה קדושה למוסלמים השיעים, שבה קבור לפי המסורת האימאם עלי אבו ריזא. גם לאחר שהתאסלמו סבלו היהודים מעלילות דם נגדם, והם היו לאנוסים ושמרו בסֵתר על יהדותם. כדי להוכיח נאמנות לאסלאם נאלצו היהודים להצטרף לשַיירות המאמינים המוסלמים שנסעו למֶכָּה, קיימו את מצוות העלייה לרגל וקיבלו תואר חַאג'. מרתק, למשל, סיפורו של חאג'אדוניהו הכֹּהן (גם חאג'וגם כהן!), שעלה למֶכָּה ומשם פנה לירושלים, והיה אחד ממייסדיה של שכונת הבוכרים, שבה חזר בגלוי לזהותו היהודית.

בן-ציון יהושע

"ממשיך שליחותו של סבא"

לסיום: בן-ציון יהושע מביא גם תיאור החיים בפְּזורה הבוכרית ובאפגניסטן. בַּספר מתואר מסע ההצלה של נכסי הרוח שנותרו במרכז אסיה. יש התמקדות בתיאור אורחות החיים, הבית והמשפחה בקהילות מרכז אסיה, וכן מעמד האישה במרחב האיראני. המסע של בן-ציון יהושע מתואר כשליחוּת ממש, כהעברת הלפיד מִדור לדור. הוא רואה עצמו כממשיךדרכו של סבו מולא מתתיה חנוכה:

"סבי מולא מתתיה חנוכה ביקר בבית הכנסת ה זה בדושַנבֶּה 91 שנים לפניי והטיף למען עלייה לארץ ישׂראל. מצאתי את עצמי ממשיך את שליחותו של סבא באותו מקום, בזמן אחר ובתנאים קשים. עמדתי בפיק ברכיים לדרוש בפני הקהל. עכשיו, שהצלחתי להתקרב אליהם, זה הזמן לדבר על לִבּם לנטוש בתיהם, עסקיהם, רכושם, בית כנסת ובית עלמין שלהם, ולעלות לארץ במטוסים שאנו חוכרים להטסתם. פתחתי ודרשתי: בפרשת 'לך לך'אמר אלוהים לאברהם 'לֵך לךָ מארצךָ וממולדתךָ ומבית אביךָ'....עזבו את בתיכם ורכושכם והצילו את חייכם..."וכאן קורה ממש מעשה נס: כשהוא חוזר למושַב בבית הכנסת, נוֹשר מתוך ספר "מקראות גדולות"שבידיו סִפרון "אִם אָפֵס רובע הקֵן"שהוציא לאור סָבו, לפני 91 שנים, ספרון שהוא כה חיפּשׂ שנים רבות. אין ספק, שהמחקר של בן-ציון יהושע הוא סגירת מעגל של חוקר בן אפגניסטן שֶהתחבר אל זהותו המשפחתית, והמֶחקר שהציב לפנינו הוא מַתנה יִקְרת ערך לכולנו.

רות קנאי, רופאה ומרצה בתכנית ׳אדם ורפואה׳ של בית ספר לרפואה של הדסה עין כרם

הוצאת מטר

פול קלניתי, בטרם לכתי, הקדמה מאת אברהם ורגיז, מאנגלית: צילה אלעזר, הוצאת מטר, תל-אביב 2016

נוירוכירורג בן 36, לקראת סופה של התמחות מפרכת במקצוע שנוגע בחיים ובמוות, בתבונה ובהיעדרה, מגלה שהוא סובל מסרטן הריאות בדרגה מתקדמת ושמותו קרוב. כך מתחיל ספרו של פול קלניתי - וכתיבת הספר הזה מלווה אותו כמעט עד יום מותו. (בסופו גם אחרית דבר מרגשת שכתבה באהבה אשתו, לוסי קלניתי).

אך לא רק זה הוא הנושא העיקרי של הספר הכתוב בכישרון ובהתבוננות יום יומית על החיים ומשמעותם. קלניתי מתאר את עצמו: בן למשפחת מהגרים מהודו, שהדחיפה להשכלה: לקריאה, ללימודים גבוהים ולקריירה משמעותית ליוותה אותו מילדות. נער סקרן שקרא הרבה וגמא בצמא את העולם וחוויותיו, שהחל את הדרך האקדמית שלו כסטודנט לספרות אנגלית ופילוסופיה, שהתעניין בתפיסה, בקוגניציה ובמדעי המוח, אך בחר לבסוף ברפואה ובניתוחי מוח. מקצועו דורש תבונת כפיים, סבלנות אין קץ ושעות ארוכות של עבודה מפרכת, אך גם כישורים הומאניסטיים, כישורי תקשורת ומפגש אנושי עם חולים ובני משפחותיהם ברגעים הקשים בחייהם. ד"ר קלניתי מלווה את חוליו ביד עדינה ובוטחת ובחמלה רבה לטיפול מיטיב, ככל האפשר, במצבם הרפואי.

מחלת הסרטן בה לקה אינה מעוררת אותו לשאול שאלות פילוסופיות על חיים ומוות, אלא שאלות קיומיות על חייו שלו ומשמעותם. הוא מגלה שלמרות שהיו לו תוכניות ארוכות טווח לקריירה של חוקר, מנתח ומורה בעשרים השנים הקרובות, וסופר - בעשרים השנים שלאחר מכן, הוא צריך להתאים את תוכניותיו למחלה שכפתה את עצמה עליו.

"בהדרגה התחוור לי שמגע קרוב כל כך אל מותי שלי לא שינה דבר ושינה הכל. לפני שאובחן אצלי הסרטן ידעתי שבאחד הימים אמות, אבל לא ידעתי מתי. עכשיו, לעומת זאת, ידעתי את זה במלוא החריפות. הבעיה לא הייתה בעצם מדעית. המוות הוא עובדה מערערת שלווה. ואין דרך אחרת לחיות" (עמ' 116).

בכך, הופך הספר בעיני למדריך אוניברסאלי לחיים. זה אינו עוד ספר שמיועד לרופאים, או לחולים במחלות סופניות ולבני משפחותיהם: זהו סיפור קיומי, הרלוונטי לכל אדם הרוצה לחיות חיים מלאי משמעות, בזמן הקצוב שנותר לו ולכל אחד מאיתנו, בני האדם, בני התמותה.

הוא מלווה על ידי האונקולוגית שלו, ד"ר אמה היוורד, רופאה עמיתה, שמוכנה לדון איתו בכל פרט מחייו וממחלתו ולהיות הרופאה שלו, אך אינה מוכנה בשום אופן לדון בעקומת ההישרדות של קפלן-מאייר. השאלה של "כמה זמן נותר לי לחיות"נותרת פתוחה. אך היא מוכנה להציע פתרונות שיעסקו ב"איך"לחיות בזמן שנותר. בחירת הטיפול ומטרותיו, כך מציעה ד"ר היוורד, תתחשב, בכל שלב, במטרות וביעדים שיציב קלניתי עצמו.

הדרך שאמה מלמדת את קלניתי לבחור בה היא לשאול את עצמו מה חשובלו עכשיו? מה הם הערכים שקריטיים בשבילו כעת? הזמן והערכים הם מוטיבים חוזרים בסיפורו של פול קלניתי. כשמוצעת לו תרופה עם תופעות לוואי קלות יחסית, הוא בוחר להמשיך לנתח ולשם כך הוא מאמץ את גופו בפיזיותרפיה מפרכת המוכוונת להחזרת כושרו בתחום זה. כשהטיפול הראשון מפסיק להועיל, הוא בוחר להפסיק לנתח ולהקדיש זמן לספרו ולמשפחתו. הוא ואשתו לוסי, מחליטים להביא לעולם ילד והוא מצליח ללוות את בתו, קיידי, (או שהיא מלווה אותו..) בחודשי חייה הראשונים ולהקדיש לה את הספר.

עם הזמן, משתנים הערכים החשובים, אך עד רגע מותו, פול ממשיך לשלוט בגורלו ולבחור את הבחירות שלו: להתכרבל עם אשתו ובתו במיטתו, לקבל טיפול תומך, להימנע מהנשמה ולמות בשלווה מוקף במשפחתו האוהבת. הוא גם מצליח להעניק לאהוביו משמעות ולהראות את אהבתו ומסירותו כלפיהם.

"כשתגיעי לאחד מרגעים רבים בחיים", כותב פול לבתו קיידי, "שבהם תידרשי לעשות חשבון נפש עם עצמך, לפרט את מה שאת, את מה שעשית ואיזו משמעות יש לך בעיני העולם, אנא אל תתעלמי מהעובדה שמילאת את ימיו של איש גוסס באושר שאין רב ממנו, בעונג שכמותו לא ידע בכל שנותיו - עונג שאינו תאב לעוד ועוד, אלא נח בסיפוק של רוויה. בזמן הזה, ממש עכשיו, זה דבר עצום".

הרצל חקק, משורר

כמה מילים על ספר שהוא רומן היסטורי, על סוגה שכה חסרה לנו היום

עמית ארד, אריות יהודה: סיפורם המופלא של המכבים, מהדורה שנייה, ישראל 2014, 368 עמודים

אריות יהודה"של הסופר עמית ארד, מוכיח שיש עדיין סופרים, המוכנים לשאת על כתפיהם משא כבד של היסטוריה, להתמודד עם האתגר להשיב לחיים דמויות היסטוריות, מאורעות שחלפו לבלי שוב, וכל זאת כדי לתת לנו נקודת מבט מורכבת על החברה האנושית: מצד אחד להחזירנו במנהרת הזמן לתקופה אחרת, ומצד שני להוכיח לנו, שהאנושות אינה רק חיים בשר ודם, ויש מעבר לעלילות המורכבות ועלילות המשנה – סיפור של זהות, של רוח, מאבק על ערכים.

עמית ארד אכן לקח את האתגר הזה, להציג את תקופת החשמונאים ואת דמותו של יהודה המכבי – ואינו מקבל זאת רק כמשימה של שחזור עלילה לאומית. כמי שהכיר את כל הרומנים ההיסטוריים שהיו לפניו, הן באירופה – ספריהם של מיגל דה סרנוואנטס, אלכסנדר דיומא, של צ'ארלס דיקנס – וספרים בשדה שלנו: משה שמיר וספרו 'מלך בשר ודם', קבק וספרו 'במשעול הצר'– ועוד – את הכול עמית ארד הכיר. ואנו רואים, שלא חשש מן האתגר.

מי שקורא את הרומן ההיסטורי המרתק, מבין עד כמה חשוב היה לעמית ארד לבנות רומן, שיש בו עלילה מורכבת ורבת רבדים: הספר הזה יודע, שעליו קודם כל לספר סיפור, ולא רק להציג תפיסה אידיאית. עמית ארד שולט בחומר ההיסטורי, אבל כסופר הוא מיטיב לבנות דמות ספרותית, ולפנינו במלוא הילתה ההרואית - הדמות המרכזית ברומן - יהודה המכבי.

יהודה המכבי מופיע כאיש בשר ודם, על לבטיו, מחשבותיו, נכונות עזה לַקרב בצד נכונות לפשרות. בה בעת לפנינו דמויות משנה המאירות את דמותו, נקודות מפנה, נקודות שיא, התרה, סיום. כך גם בהתמודדות של יהודה המכבי בתוך תמרות המאבק, אנו רואים וחשים את מה שעובר עליו, גיבור שאינו רק פלקט: הנה לפנינו יהודה במצבים שונים, בוחן דברים, מתלבט, מוכן לנהל משא ומתן עם אויביו, לעתים נוקט עמדה פייסנית כדי לקדם את המטרה העיקרית. חשוב לו מעל לכול: לשמור על הזהות של העם, על הגבורה הרוחנית והערך הסגולי.

ספר החשמונאים לא נכלל לצערנו בספר התנ"ך – אך יהודה המכבי של עמית ארד הוא גיבור מקראי לעילא ולעילא – מעין שילוב של ברק בן אבינועם ודוד המצביא הגדול. ראוי לתת עליו סקירה באתר המוקדש לדמויות מקראיות.

הספר הזה מאיר בזרקור חיים שהיו, שיש להם מסר אלינו, לשאלות שמטרידות אותנו: אנו מתמודדים היום כאומה קטנה מול הכפר הגלובלי, מנסים להשיב את הצעירים שלנו למעגל של הזהות, להתמודד עם ערכי רוח, להסביר להם מהי גבורה רוחנית.

העלילה הרוחנית של הספר שולחת גלים של זמן אלינו – ויישר כוח לסופר, שהחזיר אלינו את חיינו האבודים. חסרים לנו יוצרים כמו עמית ארד, שהיטיב לקחת אתגר ולהתמודד עמו, בלי חשש לשחק במגרש המורכב של ההיסטוריה. ניכר עליו, שלמד את הנושא, ידע לדייק בפרטים, ידע מצד שני להוסיף משלו ולבנות שכבה בדיונית שתהפוך את הדמויות לחיות ולנושמות ולאקטואליות.

חשוב להעלות דמויות, שמשיבות אלינו עולם קדום, וספרו של עמית ארד מחזיר אותנו לעולמם של גיבורי אמת בחיי העם שלנו, אנשי מידות, שידעו עד כמה חשובה התשתית הרוחנית. כשאנו קוראים בספר זה, אנו חוזרים אחורה במנהרת הזמן ומרותקים נוכח המציאות הקמה לחיים מחדש. זו לא הצצה בשברי אבן במוזיאון אלא מבט נרגש בחלקי הוויה שהיו חלק מחיינו לפני דורות.

"אריות יהודה"די בודד במערכה, כשרוב הכותבים מנסים לרוץ קדימה ולתאר סיטואציות מחיינו היום ולחפש גיבורים הזויים, שקורסים בעולם המודרני, המאבד את ערכיו. יתר על כן, משום היותו שייך לסוגת כתיבה נדירה וספר ביכורים, נענה המחבר בשלילה מכל ההוצאות לאור הגדולות בסיימו את כתיבת הספר, אשר נמשכה מספר שנים. אולם כגיבור סיפרו שאינו אומר נואש, עמית ארד לא העלה על דעתו להותיר את הרומן החשוב במגירה. הוא שכר את טובי העורכים הספרותיים והלשוניים, אמנון ז'יקונט ופרופ'גבריאל מוקד, הוציא לאור את "אריות יהודה"בכוחות עצמו, ובהצלחה יתרה: "אריות יהודה"הודפס בשתי מהדורות שנמכרו עד תומן ואף מתורגם בימים אלה לשפה הרוסית על ידי הוצאה לאור ממוסקבה."אריות יהודה"קם ואומר לנו: "עם כלביא יקום".

יש בזה מסר, ואנו צמאים לסוג כזה של כתיבה. אנו יודעים להעריך יוצרים, שיודעים ליצור דיאלוג בין זמנים, בין חלקים שונים בהיסטוריה שלנו. הסיפור של יהודה המכבי, הזרמים שהיו אז בעם, הוויכוחים, הניסיון של יהודה לנווט בין חלקים שונים בעם, הקשר לדמות האב מתתיהו, המטרה לאחד את העם – הכול מזכיר לנו הוויה מוכרת, נושאים ששבים אלינו גם היום.

הרומן ההיסטורי "אריות יהודה"הוא מסע אל חיינו, מסע אל נפשנו, אל נפש העם הזה. עמית ארד לוקח אותנו במרכבת פלאים אל השנים 160-180 לפנה"ס, במהלכן הגיע לשיאו מאבק עז וקשה. לא היה זה רק מאבק אישי אלא מאבק רעיוני, מאבק מנהיגות אישי ולאומי בין הכוהנים, המתייוונים והחכמים בארץ ישראל. מרגש לראות כיצד צומחת דמותו של מנהיג – ועמית ארד כסופר טווה בחוטים עדינים דמות של מנהיג בחיתוליו, בשלבי צמיחתו, מנהיג ברגעים של התבגרות, עיצוב אישיות.

עמית ארד

בפרק הראשון אנו פוגשים את יהודה כנער - ועמית ארד פורש לפנינו בצד תקופת תום זו את ההיסטוריה שקודמת לכל זמן האימה והסער: עמית משרטט היטב את מאות השנים שקדמו לתקופה: זהו סופו של עידן הכוהנים מבית צדוק, העידן שבו מעמד הכוהנים נחלש והנה עולה כוחם של המתיוונים. בָּעולם בחוץ זו שעתו של אנטיוכוס העולה לכס המלכות. בחזית הגלובלית של אז – יש היחלשות של הממלכה הסלווקית והתחזקות של רומא. הצעירים של היום יקְראו ויָחושו כיצד עולם קדוּם מדבר אליהם, מהדהד ושב. עולם הפוליטיקה העולמית של היום כמו מקבל צבעים אחרים.

עמית ארד מצליח להשיב לחיים גם פרקי היסטוריה של עמים אחרים – וראו נא פרק שמספר את הסיפור של אפולוניוס, כדי שנבין נגד איזו רוח ותרבות יהודה המכבי נלחם:

"בקרון המרכבה התנמנם אפולוניוס, עיניו עצומות וידיו שלובות תחת עורפו ככרית. הוא שמע את לחישותיה וצחקוקיה של הלנה וחייך נוכח המחשבה על אליוס המנסה להתרכז בדרך. הוא פקח את עיניו והביט אל פינת הקרון שם התכרבלה פרינה. היא שכבה על בטנה, מכוסה בסדין דק. בדמיונו הסיט את הסדין מעליה, חושב בערגה על המראה שיתגלה לעיניו. צבע עורה השחום, עדות לקיץ הארוך והחם, בלט על רקע כתונת הפשתן הלבנה, שכיסתה טפח וחשפה שניים. שיערה החום והגלי היה קלוע לצמה עבה מאמצע הגב ומטה, ובחלקו העליון נפרש על כתפיה כמניפה".

לפנינו עם אחֵר, רוח של חופש, מתירנות – והרוחות האלה נוהרות לעֵבר העם הקטן המבקש לשמור על זהותו. אנו רגילים בכל חג חנוכה לשוב לבעיית המתיוונים ולנסות לבחון מה מכל הסיפור הזה דומה לחיינו היום. המגע במציאות הלוהטת הקמה למולנו, מעלה שוב את השאלה, כיצד חיינו אז כעם, כיצד התמודדה היהדות כדת וכלאום לנוכח ניסיונות לשבור את עמוד השדרה הרוחני שלה.

עמית ארד מצליח לנווט את שדה המערכה כלוחם על חשיפת האמת המורכבת: הוא סופר וגם ארכיאלוג, והוא מצליח לדלות ממעמקי ההיסטוריה פיסות חיים פחות ידועות. הנה לפנינו הכהנים הגדולים מבית צדוק כמו גם דמויות רבות פעלים שההיסטוריה לא עשתה עמם חסד, למרות כוחם, מעמדם וניסיונם לעצב את פני היהדות. מולם ניצבים כוחות אחרים המנסים להשפיע על המאורעות, מנסים לעצב את היהדות של אז – ואנו נקלעים למאבק עם המתיוונים. לתהות על קנקם. מֵעבר למאבקים הפנימיים יש גם שדה מערכה שבו כוחות חיצוניים: הרומאים, העמים מסביב, הדרמה ההיסטורית העולמית. הכול קם לחיים. לפנינו מאבק בשדה הפיזי, ומאבק גם בשדה הרוחני. סערה כה עזה מציפה את הדפים, וכמה נפלא שאפשר באמצעות רומן לחולל כזאת חיוניות נפלאה.

פרופ׳ איתן מדיני, רופא

הוצאת עם עובד

תומס ה׳ אוגדן, הפרטים שהושמטו, רומן בהוצאת עם עובד, מאנגלית: יואב כ״ץ, תשע״ז 2016

ברצוני להמליץ על הספר: ׳הפרטים שהושמטו׳ במסגרת שבוע הספר העברי.

המחבר ד״ר תומס ה׳ אוגדן הוא פסיכואנליטיקן נודע שכתב כמה ספרים מקצועיים חשובים בשטח התמחותו. ספרו, ׳הפרטים שהושמטו׳, מומלץ לקוראים בחום רב.

הספר שלפנינו הוא רומן מרתק ניפלא ומהפנט בתאור מקומות ומאורעות. המחבר פורס לפנינו את קורות חייה של משפחה אמריקאית המתגוררת בחוות תבואה בקנזס שבארצות-הברית, תוך התפתחות מערכת יחסים ענפה רגשית מסובכת וסוערת בין צעיר לצעירה שניהם סטודנטים באוניברסיטה.

כתיבתו היא שלוב מופלא של ספרות מקצועית חוקרת בלשנית המאירה באמצעות של אנליזה וסינתזה את נפש האדם על-ידי הדמויות עליהן הוא מספר. הספר הוא כלל אנושי, דן בחולשות ופחדי האדם, וכל קורא יכול להזדהות בדרך זו או אחרת עם המחבר או דמויותיו.

הוא מגולל לפנינו את העלילה המשפחתית המתרחשת היום ומבהיר את שורשיה בעבר בצעירותן של הדמויות, כפי שאפשר לצפות מפסיכיאטר בעל שעור קומה וסופר ענק. הספר מרתק לא ניתן להניחו וניקרא בנשימה אחת.

במרכז העלילה משתקפת דמותה של מרתה, אשה שבילדותה גדלה עם אחותה אן בבית הוריהן. שתי הבנות סבלו התעללות מינית מצד אביהן בידיעת האם, שגילתה חולשת אופי ופחד להתערב להגנתן.

הבנות יפות התואר התבגרו להיות נשים קשות-רוח כפייתיות ואכזריות כל אחת בדרכה שלה. מרתה עזבה את בית הוריה ללימודים באוניברסיטה בעיר ואחותה הצעירה אן נותרה לבדה בבית עם הוריה. לימים הן נפגשות ושופכות את ליבן זו לזו עם פרטים על טרגדיות, מתיחות, חרטות ותאור חייהן רב הסבל על רקע ילדותן. אן כחסרת בית - הומלסית - שנישאה והתגרשה כעבור עשר שנים וחיה כעת עם בתה, ומרתה חולת נפש פסיכוטית פראנואידית אם לבת ולבן נשואה לגבר מאוד נאמן לה אך ללא אהבה בניהם.

הפגישה בין האחיות מתרחשת לאחר שמרתה משתחררת מאשפוז ממושך בגלל התמוטטות נפשית פסיכוטית שנגרמה על-ידי עוזרת מלשכת המבקר באוניברסיטה.

מרתה פגשה בעבר באוניברסיטה סטודנט צעיר בשם ארל, גבר שהיה שחקן פוטבול גדול ורחב כתפיים הרוצה להיות מהנדס. בילדותו הוא גר עם הוריו בחוות תבואה בקנזס ממנה היה נחוש לברוח לחיים אחרים, אך הגורל ופגישתו עם מרתה מאלצים אותו מאוחר יותר לשוב ולחיות אתה באותה חווה, שם מצטרפות ועולות טרגדיות משפחתיות נוספות. כך חייו הקשים כילד מחמירים כמבוגר.

מרתה וארל נמשכים זו אל זה בגלל עקשנותו של ארל שהיה חלש אופי וביישן. משיכה שקרתה למרות שלא נוצרת בניהם אהבה. מתוך שקולים כספיים הם עוברים לגור יחד בדירה שכורה. מרתה נכנסת להריון שאינה רוצה בו. היא אינה רוצה ילדים ואינה רואה עצמה כאם אך מסרבת לבצע הפלה. היא ממשיכה את לימודיה במטרה להיות רסטורטורית, מתקנת ומחזירה לחיים ספרים עתיקים ובלויים למרות שאין לה כל עניין בתוכנם.

בתקופה זו של מלחמת קיום היא נקראת למשרדה של עוזרת המבקר באוניברסיטה. אשה קשוחה, אכזרית, שמתעללת בה נפשית, בעקבות גילוי של רואה חשבון שמרתה מלאה טפסים וזייפה את חתימתו של אביה כמה פעמים לגבי הכנסות המשפחה. כל פעם היא חתמה בחתימה אחרת כי לא השאירה העתקים לעצמה. האכזריות הפושעת של עוזרת המבקר גורמת למרתה לאבד את שפיות דעתה לפתח פסיכוזה פאראנואידית. היא אינה מזהה את בעלה ארל ומזדעזעת לראות אותו בדירה, ונצרכת לאשפוז לאורך חודשים רבים. למזלה היא נמצאת בידיים טובות של רופאה מסורה שדואגת לה בנאמנות.

ארל בעלה מגלה בדירתם את המכתב מהאוניברסיטה והולך לדבר עם עוזרת המבקר. הוא מקשיב לדבריה והסבריה היבשים האדמיניסטרטיביים והציניים על נושא החתימות המזויפות של מרתה. רק כאן, אנו הקוראים, נחשפים לכותרת הספר ולהסתכלות הפנימית הנפשית חוקרת ובלשנית של המחבר והרופא.

ארל אומר לעוזרת : ׳שנינו יודעים שאת משקרת בכך שאת משמיטה פרטים. לא כללת בדיווח שלך את העונג העצום שנגרם לך מלנזוף באשתי, שהסבל שלה היה גלוי לעינייך, זה ברור. באותה פגישה נהנית במיוחד, כפי שניכר מהבעת פנייך לפני כמה רגעים, ולהנחית עליה את מהלומת המוות: העובדה שהודעתם לאביה שהיא זייפה את חתימתו - כאילו זה סתם עוד פרט, זהה בחשיבותו לפרטים אחרים. אני יכול רק לדמיין כמה נעים היה לך הרגע הזה, את והאבא שלה עושים יד אחת ומתענגים על גרימת כאב שמוטט את אשתי בשקט וביעילות׳.

זו ההארה והתובנה של המחבר השם את מילותיו בפיו של ארל ומנופף באצבע מאשימה על כל הרשעות הקשיחות והניבזות של אנשים פרטיים ומוסדות כולל מוסדות לימוד כלפי החלש הנופל קורבן לאכזריותם.

בהמשך הספר אותה עוזרת למבקר מוסיפה חטא על פשע ושולחת למרתה השברירית מכתב ציני נוסף מרושע כדי להזכיר לאומללה: נמשיך בבדיקת נושא החתימות כאשר תחזירי ללמודים. דבר שכמובן לא יכול לקרות. מרתה מפסיקה את לימודיה לתואר הראשון ומתכוננת ללידה בחווה.

במהלך אשפוזה הממושך, ארל פוגש את אן אחותה הצעירה ממנה. היא באה לביתם, הם שוהים יחד בבית בחווה משוחחים רבות בהעדר מרתה, ארל מתאהב בה והיא בו. בשבילו זו חווית חיים ענקית כי לא ידע תחושות כאלה בעבר עם מרתה. אך הם אינם מקימים יחסי מין.

עם שחרורה של מרתה מבית החולים, היא עדיין פסיכוטית פראנואידית. היא נכנסת להתקפי זעם ומגרשת את אן מהבית. אן וארל ממשיכים לנהל במשך השנים הבאות שיחות טלפון ארוכות.

ארל שהיה אדם גדול חזק ושחקן פוטבול אינו אוהב את מרתה והיא לא אותו אך הוא מאוד נאמן לה ולמשפחתו העתידית. הוא נאלץ יחד עם מרתה ההרה להפסיק את לימודיו לוותר על שאיפותיו להיות מהנדס ועובר עם מרתה לגור בחוות התבואה של הוריו בביתם הקטן. הוריו לעת זיקנתם עוזבים את החווה.

מרתה יולדת בת - מלודי. האם החדשה לא מסוגלת לטפל ולהניק את התינוקת, ויותר ויותר נעשית קשוחה ואכזרית כלפי ארל ומלודי. אמו של ארל מגלה אדיבות ואהבה למשפחה הצעירה ועוזרת בגידול הבת.

לאחר כמה שנים מרתה הרה שוב ויולדת בן, את וורן, אותו היא שונאת באופן גלוי ומדי פעם אומרת לו: ׳בכלל לא רציתי אותך, אתה יודע את זה?׳ והאכזריות המילולית כלפיו מחמירה למעשים. הילד בגיל אחת-עשרה ממשיך למצוץ אגודל תופעה שמביישת אותה. בין האם לבן מתנהלת מלחמת חורמה תוך נחישות ועקשנות. האם משתמשת באמצעים שונים כדי להפסיק את מנהג הבן. מורחת משחה צהובה בעלת טעם וריח רע על אגודוליו, אך בעזרת אחותו מלודי הוא מנקה זאת לפני השינה. מאוחר יותר האם שמה על ידיו כפפות גסות וקושרת אותן לידיו עם רצועות עור אך שוב האחות עוזרת לו להורידן לפני השינה.

האם מרתה בוחנת את ידיו באחד הבקרים ומבחינה בעורו הלח העדין ומבינה שהוא הוריד את הכפפות בנגוד לרצונה וממשיך למצוץ את אגודלו בלילה. היא נכנסת לסערת טרוף לוקחת סכין ורצה לדקור או לחתוך את ידו של הבן וורן. האחות והאב מגינים על הילד ודוחפים אותה ממנו, אך שוב ושוב היא חוזרת על ניסיונותיה עד שהאב, בעלה ארל, מזנק כפי שזכר מתקופת משחקיו בפוטבול וזורק אותה בכח כדי להרחיק אותה מהילד. היא צונחת על הרצפה מתה. בדיקה שלאחר המוות מגלה שהמוות נגרם משבירת המרפקת על-ידי הדחיפה ולא עקב הנפילה על הרצפה.

רנדי, סגן השריף חברו של ארל מילדות, חוקר ודורש ביסודיות אחרי המאורעות שהובילו למוות. מראיין את ארל ואת מלודי בנפרד. הוא מבחין שארל לא מספר לו הכל. הבעיה שלפניו היא האם זו היתה תאונה או רצח. ארל פתוח ומספק תשובות לכל השאלות אך נשאר נאמן לאשתו ולילדיו. במהלך הספר הוא מופיע כאדם גדול חזק נאמן אך חלש באופיו וכמי שתמיד מגן על אחרים. חברים, קרובי משפחה כולל אביו ואחותו של ארל, וכן אן אחותה של מרתה אותה לא ראה הרבה שנים, מגיעים להלוויה. מלודי, וורן ואן מעולם לא ניפגשו. בשיחה בין מלודי ווורן אומר וורן שתמיד שנא את אימם והוא זה שהרג אותה, וכעת להפתעת מלודי, הוא שונא את אן דודתו.

הספר מוביל אותנו לשיאו בטרגדיה נוספת עם התאבדות וורן שלא מוצא ערך לחייו ואינו יכול להתמודד עם קשיי החיים. ארל האב נאבק עם כאבו מודה מתחרט ומתנצל לפני בנו המת על חולשתו כאב שלא הגן עליו מספיק ממרתה האם.

הספר כתוב בצורה נפלאה על-ידי פסיכיאטר וסופר. הספר פותח עיניים ומומלץ מאוד לקוראים.

Yitzchak Mayer, Silent Letter

היכרות עם התנהגויות של צדיקים בעתות צרה היא נתיב הכרחי בהבנתו של ספר איוב

על ספר איוב, על הרע לכאורה ועל התוקפנות שבטבע

ומי שעדיין סבור שבראשית א'תלוי ביצירה המסופוטמית "אנומה אליש"יוכרח לנטוש את הסברה הזאת. על הספר ׳ודורך על במתי ים׳ של נגה איילי-דרשן

בעיית זמני הפועל של העברית המקראית - על ספרו של יאן יוסטן

סיפורים כפולים בספר שמואל

המילון המקראי הסמוי מן העין מאת יאיר זקוביץ

פיגמליון של ברנרד שאו בתרגום חדש של פרופ׳ דבורה גילולה

המלצות על ספרים תשעז 2017

וינייטת הר העברים הקרב הסוער האחרון

אפילו מי שבא מתוך מאה שערים לא יוכל להניח את הספר הזה מידו: על ״הגר״ של יוכי ברנדס

ספרו של פויר, הנני, משוחח עם סיפור העקידה

"שירת השחרור"של רחלי אברהם-איתן

שני סיפורים ועוד אחד: עיון בפנים אחרות לש"י עגנון

יצחק מאיר בהרצאה בפני פורום מנהלי בתי הספר בקריית ים 8.6.17 חמישים שנה ל...

ד״ר צילה זן-בר צור כותבת במקל של כורכום

מאחורי מסך המשי - עמים ויהודים במרחב האיראני

על הספר ׳בטרם לכתי׳ מאת ד"ר פול קלניתי

אריות יהודה: סיפורם המופלא של המכבים מאת עמית ארד

הפרטים שהושמטו מאת תומס ה׳ אוגדן